ההתגלות של רבי שמעון בר יוחאי בקבר

אמצע חודש אוגוסט חום רב שורר בחוץ, חברתי רחל מצלצלת אלי, ושואלת האם אני רוצה לנסוע איתה לקבר רבי שמעון בר יוחאי, בצהרי יום שלישי (פעמיים כי טוב), החום הרב לא נתן לי מנוח ישבתי ליד המאורר ולא רציתי לזוז ממנו, מה גם שאני לא בדיוק בקטע של דתיות (למרות שסבא רבא שלי היה רב גדול בהונגריה) אך אבי התפקר לחלוטין וכך גודלנו כחילונים. היא הפצירה בי "בואי אני מרגישה שזה יעשה לך טוב" כך אמרה רחל. אך אני לא רציתי לנסוע בחום, אבל משהו בתוכי אמר לנסוע ואני אמרתי לה:" את יודעת אני נוסעת רק בשביל להראות לך שהכול שטויות" ומה גם שחשבתי לי בליבי שמקסימום אם לא ארצה להיות שם פשוט אשב באוטו אפעיל מזגן ורדיו ואחכה שהם יחזרו. נסענו החום היה בלתי נסבל, אך בתוך האוטו הממוזג לא הרגשנו את החום, הגענו לקבר אכן היו מעט מאוד אנשים בזמן זה הרי כלב אינו מוציא את אפו בחום כזה ןכבר כך הדרך חשבתי לי מה אני מחפשת בנסיעה הזו אך כבר אמרתי שאני באה אז אני באה. מאחר ומעולם לא הייתי בקבר של רבי שמעון בר יוחאי,לא ידעתי איזה משני הקברים הוא שלו, אז חברתי רחל הראתה לי את הקבר שהיה מוגבה בכארבע מדרגות ומכוסה פרוכת כחולה רקומה,לאומת הקבר של בנו. הסתכלתי מסביבי היו שם שלושה אנשים שתי קבצנים ועוד אישה שהתיחדה עם הרבי ונשענה על הקבר עם שתי ידיה ועליהם הניחה את מצחה, על יד הקבר אפשר היה רק לשני אנשים לעמוד ומאחורינו היו סורגים שעקב ההגבהה האנשים לא יפלו לאחור. חברתי לקחה את ילדיה והלכה להדליק נירות שהיה מאחורי קיר מאחורי הקבר, ואני עליתי ונעמדתי ליד האישה שנשענה על הקבר, החלטתי שאם כבר הגעתי עד לפה אז אני רוצה לחוות מה האנשים חובים פה אם בכלל, ואני הרי הצטרפתי על מנת להראות לרחל שהכל שטויות, ואז הרמתי את שתי ידי והנחתי אותן על הקבר עצמתי את עיני כדי להרגיש, פתאום קבלתי זרם עדין בידי, אך ניסיתי לשכנע את עצמי שזרם כזה יכול להיוצר גם ממכה קטנה במרפק, ואולי באמת זה בא לי מהדימיון, אחרי שחטפתי את הזרם הורדתי את ידי, אבל הסתכלתי על האישה שעמדה לידי והיא הרי נשענה לגמרי עם הפנים על הקבר ולה אין זרמים? לא הבנתי את זה אך ניסיתי לשים שוב את ידי בפעם השניה על הקבר ואז לתמהוני הרב חטפתי זרם חזק מאוד מן זרם כאילו שהכנסתי את ידי לתוך השקע, הזרם היה חזק מאוד ומיד הורדתי את הידיים מהקבר אבל עמדתי המומה מפוחדת מעט ולא הבנתי את הקטע שאני חוטפת את הזרמים האלו והאישה עם הפנים על הקבר ואינה חוטפת זרמים, אך עמדתי שם תוהה איך יתכן דבר כזה, ברוב טפשותי חשבתי שהם חישמלו חצי מהקבר ללא מאמינים אבל מהר מאוד הבנתי שזו מחשבה טיפשית הרי איך הם יודעים מי יעלה מאמין או לא מאמין מובן שמחשבה זו היתה מחשבה מטופשת. אבל פחדתי לשים בפעם השלישית את ידי, אך להפתעתי המרובה שמתי לב שמהקבר התחיל להתעמר עשן או מאין עננן לבן כלפי מעלה מהקבר וזה הלך לגבר עד שנוצרה מאין דמות אדם, אך לא ראיתי תווי פנים מוגדרות רק צורת אדם,הייתי כמשותקת אך התחלתי ברוב מצוקתי לצעוק בכל כוחותי, שיצילו אותי מהדבר הזה, כי העשן הלבן התחיל להתקרב אלי ואני זזתי אחורה אך הסורגים עצרו אותי ולי לא היה כבר לאן לברוח, נפש חיה לא ראתה את מצוקתי האישה עדיין נשענה על הקבר ולא ראתה את אשר אני עוברת ואת צעקותי לא שמעו כי שום צליל לא יצא מגרוני הכל צרחתי בכל כוחותי אך לא יצא שום צליל, כמו בחלום שצועקים וקול לא יוצא. הייתי בחרדה איומה פחד נורא תקף אותי ופתאום הענן הלבן החליק לתוכי ונעצר לי באיזור הבטן, ומשם התחיל לדבר אלי מתוכי ואמר:"אל תפחדי הכל יהיה בסדר" פתאום הרגשתי שהוא מרים אותי הסתכלתי על הרצפה רגלי עמדו כשלושים ס"מ מעל המקום שעמדתי, ראיתי את עצמי באויר עומדת אך המיוחד עוד יותר היה שעמדתי באויר אך הוא עירסל אותי בתוך ידיו כמו שמערסלים תינוק והתחיל לנענע אותי כמו שמנענעים תינוקות בידיים. פתאום הוצפתי ברגש של אהבה שמעולם לא חויתי בחיי, שאין לי מילים לבטא את האהבה שהרגשתי אין מילים כאילו שיוכלו לבטא את האהבה הזו שהרגשתי, לא אהבת אם/אב לא אוכל טוב שאכלתי,לא סקס, שום דבר לא יכול להשוות לאותה האהבה שהרגשתי כאשר הוא נדנד אותי, הרגשתי אהבה שהיא שכינה משהו חזק מזה לא קיים, הרגשתי שאלוהים בכבודו ובעצמו אוהב אותי. התחלתי לבכות בכי בלתי נשלט כאשר אני מטבעי אישה השולטת היטב בעצמי, אך במעמד זה איבדתי את השליטה ובכיתי כך שמעולם לא בכיתי בצורה כזו. חברתי רחל חזרה מהדלקת הנרות וראתה אותי בוכה בהסטריה ושאלה: "מה קורה לך או שאת מאמינה או שירדת מהפסים"? לאט לאט נרגעתי ואמרתי לה "תראי רחלה קרה לי פה משהו שאני לא יכולה לספר לך אין לי הסברים לזה ואני באמת לא יודעת מה קרה לי ובבקשה אל תשאלי אותי" כל הדרך חזרה הביתה הייתי שקטה מאוד, שזה לא מאופיי ולא מטבעי, מעת לעת הסתכלה עלי רחל בדאגה כאילו מנסה להבין מה קורה לי, אך אני ישבתי בשקט וכך הגענו לעכו. אני לא הבנתי מה קרה לי,אך הרגשתי כמו "זומבי" בימים הבאים ביצעתי את כל העבודות המוטלות עלי אך זה לא הייתי אני, זה היה מישהו אחר לא אני, כך הייתי כשבועיים כאשר אף אדם לא מבין מה השקט הזה שנפל עלי שכן אני טיפוס דברן, צחקן, קשקשן, אך באותו הזמן זה לא הייתי אני. אחרי כשבועיים התחלתי לשוב לעצמי להיות ריתה הרגילה. חברה אחרת פנתה אלי שנסע להרצאה בחיפה בנושא מיסטי, ואני הסכמתי היא באה מנהריה אוספת אותי בעכו ובחזרה היא מורידה אותי בעכו וממשיכה לנהריה. אחרי ההרצאה בדרך חזרה אני שואלת אותה אם היא קנתה נעליים לביתה "בוץ אדומות"? היא שאלה אותי למה אני שואלת אותה שאלה כזו, עניתי לה שאני רואה זוג בוץ אדומות לביתה. היא אמרה לא שהיא לא קנתה זוג בוץ אדומות היא צריכה לקנות לה אבל היא לא קנתה מפני שאין לה כסף. למה את שואלת היא שאלה ואני עניתי שכך אני רואה. היא הסתכלה עלי, והורידה אותי בביתי בעכו, אחרי כ- רבע שעה היא התקשרה אלי ואמרה שכשהיגיעה הביתה על השולחן עמדו זוג בוץ אדומות לבתה, איך ידעת את זה" בעלי לא אמר לי שיקנה לילדה בוץ איך את ידעת? אמרתי לה שאני לא יודעת. מכאן התחילו לקרות דברים מענינים ומהממים בו במידה.