ביקורת
ספרים.
____________________________________________________________________
אהרן
מלמד. המשפחה:
ערש או הרס
ילדיה. הוצאת
"אח" בע"מ. 405 עמ'.
1999.
כבר
לפני 21 שנים,
בראשית 1979, הציע
שופט הנוער
הראשי דאז,
אהרן מלמד,
במהלכו של יום
עיון, להקים
רשות ממלכתית
לשם טיפול
בקטינים,
שתהיה כפופה
ישירות לראש
הממשלה. כבר
אז הבחין
השופט מלמד,
מנגיעה ישירה,
שהגורמים
השונים
והרבים
המטפלים בנוער
יוצרים ביזור
מיותר
ובעקבותיו
בזבוז עצום של
משאבים,
תסכול, ופגיעה
ביעילות
הטיפול ובפתרונן
של הבעיות. גם
היום נשמעים
בכנסת קולות
להקים רשות
כזו, בעקר
ביוזמתו של
ח"כ דני נווה
ו"האגודה
הבינלאומית
לזכויות
הילד", אך לא
מורגשת כל
התקדמות.
יתכן
שלו התקבלה
הצעתו של
השופט מלמד
בזמנה, היה
המצב המדאיג
שבו נתונה
החברה
הישראלית עתה,
ובעקר מצבם של
הילדים בה,
שונה. גם היום
מצויים
הגורמים הרבים,
הממלכתיים
והלא-ממלכתיים,
המטפלים
בנוער, במלכוד
מתסכל של
ביזור מיותר
ובזבוז
משאבים עצום,
דווקא בשעה
שהבעיות
החברתיות
הולכות ומחמירות
בקצב מהיר.
יתרה מזו, לו
התקבלה הצעתו,
יתכן גם שלא
היה חש בהכרח
לכתוב את הספר
"המשפחה: ערש
או הרס ילדיה"
שיצא לאור
בימים אלה.
בספר
קודם שפרסם
מלמד, "ענישה
או שיקום?"
(הוצאת "תמר", 1988),
הוא מגלה את
דאגתו
לאישיותו של
המובא לדין
תוך הפנמת
בעיותיו
והרקע ממנו
צמח. גם בספר
זה הוא מגיע
למסקנה ש"יש
לצעוד צעד
נועז קדימה
ולאחד את כל
הסמכויות של
בתי-המשפט…האזרחיים,
הפליליים
והמשפחתיים,
הקשורים
בנוער
ובמשפחה,
במדור אחד
מיוחד בבית
המשפט המחוזי,
ובכך ליצור
מעין בית-דין
משפחתי. ריכוז
זה ימנע
כפילויות,
מניפולציות
תכסיסים
והתרוצצויות
מיותרות
לאזרח, ויאפשר
תכנון יסודי
ומקיף של
מכלול הבעיות
של כל משפחה ומשפחה,
הפונה לעזרתו
של בית-המשפט,
בידי אינסטנציה
אחת, מומחית
ויעילה." (458-459).
"בית-המשפט
למשפחה" הוקם
כעשר שנים
אחר-כך.
תרומתו
של הספר החדש
היא בכך שהוא
איננו עוד קובץ
של מסות
מהוקצעות
בסגנון אקדמי
יבש
ובסגנון
מטיף ומתנשא.
להפך: השופט
מלמד מחובר
בכל נימי נפשו
לנעשה בשטח,
למקרה הבודד,
לנפשות
הפועלות. הוא
כואב את האדם
הניצב מולו
באולם
בית-המשפט
וחותר להבין
כיצד התגלגל
לפשע. על כן
הספר הוא קובץ
גולמי למדי של
מקרים רבים מאד
שהמחבר לקט,
חלק
לקטגוריות,
והוציא מהם
מסקנות קצרות,
ממצות
וישירות. בשפה
גולמית, לא
מהוקצעת,
גמלונית
ולעתים חורגת
מחוקיו המדוקדקים
של מבנה משפט,
מציג הכותב
בניתוח אנטומי
מקרים על גבי
מקרים, וכך
הוא מגיע
להצגת מכלול
הבעיות בעצמה
רבה. נשיא בית
המשפט העליון,
השופט אהרון
ברק, מכבד את
ספרו של מלמד
בהקדמה, המקנה
לתוכנו של
הספר משקל
סגולי נוסף.
שני
הפרקים
המאלפים
והמטרידים
ביותר הם פרק
ג', "יחסי
משפחה
פגומים", ופרק
ד', "בית הרוס".
בפרקים אלה
נחשפות באורח
משכנע הסכנות
שבהן נתונים
ילדים רבים,
שהרי
הדוגמאות
המובאות כאן
מתרחשות
במסגרות
משפחתיות שכל
אחד מאתנו
מכיר מחיי
היום-יום,
והבעיות
המתוארות הן
כל כך שכיחות.
מלמד ממחיש עד
כמה שברירית
המסגרת
המשפחתית ועד
כמה היא
מאיימת על
הילדים
שנמצאים
בתוכה.
הסיפורים
הללו פותחים
צוהר לעולם
שבו התקשורת
איננה עוסקת,
ואולי מן הראוי
היה שתעסוק
ותציג אותו
לציבור לעתים
קרובות יותר.
אולי יש לתת
את הדעת על
העלאת נושא הילדים
בסיכון לרמת
המודעות
הציבורית מתוככי
תיקי
בתי-המשפט
ומשרד הרווחה
ואף פתיחתם של
בתי-המשפט
לתשומת לב
ציבורית, תוך
הקלה מסוימת
ברמת החיסיון
המוטל על
הנעשה
בבתי-המשפט לנוער (כפי
שהציעה לפני
זמן מה שופטת
בארצות-הברית).
המסקנה
הראשית
המתקבלת
מקריאת הספר
היא, שלמעשה,
כל ילד הוא
במצב סיכון
בכוח, מאחר
והמשפחה, התא
היסודי
והראשוני
האחראי להבאתו
של הילד לעולם
וטיפוחו
בשנים
הראשונות
והאקוטיות
לקיומו, עלולה
להיות המקום
המסוכן ביותר
עבורו. הרושם
הזה מתחזק
למראה הנעשה במשפחה
בחברה
המודרנית,
הנמצאת באיום
מתמיד על
תפקודה
ושלמותה. נראה
שלו היה הכרח
לקבל רשיון
להביא ילדים
לעולם, היו
מעט מאד
משפחות מקבלות
רשיון כזה.
ככל שהאיום על
המשך קיומה של
המשפחה
הנורמטיבית
גדל והולך, כך
נראים גורלם
של הילדים
ועתידם מדאיג
יותר ויותר.
בד בבד, התביעה
להקים רשות
ממשלתית
עליונה
לטיפול בילד
תקפה עתה יותר
מתמיד. ולוואי
שהספר יסייע
לכותב להשיג
את מטרתו.
נושא
העריכה צוין
קודם בסלחנות
מסוימת, אך
בכל זאת ישנם
פגמים בספר
שקשה להתעלם
מהם. בספר שגיאות
כתיב רבות
מאד. גם העדר
אחידות באיות
מילים מטריד,
בעיקר
כשלעתים
קרובות
מופיעות אותן
מילים בתכתיב
שונה בסמיכות
מקום. כך, למשל,
מבין הטעויות
הרווחות,
"פנימיה/פנימייה",
"אנטנסיבי/אינטנסיבי"
(228),
"נרקסיסתי/נרציסטי"
(202,206), "פרימיטביים/פרימיטיבית"
(126),
"הידרדרה/הדרדרה"
(173) "התדרדרות"
(333),
"גירושין/גרושין"
(16),
"האינטלקואליים/האנטלקואלי"
(53),
"שימוש/שמוש"
(138),
"מיליארד/מליארד"
(17), "איתיופיה/אתיופיה"
(128-129),
"לימודים/למודים"
(139-140), וכד'. משפטים
לא מעטים
מנוסחים
באורח מסורבל,
כמו: "בבית
המשפט הפתיעה
הנערה את כולם
בהסבירה את
המתחים הקשים
עם אמה בכך
שכאשר האב עזב
את הבית
ונעלם, בכתה
הרבה ובקשה
למצא אותו
ולהחזירו
הביתה, האם רצתה
לגמול אותה
מתדמית
שלילית וחסך
של דחית האב והמציאה
ספור שכאשר
היתה בתה
תינוקת ניסה
האב לירות
באשתו באקדח
ודקר אותה
בסכין בגבה והבת
האמינה לספור
זה, עד שפעם
בעידנא
דריתחא גילתה
לה האם שלא
היו דברים
מעולם, אין
ספק על כן שגם
יחסיה הנשיים
של הנערה לבן
זוגה של האם
היו לא רק
נקמה בה אלא
גם רצון
להתרפק על דמות
אב החסרה לה
כל כך." (182). המצב
גם גרוע מאד
בתחום ההערות
ומראי-המקום,
בעקר אלה
באנגלית, שברובם
הגדול הם
פגומים באורח
מביך.
גדעון
ברוידא