בבא קמא דף
עד
המשך פרק שביעי
'מרובה'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא עג,ב)
אמר רבא: עדים
שהוכחשו (שנים אומרים "הרג" ושנים אומרים "לא
הרג") ולבסוף הוזמו (שבאת
כת שלישית ואמרה "עמנו הייתם") – נהרגין (וכשנגמר הדין על פיהם קודם שהוכחשו אמרה רבא; שאם לא
נגמר הדין עדיין - אפילו הוזמו מתחילה - אין נהרגין, שאין העדים זוממין נהרגין עד
שיגמר הדין; והכי מיתוקמא בסיפא דשמעתין: כגון דאתו בי תרי ואמרי הכי ופסקנוה
לדינא אפומייהו), דהכחשה תחילת
הזמה היא, אלא שלא נגמרה.
אמר רבא: מנא
אמינא לה? דתניא [תוספתא מסכת מכות (צוקרמאנדל) פרק א הלכה ד]: '"מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו
(ויצא לחירות), (ואחר כך) והפיל את שינו" (וחייב ליתן לו דמי שינו) - שהרי הרב אומר כן (כלומר:
דניחא ליה לרב בסהדותא דהני; ולקמן מפרש מאי ניחותא), ונמצאו זוממין - משלמין דמי עין לעבד.' היכי דמי? אילימא כדקתני: דליכא כת אחרינא - 'משלמין
דמי עין לעבד'? בתר דמפקי ליה לחירות - דמי עינו קבעי שלומי? ועוד: דמי כוליה
עבד לרב בעי לשלומי!? ועוד: 'שהרי הרב אומר כן'? הרב - מי ניחא ליה?
אלא - לאו כגון דאתו בי תרי, ואמרי "הפיל את שינו, סימא את עינו", דבעי
מיתיב ליה הרב דמי עינו, ואתו בי תרי מציעאי ואמרי "עינו" והדר
"שינו" דלא בעי למיתב ליה אלא דמי שינו, דקא מכחשי ליה קמאי
למציעאי, והיינו 'שהרי הרב אומר כן': דניחא ליה במאי דקאמרי, וקתני 'ונמצאו
זוממין' - מציעאי – 'משלמין דמי עין לעבד'; שמע מינה: הכחשה תחילת הזמה
היא! (דאי לאו תחילת הזמה היא, מאחר שבטלה עדותן - מי אית בהו דין
הזמה?)
אמר אביי: לא (אי דהוכחשו על ידי כת ראשונה - שוב אין כת שלישית מזימתן); (והכא כשאין שם כת ראשונה אלא הם; ודקשיא לך 'דמי עבד לרב בעי לשלומי'? - הכא כגון) דאפכינהו ואזמינהו (שכת שניה אפכינהו ואזמינהו: שאמרו להם: "אותו היום שאתם אומרים – עמנו הייתם במקום פלוני; אבל ביום אחר הוה, ואיפכא הוה" דממה נפשך עבד נפיק לחירות; והן משלמין לו דמי עין שרצו להפסידו; וניחא ליה לָרב דניפוק בעינו ויתן לו דמי שינו; ואי קשיא הואיל וראשונים הם - מאי הוי מפסדי ליה, הא לחירות הוי מפקי ליה, ואכתי דמי עבד לרב בעי לשלומי - לקמיה פריך ליה, ומוקמינן לה בשעמד בדין); ממאי?
(בבא קמא עד,א)
מדסיפא במיפך
והזמה (בשתי כיתות) -
רישא נמי במיפך והזמה (להכי תלי רישא בסיפא: דרישא לא ניחא לן לאוקמה בשתי
כיתות אלא בשלש, משום דקתני 'שהרי הרב אומר כן', ואי דלא אתאי כת אחריתי מקמי
דידהו ואמרו איפכא - לא הוה ניחא ליה בהני דמפקי ליה לעבד לחירות; אלא מדסיפא
מיתוקמא בשתי כיתות, ועל כרחך במיפך והזמה מוקמית ליה - הלכך רישא נמי אוקי במיפך
והזמה), דקתני סיפא: '"מעידנו
את איש פלוני שהפיל את שן עבדו וסימא את עינו" שהרי העבד אומר כן (דניחא
ליה דמפקי ליה לחירות ויהבי לה דמי עין), ונמצאו זוממין - משלמין דמי עין לרב.' היכי דמי? אי דלא קא מודו להו (הנך) בתראי (אותן שמזימין) בחבלא (דעבד) כלל (אלא דקאמרי "עמנו
הייתם" ותו לא מידי) - דמי
כוליה עבד לרב בעי (קמאי) שלומי
ליה!? אלא פשיטא: דקא מודו כולהו בחבלא, ודקא אפכינן ([גירסת
רש"י:
ואפכינהו,] ואהנו ליה לרב לפוטרו מדמי עין, שהן מרובין מדמי
שן; ומיהו עבד נפיק לחירות) ואזמינהו
(והכא ליכא למימר כדאמר רבא ברישא: דאתאי כת אחריתי מקמי
דידהו ואמרי איפכא: "סימא את עינו והפיל את שינו", דאי אתאי כת אחריתי
ברישא, והדר אמרי הני "הפיל את שינו וסימא את עינו", כיון דלא אפומייהו
פסקינן דינא אלא בראשונים שמזקיקים את הרב לדמי שן - שישנו בכלל דמי עין של
אחרונים - אפילו נמצאו זוממין אלו האחרונים, לא הוי מחייבו, דאין עדים זוממים
מתחייבים עד שיגמר הדין על פיהם! הלכך הך סיפא מוכחא לפום ריהטא בשתי
כיתות, ומיפך והזמה); והיכי דמי
(בין רישא ובין סיפא? כיון דהשתא מוקמת לה במיפך והזמה, ובשתי
כיתות עדים - היכי דמי)?: אי דקא
מאחרי אחורי הני בתראי (כגון דאמרי קמאי "יום ראשון הוה מעשה",
ואתו בתראי ואמרי "יום שני הוה מעשה, ואיפכא הוה") - אכתי דמי עבד לרב בעי שלומי (כוליה
עבד בעי לשלומי לרב) דכי מחייבי ליה
לגברא (מיום ראשון להוציא עבדו לחירות) - אכתי גברא לאו בר חיובא הוא (דהא ביום
שני הוה מעשה, ואכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב: דכי אתו לאסהודי לחיוביה לרב -
אכתי לאו בר חיובא הוא)!? אלא דקא
מקדמי קדומי הני בתראי (שהם מודים דקודם שבאת כת ראשונה להעיד נעשה מעשה); ואי דלא עמד בדין (ואי דלא
העמידו העבד לרבו בדין קודם שבאת כת ראשונה להעיד) - אכתי דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה (דהא
כוליה בעי אפסודיה מיניה), דאכתי
גברא לא מיחייב (דאי הוה בעי הוה אתא לבי דינא ומודה ומפטר דמודה בקנס
פטור וחירות דשן ועין קנסא הוא); אלא
דעמד בדין (על החבלות הללו על ידי עדים אחרים בבית דין אחר, וחייבוהו
להניח העבד, וברח)! (דהשתא:
אי קאתי בעלים קמן - הא לא מהניא ליה הודאה, וקתבע ליה האי עבד "הפלת את שיני
וסימת את עיני והעמדתיך בדין ונתחייבת לי דמי עיני" והביא עדים אלו על כך,
ואתו סהדי אחריני ואפכינהו, ואמרו "לא חייבינהו בית דין אלא דמי שן"
ואזמינהו; הלכך: בין רישא ובין סיפא - אדְמי עבד לא מחייבי, דהא מבית דין קמא נפק
עבד לחירות, אלא שזה היה מחזיק בו; אבל דמי עין משלמי לעבד בבבא דרישא, דהא ממונא
דעין אית ליה גביה מבית דין קמא, וקבעו הני למיפטריה; ובסיפא משלמי דמי עין לָרַב,
דקא מחייבי ליה אשקרא; ועל כן בדאפכינהו מוקמת ליה: דאי לאו הכי - כיון דליכא סהדי
אבי דינא קמא - כוליה עבד בעי שלומי!)
אמר ליה רב אחא
בריה דרב איקא לרב אשי: דוקיא דרבא (דהכחשה תחילת הזמה היא) מהיכא?: אילימא מרישא (דמוקי לה
בשלש כיתות), רישא (סוף
סוף) מי קא מתכחשי מציעאי (דתיהוי
עדותן בטילה בהכחשה דקמאי)? כיון
דאי לא מתזמי סהדותא (הא אי לאו מיתזמי) - כוותייהו קא קיימא, דדינא כוותייהו פסקינן דיש בכלל
מאתים מנה (ויהיב דמי שן, דישנו בכלל עדות הראשונים); הלכך קמאי הוא דקא מתכחשי, מציעאי לא מתכחשי
מידי (ומשום הכי מהניא בהן תורת הזמה; אבל גבי שנים אומרים
"הרג" ושנים אומרים "לא הרג" - דאיתכחוש קמאי, ולא קטלינן
ליה, ולעולם אימא לך כיון דבטיל סהדותייהו לא מהניא בהו תורת הזמה).
אמר ליה: רבא
סבר: מדרישא (מוכחא)
בשלש כיתות (דקתני 'שהרי הרב אומר כן', אלמא דאתו כת אחריתי ברישא
דהוה מחייב ליה דמי עין) - סיפא נמי
בשלש (כיתות); ודייק
מסיפא : (ונהי דלא אפשר דתהוי כת אחריתי קודמת, דאם כן, דקמאי אמרי
"סימא והדר הפיל" והני אמרי "הפיל והדר סימא" - לא מיגמר דינא
אפומייהו למיתן דמי עינא אלא דמי שן, והוי בכללא דתרוייהו; וכיון דלא נגמר הדין על
פיהם - לא מחייבי הני מציעאי בהזמה דכת שלישית; מיהו הכי מוקי לה:) כגון דאתו (הני) בי תרי (ברישא), ואמרי "הפיל את שינו וסימא עינו",
ופסקיניה לדינא אפומייהו, ואתו בי תרי אחריני ואמרי "סימא את עינו והפיל את
שינו", דקא מכחשי להו להני קמאי (ובטלה עדותן דלא יהיב דמים
היתירים), (וקתני:) 'ונמצאו זוממין' - קמאי (דכי
נמצאו זוממים - על ידי כת שלישית -)
'משלמין דמי עין - לרב'; ואי סלקא דעתך 'הכחשה לאו תחילת הזמה היא' – אמאי
משלמי? הא אתכחשו להו מעיקרא!? אלא שמע מינה: הכחשה תחילת הזמה היא.
ואביי אמר לך:
בשלמא רישא - לא סגי דלא שלש כיתות, שהרי קתני 'הרב אומר כן'; אלא סיפא למה
לי שלש כיתות (למה לי לאוקמה בדוחקא בשלש כיתות? הא בתרי סגיא,
ובדאפכינהו ואזמינהו, ורישא כדמשמע בשלשה ודלא בדאפכינהו)? 'שהרי העבד אומר כן'? עבד כל דהו מימר אמר,
דניחא ליה דניפוק לחירות (ומיהו מינה ליכא למידק מידי)!
צצצ
מתקיף לה רבי זירא: אימא: "סימא את עינו" -
(בבא קמא עד,ב)
ניפוק בעינו;
"הפיל את שינו" - ניפוק בשינו; "סימא את עינו והפיל את שינו"
- ניפוק בעינו ושינו (ולעולם דמי לא ניתב ליה)!?
אמר אביי: עליך
אמר קרא [שמות כא,כו: וכי יכה
איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו:] תחת עינו - ולא תחת עינו ושינו; [שמות
כא,כז: ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו:] תחת שינו - ולא תחת שינו ועינו.
אמר רב אידי בר
אבין: אף אנן נמי תנינא: 'גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין -
משלמין לו את הכל'; מאי? לאו דהעידו על הגניבה (שגנב
באחד בשבת) וחזרו והעידו על הטביחה (שטבח
בשני בשבת), והוזמו על הגניבה (על
יום ראשון - בשלישי בשבת), וחזרו
והוזמו (ברביעי בשבת) על
הטביחה (על יום שני),
והא - כיון שהוזמו על הגניבה, לגבי טביחה הוה להו 'מוכחשין', וקתני 'משלמין לו
את הכל' (גירסת רש"י: וקתני
'משלמין ארבעה וחמשה') , ואי סלקא
דעתך 'הכחשה לאו תחילת הזמה היא' - אטביחה אמאי משלמין (ואף על
גב דמשלישי בשבת היו מוכחשים על הטביחה: דכיון דלא גנב - לא טבח)? אלא
לאו שמע מינה הכחשה תחילת הזמה היא?
אמרי: הכא במאי
עסקינן? - כגון שהוזמו על הטביחה תחילה (ונתחייבו בתשלומי שלשה,
ועדיין עדות גניבה קיימת; וכשהוזמו ונתחייבו בכפל - הרי חמשה).
ובפלוגתא (דאביי
ורבא) עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו - (פליגי
נמי) רבי יוחנן ורבי אלעזר: חד אמר
'נהרגין' וחד אמר 'אין נהרגין'.
תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר 'אין נהרגין', דאמר רבי
אלעזר: 'עדים שהוכחשו בנפש (ולא הוזמו) – לוקין (משום 'לא תענה
[ברעך עד שקר]' [שמות כ,יב]; ואף על
גב דלאו שאין בו מעשה הוא - הא מייתי בהדיא במסכת מכות (דף ב,ב)
דמלקות בעדים זוממין כתיב, מ'והצדיקו [את] הצדיק וגו'
[דברים כה,א])', ואי
סלקא דעתך רבי אלעזר הוא דאמר '(אם הוזמו אחרי כן) נהרגין' - (כי לא
הוזמו) אמאי לוקין? הוה ליה 'לאו
שניתן לאזהרת מיתת בית דין (שלא יעשה כך שלא ימיתוהו בית דין)' וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין - אין לוקין
עליו (דמיתת בית דין - הוא עונשו של לאו)!? אלא לאו שמע מינה רבי אלעזר הוא דאמר אין נהרגין!
תסתיים.
'לוקין'?
תרי ותרי נינהו, מאי חזית דסמכת אהני - סמוך אהני (בשלמא
הזמה חידוש גזירת הכתוב הוא, אבל הכחשה לאו חידוש [כשתסרה]! גופה של עדות הוא
דכתביה רחמנא)?
אמר אביי: בבא
הרוג (אותו שאמר עליו שהוא נהרג) ברגליו (בא חי ברגליו לפנינו).
משנה:
גנב על פי
שנים, וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו - משלם תשלומי כפל (דהאיכא
סהדי אגניבה), ואינו משלם תשלומי
ארבעה וחמשה (על הודאת עצמו, דמודה בקנס פטור);
גנב וטבח בשבת,
גנב וטבח לעבודה זרה (פטור אטביחה, דהוי מתחייב בנפשו), גנב משל אביו ומת אביו (והוא
יורשו [הוא אחד היורשים]) ואחר כך טבח ומכר (ולא הויא
טביחה כולה באיסורא [כי
יש לו חלק בירושה]), גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר (כי
קא טבח - דהקדש טבח, ולא דבעלים) -
משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה;
רבי שמעון
אומר: קדשים שחייב באחריותם - משלם תשלומי ארבעה וחמשה; שאין חייב באחריותם – פטור
(בגמרא מפרש אהייא).
גמרא:
(בשלמא 'על פי עצמו' אצטריך: לאשמועינן דמודה בקנס
פטור; אלא) על פי עד אחד (למה
לי)? פשיטא!
אמרי: הא
קא משמע לן: על פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד: מה על פי [עד] אחד - כי אתי עד אחד מצטרף בהדיה – מיחייב (דהלכה
כרבי יהושע בן קרחה, דאמר סנהדרין (דף ל.): שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו
למחר - שומעין את דבריו), על פי
עצמו נמי: כי אתו עדים – מיחייב (וכי אמרינן ד'מודה בקנס פטור' -
היכא דלא באו עדים אחרי כן), לאפוקי
מדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: מודה בקנס ואחר כך באו עדים – פטור.
גופא: אמר רב
הונא אמר רב: מודה בקנס ואחר כך באו עדים – פטור.
איתיביה רב
חסדא לרב הונא: 'מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי (שם העבד) עבדו, והיה שמח שמחה גדולה (לפי
שעבד כשר היה, והיה מתאוה לשחררו, אלא שהמשחרר עבדו עובר - בעשה); מצאו לרבי יהושע, אמר לו: אי אתה יודע שטבי
עבדי יצא לחירות? אמר לו: למה? אמר ליה: שסמיתי את עינו! אמר לו: אין בדבריך כלום,
שכבר [נ,א שהרי] אין
לו עדים (ועל פי עצמך לא תשלם קנס)!' הא יש לו עדים (ואתו בתר הודאה) – חייב! ושמעינן מינה: מודה בקנס ואחר כך באו
עדים – חייב!
אמר ליה: שאני
רבן גמליאל, דלא בפני בית דין אודי.
והא רבי יהושע - אב בית דין הוה!?
(בבא קמא עה,א)
שלא בבית דין
הוה קאי (לא היו בית דין יושבין, ולא מקום ישיבת בית דין הוה, אלא
בשוק הודה לו).
והתניא: 'אמר
לו: "אין בדבריך כלום, שכבר הודית"' (משמע
אפילו אתו עדים בתר הכי - פטור)!
מאי - לאו תנאי
היא? האי תנא דאמר 'שכבר אין לך עדים' סבר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים –
חייב; והאי תנא דאמר 'שכבר הודית' – סבר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים –
פטור!
לא, דכולי עלמא
מודה בקנס ואחר כך באו עדים – פטור, ובהא קמיפלגי: האי תנא דאמר 'שכבר אין לך
עדים' סבר: חוץ לבית דין הוה, והך תנא דאמר 'שכבר הודית' סבר: בבית דין
הוה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י
כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.