הוא עומד בקרן הרחוב
פנס מתווה תווים לדמותו
עטוף במעיל רוח
.קר, גשם מטפטף
תמיד אותו מעיל
אותה סיגריה
.אותה מגבעת מעוכה
בלילות אני מתעורר
לשמע רחש
זו הרוח
או אולי צעדו הנשרך
היגע הממתין
.על סף ביתי
הזר
יש וצלצול הטלפון
מחריד את דממת החדר
בעבר השני
שתיקה ממתינה
רק אוושת נשימתו
.האיטית, הכבדה, החולה
בכיסו הוא שומר
כרטיס רכבת לשנינו
הוא עומד בטרמינל
בין המונים מתרוצצים
מתבונן ברכבות העוזבות
יום אחד אנחנו ניסע מכאן
.איני יודע לאן
חופי בדידותו של האדם
לא מעלים ארכה
שצף גליהם שוטף
את שרטוני הגרניט הכהים
.הנמתחים כמו מיתרים לגופו
נולדתי אל תוך הלילה
הוא רחש באזנה
אל טיפות הטל
הלכודות בין עלי העשב
טרם השכר מאפיר
אל השיחים הכהים
המתלטפים
רווי הוד ויגון
.שהיו לערישת חיי
הוא חוזר מדי ערב
לחדרו העצוב
מיטה ישנה
כסא עץ
...שולחן מתקפל
ערב ערב משתהה במפתן
מחפש את המפתח הנכון
פותח דלת מכוסה טביעות אצבעות
שטיח ירוק מהוה
מיטה צרה
שולחן פורמייקה
הסתיו יורד
בשובו הצללים ארוכים
מאתר את המפתח
בעל הידית הארוכה
מדליק את האור
נורת שולחן
נשכב על המיטה הגבוהה
הארוכה
.ומתכסה
הקיץ ממאן לוותר
על כס שלטונו
ענני החורף ממתינים
באופק, למרגלותיו
,אור השמש נוגה, חולה
מישהו הפליג מכאן
איני יודע מי
זו העת לבכות את לכתו
גלי האוקינוס הודפים
את גלי החול
בעקשנות שלא הורגלתי בה
.סתיו במקום אחר
מדי לילה עת אני שוקע
בנים ללא נים
חג מעל עירנו
מטוס חד מנועי
טרטורו עמום, מרדים
האם הוא יודע את שמה
אור יחיד מהבהב
בשמי הלילה המעוננים
גבוה מעלינו, דואג
כמו מלאך מיכני
שומר את אלה
שעשויים לנפול הלילה
תר בודק
רחש מנועו אובד
.כמו פתיל חיינו
הוא אמר לתמונה
הכאב מתנשא כמו גל
המשתלח אל הגבעות שמעבר לאגם
היא לא ענתה
הכאב נישא מעבר לזה
חולף מעל ההרים שמעבר לגבעות
פסגותיהם מושלגות
התמונה תיארה צבי קורא
העומד מלפני האגם
והרים עטורי שלג
בלחיו חלפה דמעה
שהתנוצצה בבוהק הפסגות
קריאתו של הצבי אל זוגתו
,המשיכה להדהד בחלל החדר
,גבוהה
הכאב יחלוף
הוא הוסיף
.או שאנחנו נקדים
גלימתו הארוכה
של אדון זמן
משתלשלת לעד
חוטי משי נשזרים בה
שתי וערב
במרקם דק, אין סופי
ציפורים מוזהבות רקומות בה
.מעשי ידי אמן
?איפה היינו אתמול
דומה שרק ציוצה הרפה
של ציפור עלומה
אי שם בין הבתים הלבנים
בשעת צוהריים לוהטת זו
.מעיד על אובדנו של הזמן
אם אצטרך
אכתוב את השיר הזה פעמיים
אמרתי לו
עוד מנסות קרני השמש
לחדור מבעד לעלוות התות
אל תלך
אצלנו בחצר עמד
עץ תות גבוה ורחב פארות
בין ענפיו הייתה תלויה נדנדה
כשהייתי מניף את עצמי גבוה
היו קרני השמש נוגעות בי
תמה אני אם היא
עוד תלויה שם מתנדנדת
.זהו למעשה שיר פרדה
אני שומע את רחש גליו
בקונכיות הטבועות בקירות
אפל ומלטף
ירוק מבלי די
אינו מבין אותנו
גליו קרבים
נוגעים, עוד מעט נוגעים
הוא זורם בתעלות
וצינורות שבניניו למענו
כמו זרועות תמנון המנסות לתפוש
את שהוא יקר ערך
ממתין לרגע הנכון
לבוא, לקחת אותנו
.חזרה
איזה פרחים נשתול
השנה באדנית
היא אמרה ושערה
הוסיף עוד כמה
פרחי כסף
ומעבר לדמותה הניצבת בחלון
התנהל הרחוב
בכבדות ואורך רוח
בשעת אחר צהריים קסומה
.ארוכה, עד אין קץ
החגים קרבו
אנשים התכוננו לימים
הארוכים המיסרים
השמש שטפה בדמה
.את שורת החנויות ממול
הייתי רוצה לשמוע
את הרוח שהייתה נושבת באזניו
לעת ערב
בימי ילדותו
היתה מטאטאה את חום היום
.את חושניותו מעל צמרות הברושים
הייתי רוצה לגעת
במבטו שמרחיק עכשיו מעבר לאופק
שכמעט שב להרים החשופים
.שתחמו את העמק מדרום
בסוף המרדף התבוססתי בשלג
ודמי הכתים את לובנו
שלושה ציידים חבושי כובע פרווה
קרבו אלי, נושאים רובים עשנים
המזוקן שאל איזו חיה היא זו
והפך את גופי על גבו
הצעיר אמר שאני דומה
לכלב שניסה לצמח כנפיים
השלישי הרחיק מבטו
הוא הצטמרר פתאום
שלג שוב החל לרדת
.כמו מסך לבן
הדרכים הנפגשות
המפליגות לדרכן
עננים שטים מעל
הים שביננו
עננים כבדים
יש וניתז מהם ברק
מאיר קצפו של גל
ספינה שטה בים שביננו
ספינה טובעת
.אהובתי
ענוג הוא הלילה
ענפי התאנה שמתחת לחלונה כבר הכסיפו
מהסתיו ואור הירח
היא שאפה לתוכה את מלוא
ריחו, לחותו, אפלוליותו
אלף רחשיו הדקים נגנו באזניה
ענוג הוא הלילה
.ענוג ענוג
כל כך אהבתי אותו
כל כך נטשתי אותו
הוא אמר לה
העציץ בחדרו המשיך לפרוח
חצי גופו היה ערום
.השעה הייתה חמש
השמש גדלה והעגילה
תפחה והאדימה
ירדה אל צמרות הברושים
רצדה בעלווה
ולמטה מזה
הזמן מתקצר
נגעה בגבעות הסחופות
הציתה באופק להבות ארגמן
אני חבשתי את הקסדה
התנעתי, רכנתי על האופנוע
.וכשהיא כבתה המראתי מעלה
הים נסע מכאן
היא אומרת
מסתתרת מאחורי
משקפי שמש
כאילו דבר לא קרה
איך סוכת המציל
.נותרה ריקה
והצדפים עוד מחכים לגלים
שיבואו ויעלו בהם רחש
או ריגוש קל
הים פסע נסע
היא אומרת
.אבד לנו או אולי טבע
פגשתי אותו בדרך לסדום
כל הלילה היינו בדרך לסדום
אורותיה המרצדים
הנשקפים באופל ים המוות
.כוונו את דרכינו
משהבקיע אור השחר
פגשנו מלאך
שלחש באוזנינו
,סדום חרבה
עוד פינה של ארץ ישראל הישנה והטובה
.נעלמה מחיינו
המוות הגדול הסופי
נבדל מהמוות הקטן, היומיומי
המנקר כמו תולעת ברפש
.מתיר את נדדודי השינה
הגדול הוא פסק הדין
.הקטן הם עינוייו
נסענו לים
עם בוא הבוקר
ללטף את החול הרך
לטבול במימיו
הים היה קר
וגליו עמדו מלכת
עננים נימרו את
שמי הבוקר
הים היה קר
וגופינו הקטנים
.אבדו זה את זה
הבט בנהר שזורם עכשיו לאינסוף
בקרני החמה השוקעת
שנישברות בו ריבוא פעמים
הבט בספינה הנושאת דגל לבן
שנוסעיה נקהלו על הסיפון
מישהו מנופף במטפחת
הבט בעיר המשתרעת בגדה מנגד
אלף צריחיה האפורים נוצצים
אלף ציפורים עפים מעל גגותיה
.הבט בפצעיך הפתוחים
חבקני בעוז
.קרב אותי אל לבך
ואם נוקשה צווארי
וקישח גווי
העבר בי את ידך
.ולטף את כל מה שנותר
אם תחלוף ידך על פני חבורות וכאב
אמור לי מלה אחת רכה
.מתנגנת, דקה
אם אטמו אזני משמוע
הבט בי במבט עצוב ועוטף
.כחול שניגנב משמי הרקיע
אם לא אבו עיני לענות במבט
שלח לי פרח
שושן אדום מדם
.מושחז קוצים
אם קמל השושן
רק חלוף על חלוני
מדי יום
.אל תביט, אל תעצור
הים היה חודר לנחירי
כשהייתי ילד
הייתי משתנק בתוכו
גליו היו מכים בי
.מטילים לאבדון את חיי
אחר כך שב הים מזעפו
ואני סברתי שהוא נעלם כליל
אולי בקונכיה אגדית
.כך חייתי עד שהגעת
ראיתי בעיניך שחף צולל לאט
שמעתי את הרוח
מנגנת בך את שאון הגלים
וחשבתי
.הים חזר
ומשנתבדיתי
תבע אותי הים חזרה
וסער את אשר סערתי
.ונטף את אשר נטפתי
הבט בי עכשיו
טפס על גבעות הכורכר
מאופק עד אופק אתגלה לפנייך
,שוקט, רוטט
.אני הוא הים
במרחבי השגרה האין סופית
אי שם מצוי ריקוד אחר
לא שכיח
לא נהיר
צעד אחד אל פי התהום
.נקישת עקב במעמקים
נגינת הרוח הלילית
מדרבנת את קצב התוף
עכשיו תורי אמא
פסיעה
צעד הצידה אל תוך הערפל
.לתוך השיחים
הגל ששוטף עכשיו את האוקינוס
אינו יודע
היכן הוא החל
הוא חולף
,רודף, נרדף
:נופל קם ומכריז
אני קיים
כל שאיפתו
לטעום את טעם החול בחוף
לפני שהוא צולל צולל
.במעמקי הים
השמש שיקדה
מצאה את הרץ רץ
הירח שעלה מעל העמק
מצא את הרץ רץ
הוא נותר לבדו
הוואדי היה לקניון
קירות הגרניט גבהו ונישאו
מאיימים ללכדו ביניהם
הוא תהה
איפה המקום המרוחק ביותר
הנשגב ביותר
.שאליו רגליו ישאוהו
משהגיע הנחל לים
קרסו קירות הבזלת
הרץ שחזה במוות הטראגי
ידע שהוא לא יגיע
ובשפך עמדה גרוטאת פח מחלידה
שמישהו עזב
גם הרץ כרע נפל
מול שברונו של החוף
.מול אלף גליו המריעים של הים
הגלים גלגלו את הילד
הוא התיצב, תר בעיניו
משמצא גל גואה
הוא טיפס על הגלשן
,עלה, דאה
נסק אל החוף
משדרכו רגליו בחול הרך
הפז השמש צרור בתלתליו
הוא הרים ראשו השמימה
ענן עלה מהאופק
כסה את עין החמה
גלעינו שחור, מאיים
משב קר לווה אותו
מחדד את הגלים
הילד קפא על מקומו
כתמים חלפו על גופו הרך
אחר כך
חזר וזרח השמש
.אך סתיו נעוריו כבר החל
בין שני נקודות
לא עובר קו
בין שני נקודות
,מפרידה כל הבדידות
.לא עובר דבר
ומי שכבר לא יגיע
יחפש באופק את קו החוף
יתור אחרי מצוק אפרפר
או אורותיה של עיר נמל
יעמוד, יחכה בסיפון
והספינה שטה, שטה
.כי לא בכך אמורים הדברים
בערב הייתה הרוח
יורדת לקושש בשיחים בואדי
אני הייתי מניח את עטי בצד המחברת
קול היה עובר בעדרים
השבים מן המרעה
היתה מניפה את כובעי
שהיה נתלה, ממתין בשחקים
לו רציתי, הייתי מצטרף אליה
כמו עלה נידף
.או בדל סיגריה
פרפר לכדתי בגן
ברשת פרפרים
בשעת הצהריים
כשהילדים יצאו להשיט
.סירות נייר באגם
ממתין על שולחן המטבח
כנפיו דקות
כמו חרסינה מצוירת
בקווים משורטטים
וצבעים נקיים
מתארות מדגם
שתחילתו וסופו
.נמצאים הרחק מכאן
הערב יורד
והוא ממשיך לרפרף בכנפיו
בתנועות איטיות
רוויות יגון
כמו שני בולים מאותה סידרה
.שנפלו מהאלבום
וכבר תמהתי
לאן אבד היופי
שזהר בו
כשפיזז עם קרני השמש
מעל השיחים
.שמאחורי הספסל האדום
המולת הקרונות המשתקשקים
חלונות חלונות נפתחים אל הישימון
קו הכסף מתפתל אל המחוזות הפרועים במערב
ברכבת הטראנס סיבירית נמים חיילים
בדרכם אל החזית
והקרונות מתנדנדים
.יומם ולילה
כל חיי הם נתיב ארוך של רכבות
המולת מסע
ניב מתוח
תשישות וציפיה
שיחות בספסל האחורי
.שמות של עוברי אורח
כל חיי הם ישיבה כפותה
על ספסל עץ קשה
תמונות של הרים וגבעות
ציבורים ציבורים של מזוודות
ריח בגדים בנפטלין
אור החרום הנותר דולק
.עם רדת הלילה
סופו של סוכן כפול
מבעד למשקפיים המנותצות על המדרכה
מבעד לעשן הכחלחל של המקטרת
שעוד לא נמוג
הוא היה סוכן
של מעצמה זרה, או כוח אחר לגמרי
אבל רק הכלב
שהתעקש לרחרח את הגוויה גם אחרי שהאמבולנס הגיע
.ידע את האמת
איך זה נמשך
שאל העציץ בחלון
והסדקים בקירות נפערו
אך לא ענו
איך זה נמשך
חשב העץ והביט
בעלי השלכת שהשיר מעת לעת
והשנים חלפו כמו
עדר על פני
השדה הלא חרוש
הלא זרוע, הלא נטוע
.הלא כבוש
באחרית הדברים שאמרתי
נותר רק ריח האדמה התחוחה
בשדה הבר, מאחורי ביתי
.לאחר רדת הגשם הראשון
והיא לא רצתה להכריז
את שובה מדרך ארוכה
אף שהנתיב שבו עברה
התמשך מחלון ביתה
הוא נסך בה תוגה
.כמי שלא מצאה לארכו מנוח
כה אמרה האבן
אני השירים שלא אשיר
המראות שלהם לא אזכה
.האבק שלא אשאף
יספה האבן
מי יתן שלהט החמה ייקוד בי
שהגשם ימס את לבבי
.שהרוח תגלגל אותי
בעבר השני עמדה אבן אחרת
קראה אליה האבן
אם נרפה עכשיו שנינו
אם ניפול
.אולי ניפגש במדרון
הרץ שלא יגיע
היה צריך להדליק את המשואה
לאורה של קרן אור אחרונה
לטפס על מדרגות האבן
המשקיפות על האיצטדיון
ימינו מורמת
אוחזת באש התמיד
רוחו נכונה, דרוכה
,מבטו אינו סר
.מופנה אל סופה של הדרך
אך הרץ לא יגיע
קויה הישרים של הרחבה מתחת יימוגו
,והמשואה
תחכה מעל
.קרה, כהה
אל תאמין בפרחי האביב הקטנים
אל תאמין
תן להם שבוע, שבועיים לכל היותר
כמה כאב דרוש
כדי להכתים כך את השדה הירוק
.להעטות אותו בכל כך הרבה שקרים
מי הוא הזר
הנגלה מבעד לערפל
ההולך בשדותי
הרומס את אודם וורדי
הבוקע בגרזנו את דלת העץ
,הגדולה, הכבדה, עתיקת היומין
,שמנעולה חלד, ננעל לעד
,הפוסע במסדרונותי הקרים, האפלים
.שבהם נעים, נדים רוחות הבית
היינו שני קוביות שש בש
שחוקות בקצוות, מותשות
אף על פי חן נחושות
להמשיך במשחק
שלא קבענו את כלליו
שלא לנו השליטה
על משמעותו ומהלכיו
מטילות את עצמנו
על לוח החיים
כדי לשוב לגלות
את אותם הפנים
.את אותו הצרוף
הרחובות הזעירים
של התשוקה
הגנים הנחבאים
מאחורי ענפי האשל
לדעת לקחת
להוודע להלקח
מחירו של שפם
של חזה שרירי
.של זוג עיניים ירוקות
ומעבר לעיבורי העיר
ממריא שחר חדש
שעוד לא נגע בליבה
,מאייר נוף זר, אחר
.בשלל סגולים סמוקים ועמוקים
מביט מבעד לשכבת החלון
שלג יורד ברחוב
החורף נמשך כאן אלף שנים
כך אומרים
תנור הנפט בפינה
מתאמץ לשווא לגרש את הקור
הכרכרות החולפות ברחוב
מקרקשות ברעש גובר
צריך להתחיל מבראשית
ללמוד את אומנות האדיבות הקרירה
.אסור לגעת, לתת, לקחת
.מותר לרמוז בעדינות, בקלילות, ולחלוף
הייתי ואני תמיד אהיה
עייף מאוד
כי האדמה כבדה כל כך
רוויה וריחנית
והנהרות נשפכים אל הים
.לאט, במידה
חיי- ערמה של עיתונים ישנים
,שדפיהם הזהיבו, כמשו
,נישאו ברוח הסתיו
והתפזרו, אל הגן הקטן של
,ימי ילדותי
,אל כמה מדרכות שהכרתי
,בעיירה אחת, חסרת שם
והלאה, הלאה משם
מעבר לשדות
להרים הכחולים שנבטו אז באופק
.ולשמיים המעוננים
מר זמן מזמין אותנו לנשף
ומקבל את פנינו בכניסה
הוא מגיש יין אדום אדום
האווירה משתלהבת
,אריות, זאבים, כבשים
,חמורים, פרות, חזירים
מתגפפים יחדיו
כשההילולה מגיעה לשיאה
,הוא קורע מעלינו את המסיכות
מציף את האולם
,באור קר, חווריני
מגלגל את המסכים
שמכסים את המראות על הקירות
:כדי שנביט
,בקמטים המזדחלים על פנינו
,בגופינו המתעגלים, המתרככים
לרעם צחוקו המתגלגל
.במסדרונות השיש
שעת התה של הנפש
מתארכת עם הצללים בין ערביים
ממתינה לרגע עת
אורו האחרון של היום מאדים
מעיק שבעתיים
.ונמסכת בין הצללים הסגולים
בערבים הוא היה נודד ברחובות
עת החשמל היה רוקד בפנסים
.קורץ, מפתה בחושניותו
נורות הלהט הזהובות
:היו מאיירות את שלוש צלליותיו
הראשונה חזקה, בוטחת
השנייה נמסכת, נמזגת
השלישית רפה, נודפת
:פנסי המכוניות היו מלקטים מגופו
קווצת שער, חוטם, מבט
.מאיירים, מזייפים, מרפים
הנורות בחלונות הראווה
היו קוראות לו
מספרות מסלפות אגדות
לילה לילה
בלילה האלף הוא הרחיק
אבד בדרך חסרת שם
ריקה מנפש אדם
שוממה מיבבת מנוע
מוארת באור מסמא
שנבע ממקור לא ידוע
שלא הטיל צל
לא רקד, לא פיתה
רק חשף בקרירותו הרותחת
,סוף אחר, מהיר
.יעיל, בהיר
הוא בן מזל דגים
אני חושב
מתחלף מדי רגע
.מתחשב, מעניק, עיניו רכות
או מרפה
חולף, עיניו ריקות
מזכירות לי
שעת לנוע הלאה
.ועת להוותר מאחור
כן היה בו משהו
והיה בו משהו אחר
כשראיתי אותו בבאר
מפלרטט עם הנערים
חשבתי שהוא זנח איתנו
בגד באמון שרכשנו לו במחלקה
ורציתי לומר לו בפעם הראשונה
.שלום, הנה נפגשנו
ומישהו בי כבר נסע מכאן
כבר לא כאן
גשמי זעף מטשטשים
את קו האופק
החוצץ בין מה שהיה
,ומה שרק נדמה
אני כאן
וכבר לא כאן
דוהר במרחבים
.הנחבאים בירכתי
אמהותינו הקטנות
מתרוצצות בין דוכני השוק
עם צמד סלים עמוסים לעייפה
פעלתניות, כמו בעל כורחן
אפלולית דקה ממתינה להן
בשובן הביתה לקראת ערב
מבטן דוהה עם האור בחלונות
רק אתמול היינו נערות
אנו עדיין נערות
ממתינות לצעד מדשדש במפתן
,מסרבות להאמין שעזבנו
.עזבנו לעד
הסער בדמינו
הגשם בעינינו
בשערינו
הרעם ההולם בליבינו
הברק הבוער בעצמותינו
הרוח ההודף את מראות רוחינו
.כמו סירות דייגים
בבקרים הוא מתאחר לקום
ממתין שהתנומה תסתלק משיפולי גופו
ימיו הם מרחבי אור הצהריים
בערבים שמש נמוכה שוחחת את גוו
עת הוא חוזר הביתה
יש שרוח נושבת מהים
מפיצה את ניחוחו העמוק
ויש ועננים חונקים את השמיים
מאיימים על העיר
ברדיו הקריין משקר
בדרכו החביבה, הציבורית
והאוטו מתמלא בריח
גזים ושמן שרוף
שנפלטים מהאגזוז
שאת תיקונו הוא דוחה
לפעמים הוא יודע
אני לא אגיע, לא אגיע
הו אלי אני לא אגיע
לא אגיע, לא אגיע
אני כבר לא אגיע
.ואני, ואיש לא יגיע
גלי חמסין מדיחים את יפעת האביב
מעלים את זכר ענני הארבה שהיו נישאים
עם החום בקדמת הימים
וזכר הרעב המקנן ברוחנו, הרעב
האוטם את נחירנו
המסמא את עינינו
ההולם בקרבינו
,היאך נלחלח את שפתינו הסדוקות
נפרוש את ידינו
,בתחינה אלימה
נפשוט את רגלינו
כמו בובות מריונט
.שכבליהן הסתבכו
בחדרה הוסיפו עוד ארובה
אנו נוסעים בכביש העולה צפונה
אבא אומר שתמיד היו כאן שלושה
שברידינג יש שתיים
אני שותק
רק מי שנוסע מכאן
.סופר ארובות בשובו
:למעונינים לכתוב אלי
הזר
ללא שם 1
ללא שם 2
גלות
גלות
ללא שם 3
ללא שם 4
ללא שם 5
ללא שם 6
ללא שם 7
שובו של הים
ללא שם 8
בלדה לעוזב קיבוץ
סוף המרדף
גלות
ענוג הוא הלילה
ללא שם 9
ללא שם 10
ללא שם 11
בדרך לסדום
ללא שם 12
ללא שם 13
ללא שם 14
ללא שם 15
ללא שם 16
רקודו של סוכן כפול
ללא שם 17
ללא שם 18
הגלים גלגלו את הילד
כל האמת
והספינה שטה
מסעה של הרוח
ללא שם 19
ללא שם 20
סופו של סוכן כפול
ללא שם 21
ללא שם 22
ללא שם 23
ללא שם 24
ללא שם 25
ללא שם 26
הטירה
הקוביוסטוס
ללא שם 27
גלות בכוכב חורף
ללא שם 28
דפי זהב
נשף המסכות
ללא שם 29
החשמל ברחובות
דגים
ללא שם 30
ללא שם 31
ללא שם 32
סופה
בבקרים
הרעב
ארובות