דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י - באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן
נרקיסים; הערות העורך
בגופן courier new 10,
בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.
המשך פרק ארבעה עשר 'חרש שנשא'
יבמות
דף קיג
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(יבמות קיב,ב)
גמרא:
אמר רמי בר
חמא: מאי שנא חרש וחרשת, דתקינו להו רבנן נשואין (דקתני מתניתין
שצריכות חליצה - אלמא יש נישואין וקידושין לחרש, ואף על גב דלאו בר דעה הוא,
ומדאורייתא אין קנינו קנין) ומאי שנא דשוטה
ושוטה, דלא תקינו להו רבנן נישואין? דתניא: 'שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן
פטורות מן החליצה ומן היבום'?
חרש וחרשת,
דקיימא תקנתא דרבנן (שדרכן להיות שלום ביניהם, אפילו חרש עם חרשת, וכל
שכן כשהאיש פקח) - תקינו להו רבנן נשואין; (אבל) שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן (אפילו בפקחת לשוטה ושוטה לפקח - אין שלום
ביניהם, וכל שכן שוטה לשוטה) - דאין אדם דר עם נחש
בכפיפה (בתוך קופה) אחת - לא תקינו רבנן נשואין.
ומאי שנא קטן (דקתני לעיל 'שוטה
וקטן שנשאו כו'') דלא תקינו רבנן נשואין וחרש תקינו ליה רבנן
נשואין?
חרש, דלא אתי (לעולם) לכלל נשואין (דאורייתא) - תקינו רבנן נשואין (כדי שלא יבטל
[מפריה ורביה]); קטן, דאתי לכלל נשואין - לא תקינו רבנן נשואין.
והרי קטנה,
דאתיא לכלל נשואין, ותקינו רבנן נשואין!?
התם - שלא
ינהגו בה מנהג הפקר (אי לא מוצאה דמנסבה - אין לה מי ישמרנה, וינהגו בה
מנהג הפקר בזנות).
ומאי שנא קטנה
דממאנה, ומאי שנא חרשת דלא ממאנה?
דאם כן
(יבמות קיג,א)
מימנעי ולא
נסבי לה (הואיל ולעולם היא יכולה למאן מפני חרשותה; אבל קטנה - גבול יש לה, וסבר
מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן מיאונה).
ומאי שנא קטנה
(אם השיאתה אמה לכהן), דאכלה בתרומה, ומאי
שנא חרשת (שלא השיאה אביה בקטנותה, שאין נישואיה גמורין, אלמא לא אכלה) דלא אכלה בתרומה, דתנן [עדויות פ"ז מ"ט]: 'העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה (בקטנותה) שיוצאה בגט (ואפייו משתגדיל, ואין אביה מקבל גיטה - מקבלתו היא
ויוצאה, ואף על גב דקידושיה גמורין הוו, וגירושיה בלא דעת - הוי גיטא, לפי שהאשה
יוצאת לרצונה ושלא לרצונה), ועל קטנה בת ישראל (יתומה הנישאת
על פי אמה) שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה' (אף על פי שאין נישואיה נישואין גמורים - אכלה בתרומה דרבנן; כך אוקימנא
ב'האשה רבה' (לעיל צ,א)) - ואילו חרשת לא אכלה (מדשבקה לחרשת דקעסיק בה, ואתי ונקט קטנה,
ולא קתני 'ועל החרשת שנישאת מעצמה שאוכלת בתרומה')?
גזירה שמא
יאכיל חרש בחרשת.
(והאי - לאו שינויא
מעליא הוא: מה לי פקח בחרשת מה לי חרש בחרשת - שניהן אינן נשואין!)
[ולכן ממשיכים לשאול:]
(ואם זו מותרת - אף זו
מותרת:) וליכול, קטן אוכל נבלות הוא!? (שהרי צד היתר שלהן
אינו אלא משום דלאו בני עונשין נינהו, והוו כקטן אוכל נבלות!)
(אלא כולה משום) גזירה: שמא יאכיל חרש בפקחת (דאיכא עליה חיוב מיתה [בידי שמים], כדאמרינן במסקנא
דמילתא; ולהכי נקט ברישא 'שמא יאכיל חרש בחרשת' ולא נקט 'שמא יאכיל חרש בפקחת' -
משום דחרש בפקחת לא מיחלף בפקח בחרשת, אבל חרשת אשת חרש מיחלפא בחרשת אשת פקח,
והדר מיחלף חרש בעל פקחת בחרש בעל חרשת! אבל קטנה לגדול ליכא למיגזר משום גדולה
לקטן, דאין לקטן נישואין).
וחרש בפקחת
נמי ליכול (אפילו חרש בפקחת) בתרומה דרבנן (- הא אית לה
נשואין מדרבנן)?
גזירה דלמא
אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא.
ומאי שנא
קטנה, דאית לה כתובה, ומאי שנא חרשת דלית לה כתובה (לקמן בעי: תרוייהו
מנא לן דהא אית לה והא לית לה)?
דאם כן מימנעי
ולא נסבי לה (אבל בקטנה לא מימנעי, דאתיא לכלל דיעה).
וקטנה - מנלן
דאית לה כתובה?
דתנן [כתובות פ"יא מ"ו]: 'הממאנת (לית לה
כתובה, דהא בעל כרחו נפקא) והשנייה ([אשה האסורה] מדברי סופרים; דרבנן קנסוה, כדאמר ב'יש מוּתרות' (לעיל פה,ב)) ואיילונית (משום דמקח טעות הוא) אין להן
כתובה' [עד כאן לשון המשנה בכתובות; ולכאורה יש כאן
דיוק של הגמרא: כתובה אין להן,] אבל יוצאה בגט; וקטנה
יש לה כתובה (מדיוקא דמתניתין, דקתני 'ממאנת' - שמעינן מינה טעמא משום דבעל כרחו
נפקא, הא הוציאה - אית לה! אלמא יש כתובה לקטנה).
וחרשת - מנלן
דלית לה כתובה?
דתניא: 'חרש
ושוטה שנשאו פקחות - אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה - אין להם עליהם כלום (דאין להם דעת
ואין תנאו הראשון תנאי; ואף על גב דתקון רבנן נשואין לחרש - לא תקינו לה רבנן
כתובה מיניה, כדמפרש לקמן: יותר ממה שהאיש רוצה לישא - אשה רוצה להנשא); רצו לקיימן - יש להם כתובה; ופקח שנשא חרשת או שוטה, אפילו כתב לה מאה
מנה - כתובתה קיימת, מפני שרצה לזוק בנכסיו' (ואף על פי
שלא (נשא) תקנו לה חכמים כתובה - הרי הוא כתב לה, הואיל ורוצה להפסיד
ולהיות נזוק מנכסיו - תנאו קיים) טעמא דרצה, הא לא רצה
(דלא כתב לה) - אין לה (מתקנת חכמים), דאם כן (דבעי למיתב לה כתובה) מימנעי ולא
נסבי לה.
אי הכי פקחת
לחרש ליתקן לה כתובה, דאם כן מימנעי ולא מינסבי?
יותר משהאיש
רוצה לישא אשה רוצה להנשא.
ההוא חרש דהוה
בשבבותיה דרב מלכיו. אנסביה איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מנכסיה. אמר רבא: מאן
חכים כרב מלכיו, דגברא רבה הוא; קסבר אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה? כל
שכן הכא, דאיכא תרתי!
אמר רב חייא
בר אשי אמר שמואל: אשת חרש - אין חייבין עליה אשם תלוי (דנימא ספק אשת איש
היא: ספק היה בו דעת ספק אין בו, והבא עליה באשם תלוי; דודאי אין לו שום קנין מן
התורה).
לימא מסייע
ליה [תרומות פ"א מ"א]: 'חמשה לא
יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה, ואלו הן: חרש, שוטה, וקטן, והתורם את שאינו שלו
(ולא צוהו בעל הבית; דשליחות נפקא לן (קדושין מא,ב) מ'אתם' '[כן תרימו] גם
אתם' [במדבר יח,כח] - לרבות שלוחכם; הלכך מה אתם לדעתכם
- אף שלוחכם לדעתכם), ועובד כוכבים שתרם של ישראל אפילו ברשות
ישראל - אין תרומתו תרומה (דבעינן 'מה אתם בני
ברית - אף שלוחכם בני ברית')' (וקתני מיהא
חרש אין תרומתו תרומה, ומותרת לזר - ואי ספק הוא 'תרומה ויחזור ויתרום' מיבעי ליה).
הוא - דאמר
כרבי אל[י]עזר, דתניא: 'רבי יצחק אומר משום רבי אל[י]עזר: 'תרומת חרש לא תצא
לחולין מפני שהוא ספק'.
אי סבירא כרבי
אל[י]עזר - אשם תלוי נמי ליחייב (כלומר: מהא לא תסייעיה, דגבי תרומה סבירא
ליה לשמואל כרבי אלעזר דספק הוא, וגבי אשתו אף על גב דספק הוא - אינה באשם תלוי)!?
בעינן חתיכה
משתי חתיכות (דגבי אשם תלוי כתיב אחת מכל מצות ה' (ויקרא ה,יז) וקרינן
'מצוות', דמשמע חדא מתרתי: שיש היתר ואיסור לפניו, כגון אשתו ואשת איש עמו בבית,
וסבור אין שם אלא אשתו, ובא על האחת, ולבקר נמצאו שתיהן, ולא ידע על אי זו בא; וכן
חלב ושומן לפניו, וסבר שתיהן שומן, ואכל אחת מהן, ולסוף נודע לו שהאחת חלב, ולא
ידע אי זו אכל! דאי ידע - מייתי חטאת נקבה וכל דהו אפילו בת דנקא; והשתא דלא ידע -
מביא אשם זכר בכסף שקלים [ויקרא ה,טו]; אבל הכא,
שהספק תלוי בחתיכה אחת - ספק איסור ספק היתר - לא מייתי אשם תלוי).
ומי בעי רבי
אל[י]עזר חתיכה משתי חתיכות? והתניא: 'רבי אל[י]עזר אומר: כוי חייבין על חלבו
אשם תלוי (והא הכא - כל הספק תלוי בה)!
שמואל סבר
כרבי אל[י]עזר בחדא ופליג עליה בחדא.
ואיכא דאמרי:
אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: אשת חרש חייבין עליה אשם תלוי.
מיתיבי: 'חמשה
לא יתרומו' - סבר לה כרבי אל[י]עזר.
בעא רב אשי: מאי
טעמא דרבי אל[י]עזר (באשת חרש)? מיפשט פשיטא ליה דחרש
- דעתא קלישתא הוא ('קלישתא' –
דקה, כלומר: דעתו מועטת, שאין מחודד להבין כשאר בני אדם) ומיהו מספקא
ליה אי (אותה קצת הדעת שיש לו) דעתא צילותא (- אם צלולה
היא, ובמה שהוא נותן דעתו ועושה דבר ודאי - כוונתו כוונה)
(יבמות קיג,ב)
אי לאו דעתא
צילותא (אי לאו דעתו צלולה היא), ולעולם חדא דעתא הוא
(ולעולם כל ימיו של חרש פשיטא ליה לרבי אל[י]עזר דחדא דעתא אית ליה לחרש
דאינו עתים חלים עתים שוטה)? או דלמא פשיטא ליה
דדעתיה קלישתא ולאו דעתא צילותא הוא, והכא היינו טעמא (דמספקא ליה): כיון דעתים חלים ועתים שוטה (דעתים שהוא חלים לגמרי ודעתו צלולה, וחיישינן שמא בשעת קידושין
חלים היה).
למאי נפקא
מינה?
להוציא אשתו
בגט (מעיקרו: לרבי אלעזר, אם יכול לגרש או לא?): אי אמרת
'חדא דעתא הוא' - כקדושין כך גירושין; ואי אמרת 'עתים חלים ועתים שוטה' - קדושי
מצי מקדש, גרושי לא מצי מגרש.
(דבשלמא לרבנן - פשיטא
לן דמוציא, כדאמרינן במתניתין (לעיל קיב,ב): 'כשם
שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה'; אלא לרבי אלעזר, דמשוי ליה ספק) - מאי?
תיקו.
נשתטית [לא יוציא;
נתחרש הוא או נשתטה - אינו מוציאה עולמית]:
'אמר רבי
יצחק: דבר תורה שוטה מתגרשת, מידי דהוה אפקחת - בעל כרחה, ומה טעם אמרו 'אינה
מגורשת'? - שלא ינהגו בה מנהג הפקר.'
היכי דמי?
אילימא דיודעת לשמור גיטה ויודעת לשמור עצמה - מי נהגי בה מנהג הפקר? אלא דאין
יודעת לשמור לא גיטה ולא עצמה - דבר תורה שוטה מתגרשת? והא אמר דבי רבי ינאי [דברים כד,א: כי יקח איש אשה ובעלה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי
מצא בה ערות דבר - וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה, ושלחה מביתו] 'ונתן בידה' - מי שיש לה יד לגרש
עצמה, יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה! ותנא דבי רבי ישמעאל: 'ושלחה מביתו' - מי שמשלחה ואינה
חוזרת, יצתה זו שמשלחה וחוזרת (שכן מנהג השוטים שאין בושין)!
לא, צריכא
דיודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה: דבר תורה שוטה מתגרשת, דהא יודעת לשמור
גיטה, ואמור רבנן לא ליפקא שלא ינהגו בה מנהג הפקר.
אמר אביי:
דיקא נמי, דקתני גבי דידה: 'נשתטית לא יוציא' וגבי דידיה 'לא יוציא
עולמית': מאי שנא הכא דקתני 'עולמית' ומאי שנא התם דלא קתני 'עולמית'?
- אלא שמע מינה הא דאורייתא הא דרבנן.
אמר רבי יוחנן
בן נורי [מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא? אמרו לו: אינו דומה
האיש המגרש לאשה המתגרשת: שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא
לרצונו. העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט. אמרו לו:
אף זו כיוצא בה]:
איבעיא להו:
רבי יוחנן בן נורי - איש פשיטא ליה ואשה קמיבעיא ליה? או דלמא אשה פשיטא ליה ואיש
קמיבעיא ליה?
תא שמע:
מדקאמרו ליה 'אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת: שהאשה יוצאת לרצונה ושלא
לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו' – שמע מינה איש קמיבעיא ליה (ואשה פשיטא
ליה, דאי אשה מיבעיא ליה ואיש פשיטא ליה - הכי איבעי להו לאהדורי: 'אינו דומה אשה
המתגרשת לאיש המגרש')!
אדרבה!
מדקאמרו ליה [לדברי רבי יוחנן בן גודגדא] 'אף זו כיוצא בָהּ'
(רש"י
בפירוש המשנה: אף זו - פקחת שנתחרשה, כיוצא
בה - בחרשת)' שמע מינה אשה קמיבעיא ליה!
אלא רבי יוחנן
בן נורי - לדבריהם קאמר להו: לדידי, כי היכי דאיש לא מצי מגרש - אשה נמי לא מיגרשא
(ועלה קמייתו לה רבנן ראיה לדבריהם 'אף זו כיוצא בה'; ו'אינו
דומה', דקמהדרי ליה [לרבי יוחנן
בן נורי] – אאיש, משום דאיהו הכי קאמר:), אלא לדידכו (דאמריתו אשה
מיגרשא) מאי שנא אשה ומאי שנא איש?
אמרו ליה:
אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת.
העיד רבי
יוחנן [בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט. אמרו לו: אף זו כיוצא בה]:
אמר רבא:
מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא (דאמר דאפילו במקום קידושין גמורים לא בעינן
דעתא דאשה בגירושין): אמר לעדים "ראו גט זה שאני נותן"
(והיא לא שמעה; וחזר ואמר לה לאשתו פקחת) "כנסי
שטר חוב זה" (ולא הודיעה שהוא גיטה) - הרי זו
מגורשת: מי לא אמר רבי יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעתה? הכא נמי לא בעינן דעתה (דאשה
בגירושין דקתני חרשת יוצאת בגט)!
פשיטא (דלרבי יוחנן
ודאי הכי הוא)?
מהו דתימא
'מדאמר לה "כנסי שטר חוב זה" - בטולי בטליה'? - קא משמע לן.
אי איתא
דבטליה - לעדים הוה קאמר להו, ומדלא אמר לעדים - לא בטליה ולא מידי! והאי דקאמר
הכי - מחמת כיסופא הוא דקאמר להו!
רב יצחק בר
ביסנא - אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא. אתא לקמיה דרבי פדת. אמר
ליה: 'זיל
(יבמות קיד,א)
דבר (הנהג) טלי וטליא (תינוקות זכרים ונקבות) וליטיילו התם
(ישחקו שם) דאי משכחי להו מייתי להו' (שבת היתה) - אלמא קסבר קטן אוכל נבלות – אין בית דין מצווין להפרישו! לימא מסייע
ליה: 'לא יאמר אדם לתינוק: "הבא לי מפתח", "הבא לי חותם (דרך רשות
הרבים בשבת)", אלא מניחו תולש, מניחו זורק.'
אמר אביי:
תולש בעציץ שאינו נקוב, זורק בכרמלית דרבנן.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף –
בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2007 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva,
Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol