מקרא: בתחתית הדף
בבא קמא דף
כט
המשך פרק שלישי 'המניח את הכד'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא כח,ב)
רבי יהודה אומר: במתכוין חייב [באינו
מתכוין – פטור]:
היכי דמי 'מתכוין'?
אמר רבה: במתכוין להורידה למטה מכתיפו (ונתקל, והוטחה בכותל – חייב, דנתקל פושע הוא).
אמר ליה אביי: מכלל דמחייב רבי מאיר (דמחמיר טפי) אפילו נפשרה (נימוחה הכד מעצמה על כתיפו, דהוי אונס)? ('נפשרה' = נימוחה, כדמתרגמינן (שמות טז,כא) וחם השמש ונמס – פשר.)
אמר ליה: אִין: מחייב היה רבי מאיר אפילו אזנה בידו (אפילו נפשרה מעצמה שלא נפלה מידו, אלא נימוחה, ונשאר
האוזן בידו).
אמאי? אנוס הוא, ואונס רחמנא פטריה, דכתיב (דברים כב,כו) ולנערה לא תעשה דבר [אין לנערָ חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו
נפש כן הדבר הזה]; וכי תימא 'הני מילי לענין קטלא, אבל לענין נזקין – חייב' – והתניא: 'נשברה
כדו ולא סלקו, נפל גמלו ולא העמידו: רבי מאיר מחייב בהזיקן, וחכמים אומרים:
(בבא קמא כט,א)
פטור מדיני אדם (כדמפרש
לקמן)
וחייב בדיני שמים (משום דלא סליק); ומודים חכמים לרבי
מאיר באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו - שהוא חייב;
ומודה רבי מאיר לרבנן במעלה קנקנין על הגג על מנת לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה (דאנוס הוא) והזיקו - שהוא פטור'[YH1]!
אלא אמר אביי: בתרתי פליגי (במתניתין): פליגי (כשהזיק הכד) בשעת נפילה, ופליגי (כשהוזק בחרסים) לאחר נפילה:
פליגי בשעת נפילה ב'נתקל פושע': מר סבר: נתקל פושע הוא, ומר סבר: נתקל לאו
פושע הוא;
פליגי לאחר נפילה ב'מפקיר נזקיו' (כגון
זה, דמסתמא מפקיר לחרסיו): מר (רבי מאיר) סבר: מפקיר נזקיו –
חייב (דבור שחייבה עליו תורה - בבור
ברשות הרבים, דהפקר הוא – חייבה), ומר (רבי
יהודה) סבר:
פטור ([סבירא ליה] דהפקיר רשותו ולא
הפקיר בורו - זהו בור האמור בתורה;
ולקמן (דף מט,ב)
פליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בהא מילתא, והכי קאמר רבי יהודה: במתכוין לשוברה
והזיק בנפילה – חייב; בשאין מתכוין, אלא מתכוין להורידה מכתיפו ונתקל ונשברה –
פטור, דנתקל לאו פושע הוא, ובהיזק דלאחר נפילה נמי: לקמן מפרש מאי 'מתכוין'
איכא).
וממאי?
מדקתני תרתי: '1) הוחלק אחד במים, או 2) שלקה בחרסית' - היינו הך!? אלא - לאו הכי קאמר:
'הוחלק אחד במים - בשעת נפילה - או שלקה בחרסית - לאחר נפילה'.
(גמרא קפריך לה:) ומדמתניתין בתרתי - ברייתא נמי בתרתי; בשלמא 'כדו' - משכחת לה או
בשעת נפילה או לאחר נפילה; אלא 'גמלו': בשלמא לאחר נפילה, משכחת לה במפקיר נבלתו,
אלא בשעת נפילה - היכי משכחת לה (היכי
איכא למימר 'נתקל פושע הוא'? מה הוא יכול לעשות אם נתקלה בהמתו? דבשלמא נתקל הוא
ונשברה כדו - איכא למימר איבעי ליה לעיוני ומיזל, אלא גמלו - מי איכא למימר הכי)?
אמר רב אחא: כגון דעברה במיא דרך שרעתא (לשון שרוע
וקלוט (ויקרא כב,כג)) דנהרא (שגדל
הנהר וכסה את עין הדרך).
היכי דמי?: אי דאיכא דרכא אחרינא - פושע הוא (ופושע הוא בכך: שאילו היה הדרך מגולה לא נתקל גמלו,
ואין לו דין נתקל), ואי דליכא דרכא אחרינא - אנוס הוא!?
אלא משכחת לה דאתקיל (בדרך
יבשה) ואתקילה
ביה גמלא (ונתקל ביה בהמתו, והוי ליה איהו
פושע).
מפקיר נזקיו - מאי 'מתכוין' איכא?
אמר רב יוסף: במתכוין לזכות בחרסיה (שלא
הפקירן – חייב). (ובשאין מתכוין שוב לזכות בהן –
פטור, דמפקיר נזקיו פטור.)
וכן אמר רב אשי: במתכוין לזכות בחרסיה.
רבי אלעזר אמר: בשעת נפילה מחלוקת.
אבל לאחר נפילה – מאי? דברי הכל פטור? והא איכא רבי מאיר דמחייב (מדקתני בברייתא 'ולא סלקה ולא העמידה' - מכלל
דבהיזק דלאחר נפילה פליגי)?
אלא מאי? דברי הכל חייב? והא איכא רבנן, דפטרי!?
אלא מאי 'בשעת נפילה'? 'אף בשעת נפילה' (ומשום דלישנא דברייתא לא משתמע בשעת נפילה, אצטריך
לרבי אלעזר לאשמועינן דדייקינן לה ממתניתין דקתני תרתי), וקמשמע לן כדאביי (כדאמר אביי לעיל).
(בבא קמא כט,ב)
ורבי יוחנן אמר: לאחר נפילה מחלוקת;
אבל בשעת נפילה – מאי? דברי הכל: פטור;
והא מדקאמר רבי יוחנן לקמן 'לא תימא מתניתין (גבי שני קדרים קאי, לקמן בהאי פרקין (דף לא,א)) - רבי מאיר היא,
דאמר 'נתקל פושע הוא', מכלל דרבי מאיר מחייב! אלא מאי - 'דברי הכל' – חייב!? והא
מדקאמר רבי יוחנן לקמן 'לא תימא מתניתין - רבי מאיר היא, דאמר "נתקל פושע
הוא"' - מכלל דפטרי רבנן!?
אלא הא קא משמע לן (רבי
יוחנן):
דמפקיר נזקיו דהכא - הוא דפטרי רבנן, דאנוס הוא (דתחלתו אונס - הוא דפטרי רבנן), אבל מפקיר נזקיו
דעלמא (כגון שהשליכו מדעת, וכגון בור
ברשות הרבים) – מחייבי (והכי קאמר: 'לאחר נפילה
מחלוקת', כלומר: האי מחלוקת דפליגי רבי מאיר ורבנן: בהפקיר נזקיו לאחר נפילה הוא,
שתחילתו על ידי נפילה, אבל על ידי השלכה - לא פליגי; ולא תידוק מרבי יוחנן דבשעת
נפילה לא פליגי).
איתמר: מפקיר נזקיו: רבי יוחנן ורבי אלעזר: חד אמר חייב, וחד אמר פטור.
לימא מאן דמחייב - כרבי מאיר, ומאן דפטר – כרבנן?
אליבא דרבי מאיר - כולי עלמא לא פליגי (דהשתא בהפקיר נזקיו הבא על ידי אונס מתחילה מחייב -
כל שכן הפקר שתחילתו ברצון), כי פליגי אליבא דרבנן: מאן דפטר – כרבנן; ומאן
דמחייב - אמר לך: אנא דאמרי אפילו לרבנן: עד כאן לא פטרי רבנן אלא במפקיר נזקיו
דהכא, משום דאנוס הוא, אבל מפקיר נזקיו דעלמא – מחייבי.
תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר 'חייב', דאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: 'שני
דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים (אלמא סבירא ליה לרבי אלעזר דחיובא דבור - ברשות
הרבים היא) וחמץ משש [שעות] ולמעלה (אין חמץ ברשותו, דאף על גב דאיתיה - אסור בהנאה,
ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו ב'בל יראה' ו'בל ימצא')!
תסתיים.
ומי אמר רבי אלעזר הכי? והא אמר רבי אלעזר איפכא, דתנן [בבא קמא פ"ג מ"ג]: 'ההופך את הגלל (זבל המופקר) ברשות הרבים (והפכו ממקום למקום), והוזק בהן אחר - חייב בנזקו
(דקנייה בהגבהה, וממונו הוא)'; ואמר רבי אלעזר:
'לא שנו אלא שנתכוין לזכות בהן (כשהגביהו,
וחייב משום ממונו; דלאחר שקנייה - אף על פי שהניחו שם - לא הפקירו אלא נתכוין
ליטלו משם לאחר זמן), אבל לא נתכוין לזכות בהן (לכשהגביהו) – פטור' - אלמא
מפקיר נזקיו פטור (ואף על גב דכרה בור ברשות
הרבים, כשהפכו ונתקל האדם במקום שזרקו שם, ואם היה במקומו הראשון לא נתקל בו זה;
אלמא לרבי אלעזר: בור ברשות הרבים פטור! והוא הדין למפקיר נזקיו, דהא מאן דמחייב -
מבור ברשות הרבים יליף לה שלא היתה [הבור] שלו מעולם)!?
אמר רב אדא בר אהבה: שהחזירה למקומה (דלא כרה בור, והוי כמי שלא נגע בה מעולם, דלאו כורה
בור הוא).
אמר רבינא: משל דרב אדא בר אהבה למה הדבר דומה? למוצא בור מגולה וכסהו וחזר
וגילהו (דפטור).
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: מי דמי? התם לא אסתלק להו מעשה
ראשון, הכא אסתלק להו מעשה ראשון! הא לא דמי אלא למוצא בור מגולה וטממה וחזר
וחפרה, דאסתלקו להו מעשה ראשון וקיימא לה ברשותו (ומחייב; והאי נמי: כשהגביהו - אסתלקו מעשה ראשון,
ונסתם הבור; וכשחזר והשליכו - הוה ליה כורה)!
אלא אמר רב אשי (הא דמוקי רבי אלעזר
למתניתין הכא 'לא נתכוין לזכות בה – פטור'): כשהפכהּ לפחות משלשה (דמתחילה לא הגביה שלשה, הלכך לאו הגבהה היא, דכבור
פתוח דמי ולא נסתם הבור מעולם; וכיון דלא נתכוין לקנותה - דליכא לחיוביה משום
ממונו - משום כורה בור נמי לא תחייביה; ומיהו היכא דנתכוין לזכות - מחייב משום
'ממונו'; דאיכא למאן דאמר: חבטה [YH2]בהפקר קני בלא הגבהה, בפרק 'הבית והעלייה' (בבא מציעא דף קיח,א)).
ומאי דוחקיה דרבי אלעזר לאוקמיה כגון שהפכהּ לפחות משלשה, וטעמא דכי נתכוין
לזכות בה, הא אין מתכוין לזכות בה – לא? לוקמה למעלה משלשה, ואף על גב דלא נתכוין
לזכות בה - חייב (הואיל וסבירא ליה דמפקיר
נזקיו חייב).
אמר רבא[1]: מתניתין קשיתיה:
מאי אריא 'הפך'? לתני 'הגביה'! אלא שמע מינה: כל 'הפך' - למטה משלשה הוא.
ומדרבי אלעזר אמר: '[מפקיר נזקיו]
חייב' - רבי יוחנן אמר 'פטור'; ומי אמר רבי יוחנן הכי? והתנן [בבא קמא פ"ג
מ"ב]: 'המצניע את הקוץ ואת
הזכוכית (ברשות הרבים), והגודר גדרו בקוצים
(שעשה גדר של קוצים; דסתם גדר של
אבנים הוא, דכתיב 'וגדר אבניו נהרסה' (משלי
כד,לא)), וגדר (אבנים) שנפל לרשות הרבים והוזק בהן אחר - חייב בנזקו' ואמר רבי יוחנן: לא
שנו (דגודר בקוצים חייב) אלא במפריח (ראש קוצותיה ברשות הרבים, דהוה ליה בור ברשות הרבים), אבל במצמצם (לתוך שלו, דהוה ליה בור ברשותו; ואף על גב דהפקיר
רשותו שהקצהו לרשות הרבים) – פטור. מצמצם - מאי טעמא פטור? לאו משום דהויא ליה
בור ברשותו? מכלל דחיובא דבור - ברשות הרבים הוא! אלמא מפקיר נזקיו חייב!
לא! לעולם אימא לך [שרבי יוחנן סובר] 'מפקיר נזקיו פטור'; ומצמצם - מאי טעמא 'פטור'? משום
דאתמר עלה: אמר רב אחא בריה דרב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים (וזה שנתחכך והוזק - משונה הוא; ו'מפריח' - היינו
טעמא דחייב: שהרי ממונו הוא, ולא הפקירן, והפריחן למקום מהלך בני אדם).
ומי אמר רבי יוחנן הכי [מפקיר נזקיו פטור]? והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן [בבא קמא פ"ה מ"ה]: 'החופר בור ברשות הרבים,
ונפל לתוכו שור או חמור ומת – חייב' (אלמא
חיובא דבור ברשות הרבים הוא)!?
אלא לעולם רבי יוחנן אמר 'חייב'; ומדרבי יוחנן אמר 'חייב' – רבי אלעזר אמר
'פטור'!? והאמר רבי אלעזר:
(בבא קמא ל,א)
משום רבי ישמעאל [שני דברים אינן ברשותו של
אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים וחמץ משש [שעות]
ולמעלה]!?
לא קשיא: הא דידיה, הא דרביה [רבי ישמעאל; אבל רבי יוחנן היה רבו של רבי אלעזר, ולא
חלק עליו לדינא, אלא הביא את דברי התנא רבי ישמעאל].
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה
ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית –
ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.
[YH1] יש לעיין מדוע יש בברייתא שני מקרים:
אבנו סכינו ומשאו בראש הגג, ומעחה קנקנין על הגג על מנת לנגבן, אם העקרון הוא: אם
נפלו ברוח מצויה – חייב, אם נפלו ברוח שאינה מצןיה – פטור, לכל הדעות? ליפוג
וליתני בדידה של אחד המקרים: 'במה דברים אמורים? ברוח מצויה, אבל ברוח שאינה מצויה
– פטור'!?
[YH2]
פירוש המילה חבטה: סוכה ט,ב רש"י
ד"ה מאי למימרא:...
וכל לשון “חבטה"
שבהש"ס לשון השפלה, והמפרש "חבטה" תלישה או שליפה טועה, דאי מחובר
הוא מאי אהני ואי תלוש הוא הא קתני "או קצצן" מכלל דרישא מחוברים. ועוד:
אי תלוש הוא - צלתה מרובה מחמתה אמאי לא? הלא נפלו על הסכך וגבי הדלה עליה אמאי
בעי סיכוך הרבה מהן?