בבא קמא דף סב
סיום פרק ששי 'הכנס'
ותחילת פרק שביעי 'מרובה'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא סא,ב)
תנו רבנן: 'המדליק
את הגדיש והיו בו כלים ודלקו: רבי יהודה אומר: משלם כל מה שהיה בתוכו, וחכמים אומרים:
אינו משלם אלא גדיש של חטין או גדיש של שעורין; ורואין מקום כלים כאילו הוא מלא
תבואה;
(בבא קמא סב,א)
במה דברים אמורים?
- במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו, אבל מדליק בתוך של חבירו - <דברי
הכל> משלם כל מה שהיה בתוכו (רבא
מתרץ לה לטעמיה בכלים שדרכן להטמין בגדיש); ומודה רבי יהודה לחכמים במשאיל מקום לחבירו להגדיש גדיש,
והגדיש, והטמין - (אם הבעירו בעל השדה) שאין משלם אלא דמי גדיש בלבד (דלא קביל
עליה אלא נטירותא דגדיש); להגדיש
חטין והגדיש שעורין, שעורין והגדיש חטין, חטין וחיפן בשעורין (אף
על פי שנותן לו רשות לחטין - אינו משלם אלא שעורין, דאמר ליה "לא ראיתי אלא שעורין,
לפיכך לא נזהרתי בהן כל כך"), שעורין וחיפן בחטים - שאינו משלם אלא דמי שעורין בלבד.
אמר רבא: הנותן
דינר זהב לאשה ואמר לה "הזהרי בו, של כסף הוא": הזיקתו - משלמת דינר זהב,
משום דאמר לה "מאי הוה ליך גביה דאזקתיה" (בידים: ששרפתו
או שהשלכתו לים; ולא דמי למשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורין והגדיש חטים, דאמרן
לעיל 'אינו משלם אלא דמי שעורין': דמבעיר לא מזיק בידים הוא, אלא פושע,
כדכתיב 'כי תצא אש' [שמות כב,ה] –
מעצמה; מפי המורה); פשעה בו (לא
שמרתו כדרך השומרים, ואבד) - משלמת
של כסף, דאמרה ליה "נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי
עלי".
אמר ליה רב מרדכי
לרב אשי: אתון - בדרבא מתניתו לה (משמיה דרבא אמריתו לה), אנן - ממתניתא פשיטא לן: 'חטין וחיפן בשעורין
שעורין וחיפן בחטין (נותן לו רשות להגדיש שעורין ולא חטין) - אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד', אלמא אמר ליה "נטירותא דשערי קבילי
עלי"; הכא נמי אמרה ליה "נטירותא דדהבא לא קבילי עלי".
אמר רב: שמעית מילתא
לרבי יהודה (אליבא דרבי יהודה דמתניתין) ולא ידענא מאי היא.
אמר שמואל: ולא
ידע אבא מאי שמיע ליה? לרבי יהודה, דמחייב על נזקי טמון באש, עשו תקנת נגזל באשו (כי
היכי דתקנו רבנן לנגזל לישבע כמה גזלו ויטול, דתנן במסכת שבועות (דף
מד,ב): 'אלו נשבעין ונוטלין: השכיר והנגזל' - כך תקנו באשו:
שישבע מה הטמין ויטול).
בעי אמימר: עשו
תקנת נגזל במסור או לא?
אליבא דמאן דאמר
'לא דיינינן דינא דגרמי' - לא תבעי לך דמסירות נמי לא דיינינן (בפרק
'הגוזל ומאכיל' (לקמן דף קיז,ב)), אלא כי תבעי לך אליבא דמאן דאמר 'דיינינן דינא דגרמי':
עשו תקנת נגזל במסור: דמשתבע ושקיל? או לא?
תיקו.
ההוא גברא דבטש
בכספתא (ארגז שמניחין בו כספים) דחבריה; שדייה בנהרא. אתא מריה ואמר: הכי והכי הוה לי בגוה.
יתיב רב אשי וקא
מעיין ביה: כי האי גוונא מאי?
אמר ליה רבינא לרב
אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: לאו היינו מתניתין, דתנן 'ומודים
חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח בבתים'?
אמר ליה: אי דקא
טעין זוזי - הכא נמי; הכא <במאי עסקינן> דקא טעין מרגניתא – מאי? מי מנחי
אינשי מרגניתא בכספתא או לא?
תיקו.
אמר ליה רב יימר
לרב אשי: טעין כסא דכספא בבירה – מאי?
אמר ליה: חזינא:
אי איניש אמיד הוא (עשיר) דאית
ליה כסא דכספא (שאומדין אותו לכלי כסף); אי נמי איניש מהימנא הוא דמפקדי אינשי גביה - משתבע
ושקיל, ואי לא - לאו כל כמיניה.
אמר ליה רב אדא
בריה דרב אויא לרב אשי: מה בין גזלן לחמסן?
אמר ליה: חמסן יהיב
דָמֵי, גזלן לא יהיב דמי.
אמר ליה: אי יהיב
דמי - 'חמסן' קרית ליה? והאמר רב הונא: 'תלוה וזבין - זביניה זביני'?
לא קשיא: הא דאמר
'רוצה אני', הא דלא אמר 'רוצה אני'.
(בבא קמא סב,ב)
משנה:
גץ (אשטנציי"ל) שיצא מתחת הפטיש והזיק – חייב.
גמל שהיה טעון פשתן
ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה -
בעל גמל חייב.
הניח חנוני נרו
מבחוץ - החנוני חייב.
רבי יהודה אומר:
בנר חנוכה – פטור.
גמרא:
אמר רבינא משמיה
דרבא: שמע מינה מדרבי יהודה: נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה; דאי סלקא דעתך למעלה
מעשרה - אמאי אמר רבי יהודה 'נר חנוכה פטור'? לימא ליה "הוה ליה לאנוחה למעלה
מגמל ורוכבו!" אלא - לאו שמע מינה מצוה להניחה בתוך עשרה?!
אמרי: לא! לעולם
אימא לך אפילו למעלה מעשרה; מאי אמרת: אבעי לך לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו? - כיון
דבמצוה קא עסיק - כולי האי לא אטרחוה רבנן.
אמר רב כהנא: דרש
רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה – פסולה,
כסוכה וכמבוי (למעלה מעשרים אמה לא חזו לה אינשי ולא מפרסם ניסא, ואנן
לפרסומי ניסא בעינן).
הדרן עלך 'הכונס'
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
בבא קמא פרק שביעי 'מרובה'
שמות כא,לז כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה.
שמות כב,א אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים.
שמות כב,ב אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו.
שמות כב,ג אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור
עד שה חיים שנים ישלם.
שמות כב,ו כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר
וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים.
שמות כב,ז אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל
הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.
שמות כב,ח על כל דבר פשע על שור על חמור
על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען
אלהים ישלם שנים לרעהו.
שמות כב,ט כי יתן איש אל רעהו חמור או
שור או שה וכל בהמה לשמר ומת או נשבר או נשבה אין
ראה.
שמות כב,י שבעת ה' תהיה בין שניהם אם
לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם.
שמות כב,יא ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו
שמות כב,יב אם טרף יטרף יבאהו עד הטרפה לא ישלם
שמות כב,יג וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם
ישלם.
שמות כב,יד אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו.
משנה:
מרובה מדת תשלומי
כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה:
שמדת תשלומי כפל
נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים, ומדת תשלומי ארבעה
וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד, שנאמר (שמות כא,לז) כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו [חמשה
בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה].
אין הגונב אחר הגנב
משלם תשלומי כפל (דכתיב 'וגונב מבית האיש'
[שמות כב,ו] ולא מבית הגנב),
ולא הטובח ולא המוכר
אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
גמרא:
ואילו 'מדת תשלומי
כפל נוהגת בין בגנב בין בטוען טענת גנב ([שומר פקדון שאינו מחזיר את
הפקדון אלא טוען] "גנב בא וגנבו" ודרשינן לקמן בשמעתין
דחייבו רחמנא כפילא אם נשבע ונמצא שקרן), ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בגנב בלבד' לא קתני (אלמא
נהגי ארבעה וחמשה בטוען טענת גנב אם טבח ומכר); מסייע ליה לרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר
רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל; טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה
וחמשה.
איכא דאמרי: לימא
מסייע ליה לרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב
בפקדון משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה';
מי קתני 'אין בין'
(דהוי דוקא, ולא שייר מידי)? 'מרובה' קתני (קצת דברים שזו מרובה על
זו), תנא ושייר.
שמדת תשלומי כפל
נוהגת [בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים, ומדת תשלומי ארבעה וחמשה
אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד, שנאמר (שמות כא,לז) כי יגנב איש שור או שה וטבחו או
מכרו]:
מנא הני מילי?
דתנו רבנן: [שמות
כב,ח: על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר
יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו]:
'על כל דבר פשע' – כלל; 'על שור על חמור על שה ועל שלמה' – פרט; 'על כל אבידה' - חזר
וכלל; 'כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט': מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו
ממון - אף כל דבר המטלטל וגופו ממון; יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו
לקרקעות (דכתיב: והתנחלתם אותם וגו'
(ויקרא כה,מו)), יצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין - אין גופן ממון (אלא
גורמין לגבות ממון), יצא הקדש: '[ל]רעהו' כתיב';
אי 'מה הפרט מפורש
דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא - אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות לא'?
ומי מצית אמרת הכי?
והא 'שלמה' כתיב?
אמרי: אנן - בבעלי
חיים קאמרינן: אימא בבעלי חיים 'דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא – אִין, דבר שאֵין
נבלתו מטמא במגע ובמשא - לא',
(בבא קמא סג,א)
דהא כל חד וחד כלל
ופרט באפי נפשיה דרשינן ליה (כלומר: היכא דאיכא פרטי יתירי - כל
חד וחד מרבי כעין דידיה, ולא דרשינן כולהו בהדי הדדי דליהוי כעין הפרט ד'שלמה'
לרבות בעלי חיים שאין נבילתן מטמאה, כדאמר לקמן, כדתני דבי חזקיה: 'שדי שור בין המצא
לתמצא כו', 'שדי חמור בין המצא לתמצא' - אלמא כל חד וחד באפי נפשיה מדריש), אבל עופות לא!?
אם כן (דכעין
הפרט בכל צדדין הוא דמייתי) נכתוב רחמנא
חד פרטא (לא נכתוב אלא חד מהני פרטי דבעלי חיים, ומתרבי כעין הפרט: כל
שנבלתו מטמאה! ומדכתב פרטי יתירי - תנם ענין לרבות שאר בעלי חיים).
הי נכתוב רחמנא?
אי כתב רחמנא 'שור', הוה אמינא: קרב לגבי מזבח – אִין, שאין קרב לגבי מזבח – לא;
ואי כתב רחמנא 'חמור', הוה אמינא 'קדוש בבכורה (כעין שור
ושה) – אִין (הוא דמתרבי
מכעין הפרט דחמור, דדמי ליה בתלת צדדין: בעלי חיים, ובבכורה, ונבלתו מטמאה), שאין קדוש בבכורה – לא (אבל צבי ואיל
- דלא דמי ליה אלא בתרתי – לא; להכי כתב 'שור': דאם אינו ענין לו - תנהו ענין לשאינו
קדוש בבכורה, דדמי מיהת בתרתי לפרטא: בעל חיים ונבלתו מטמא, ולעולם עופות לא)'!?
אמרי: אם כן נכתוב
רחמנא שור וחמור, 'שה' למה לי? שמע מינה לאתויי עופות.
ואימא לאתויי עופות
טהורים, דומיא דשה, דמטמא בגדים אבית הבליעה (דדמי לפרטא
קצת: דיש טומאה בנבלתם קצת: לטמא בבית הבליעה), אבל עופות טמאים - דלית בהו טומאה, דלא מטמאי בגדים אבית
הבליעה (כדאיתא בחולין (דף ק:): יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים
אבית הבליעה? תלמוד לומר: 'נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה': מי שאיסורו משום 'בל
תאכל נבילה וטריפה') – לא (יצא
זה שאין איסורו משום 'בל תאכל נבילה וטריפה' אלא משום 'בל תאכל טמא')?
'כל' - ריבויא הוא.
וכל היכא דכתב
'כל' - ריבויא הוא?
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה
ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית –
ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.