בבא מציעא לב

מקרא: בתחתית הדף

מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

בבא מציא דף לב

המשך פרק שני 'אלו מציאות'

(בבא מציעא לא,ב)

אם יש שם בית דין - מתנה בפניהם [אין שם בית דין - בפני מי יתנה? שלו קודם]:

איסור [שם חכם] ורב ספרא עביד עיסקא בהדי הדדי; אזל רב ספרא פלג ליה (בסחורה, ולא היו מעות, אלא דבר הצריך שומא) - בלא דעתיה דאיסור, באפי בי תרי; אתא לקמיה דרבה בר רב הונא; אמר ליה: זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו; אי נמי

(בבא מציעא לב,א)

תרי מגו תלתא (שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר "שלשה היינו"); ואי נמי תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא.

אמר ליה: מנא לך הא?

אמר ליה: דתנן 'אם יש שם בית דין - מתנה בפניהם; אין שם בית דין - בפני מי יתנה? שלו קודם' (וסתם בית דין – שלשה; אלמא אין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה)!

אמר ליה: מי דמי? התם דמפיק ממונא מהאי ומותיב להאי - בעינן בית דין, אבל הכא - דידי שקלי, גילוי מ�ילתא בעלמא הוא (שידעו שחלקתי בשוה), בתרי סגי ליה; תדע דתניא [תוספתא כתובות (ליברמן) פרק יא הלכה א]: 'אלמנה (הניזונת מנכסי יתומים) מוכרת (למזונות) שלא בפני בית דין (ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול)!'

אמר ליה אביי: ולאו מי אתמר עלה 'אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אלמנה אינה צריכה בית דין של מומחין, אבל צריכה בית דין של הדיוטות'!?

משנה:

מצאה ברפת (בגמרא מפרש מאי אצטריך) - אין חייב בה; ברשות הרבים - חייב בה;

ואם היתה בבית הקברות (והוא כהן) - לא יטמא לה.

אם אמר לו אביו "היטמא!" או שאמר לו "אל תחזיר! [אלא טפל בי קודם[YH1] ]" (והוא במקום שהוא מותר לילך שם) - לא ישמע לו.

פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר [שמות כג,ה: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו] עזב תעזב [עמו];

הלך (הבעלים) וישב לו, ואמר: "הואיל ועליך מצוה - אם רצונך לפרוק – פרוק!" – פטור, שנאמר 'עמו';

אם היה [בעל הבהמה] זקן או חולה - חייב;

מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון (בגמרא מפרש).

רבי שמעון אומר: אף לטעון.

רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו - אין זקוק לו, שנאמר 'תחת משאוֹ' - משאוי שיכול לעמוד בו.

גמרא:

אמר רבא: 'רפת' שאמרו (ששנינו במשנתנו) אינה מתעָהּ ['מתעה' – מלשון תועה בדרך] (עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת) ואינה משמרת (שאינה נעולה, ואם באת לצאת יוצאה); אינה מתעה - מדקתני 'אינו חייב בה'; ואינה משמרת - מדאיצטריך למיתני 'אינו חייב בה'; דאי סלקא דעתך משמרת: השתא משכח לה אבראי - מעייל לה לגואי (כדאמרינן לעיל (דף לא,א) 'לגינתו ולחורבתו מנין'), משכח לה מגואי מבעיא? אלא שמע מינה: אינה משמרת!

שמע מינה.

מצאה ברפת - אינו חייב [בה; ברשות הרבים - חייב בה]:

אמר רבי יצחק: והוא שעומדת [הרפת] תוך לתחום; מכלל דברשות הרבים ואפילו בתוך התחום - נמי חייב.

(ברישא גרסינן 'והוא שעומדת בתוך לתחום' בסיפא גרסינן 'והוא שעומדת חוץ לתחום')

איכא דמתני לה אסיפא: ברשות הרבים - חייב בה; אמר רבי יצחק: והוא שעומדת חוץ לתחום; מכלל דברפת - אפילו עומדת חוץ לתחום נמי אינו חייב בה.

בבית הקברות - לא יטמא לה:

תנו רבנן: 'מנין שאם אמר לו אביו "היטמא" או שאמר לו "אל תחזיר" שלא ישמע לו? - שנאמר (ויקרא יט,ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' [אלהיכם] - כולכם חייבין בכבודי' (אף על פי שאמרתי לך 'ירא את אביך' - אני אדון לשניכם, ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת - אל תשמע לו).

טעמא דכתב רחמנא 'את שבתותי תשמרו' הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה (דאתי עשה ד'כיבוד' ודחי לא תעשה ד'לא תוכל להתעלם' [דברים כב,ג])? ואמאי? האי [כבוד אב] עשה, והאי (אבידה) לא תעשה ועשה (עשה ולא תעשה היא: 'השב תשיבם' [דברים כב,א], 'לא תוכל להתעלם' [דברים כב,ג]), ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה!?

איצטריך: סלקא דעתא אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום (בגזירה שוה), שנאמר כאן (שמות כ,יא) כבד את אביך ואת אמך [למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך] ונאמר להלן (משלי ג,ט) כבד את ה' מהונך [ומראשית כל תבואתך] - הלכך לציית ליה? קא משמע לן דלא לשמע ליה[1].

מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון:

מאי 'אבל לא לטעון'? אילימא 'אבל לא לטעון כלל' - מאי שנא פריקה, דכתיב [שמות כג,ה: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו] עזב תעזב עמו' - טעינה נמי הכתיב [דברים כב,ד: לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם] הקם תקים עמו?

אלא: מצוה מן התורה לפרוק בחנם, ולא לטעון בחנם אלא בשכר; רבי שמעון אומר: אף לטעון בחנם.

תנינא להא! דתנו רבנן: 'פריקה בחנם, טעינה בשכר; רבי שמעון אומר: זו וזו בחנם.'

מאי טעמייהו דרבנן?

דאי סלקא דעתא כרבי שמעון - לכתוב רחמנא טעינה, ולא בעי פריקה, ואנא אמינא: ומה טעינה - דלית בה צער בעלי חיים, וליכא חסרון כיס (אם לא יטעון) - חייב, פריקה - דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס (פריקה אית בה חסרון כיס: שהבהמה נשברת תחת משאה) - לא כל שכן; אלא למא�י הלכתא כתביה רחמנא? - לומר לך: פריקה בחנם, (אבל) טעינה (לא נצטוית אלא) בשכר (הלכך אי לא כתב פריקה, ואתיא מקל וחומר מטעינה - הוה אמינא 'דיו לבא מן הדין להיות כנדון': מה טעינה בשכר - אף פריקה בשכר).

ורבי שמעון - מאי טעמא?

משום דלא מסיימי קראי (למשמעות טעינה; הלכך אי כתיב חד - הוה אמינא לפריקה אתא).

ורבנן?

אמאי לא מסיימי קראי? הכא כתיב 'רובץ תחת משאו' (משמע שצריך לפרוק), התם כתיב 'נופלין בדרך': דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע.

ורבי שמעון?

'נופלין בדרך' אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע (אף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון).

אמר רבא:

(בבא מציעא לב,ב)

מדברי שניהם (מדקאמרי תרווייהו [רבי שמעון ותנא קמא] פריקה עדיפא) נלמד צער בעלי חיים דאורייתא; ואפילו רבי שמעון לא קאמר (דאצטריך למכתב פריקה) אלא משום דלא מסיימי קראי (לטעינה), אבל [אילו] מסיימי קראי דרשינן קל וחומר: משום מאי? לאו משום צער בעלי חיים דרשינן (והכי יליף: מה טעינה, דליכא צער בעלי חיים – חייב, פריקה דאיכא צער בעלי חיים - לא כל שכן)?

דלמא משום דאיכא חסרון כיס, והכי קאמר: ומה טעינה דלית בה חסרון כיס חייב, פריקה דאית בה חסרון כיס לא כל שכן?

וטעינה - אין בה חסרון כיס? מי לא עסקינן (וכי אין המקרא מדבר אף בהולך לסחורה) דאדהכי והכי בטיל משוקיה? אי נמי אתו גנבי ושקלי כל מה דאיכא בהדיה?

תדע (דלרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון, ולרבי שמעון) דצער בעלי חיים דאורייתא: דקתני סיפא: 'רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר [על] משאו - אין זקוק לו, שנאמר [שמות כג,ה: כי תראה חמור שנאך רבץ] תחת משאו [וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו]: משאוי שיכול לעמוד בו' לאו מכלל דתנא קמא (דרבי יוסי הגלילי, רבנן, ורבי שמעון) סבר זקוק לו? מאי טעמא (ואמאי זקוק לו? אי משום מצות 'עזב תעזב' - הא כתיב 'משאו' - הראוי לו!)? (אלא) לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא?

דלמא ב'תחת משאו' פליגי: דרבי יוסי סבר דרשינן 'תחת משאו' - משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן סברי לא דרשינן 'תחת משאו' (למשא הראוי לו, ד'משאו' - כל משא שעליו משמע).

תדע (דהכי הוא כדדחינא לך,) דצער בעלי חיים לאו דאורייתא: דקתני רישא: 'הלך וישב לו, ואמר לו "הואיל ועליך מצוה לפרוק – פרוק" – פטור, שנאמר 'עמו''; ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא - מה לי איתיה למריה בהדיה ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה?

לעולם צער בעלי חיים דאורייתא; מי סברת 'פטור' = פטור לגמרי? ודלמא 'פטור' – בחנם, וחייב בשכר, והכי קאמר רחמנא: כי איתיה למריה בהדיה - עבד גביה בחנם, וכי ליתיה למריה בהדיה - עבד גביה בשכר (משום צער בעלי חיים, ועל כורחו יטול שכר), ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא!?

<סימן: בהמת בהמת אוהב שונא רבצן>

לימא מסייע ליה (לרבא, דאמר לעיל 'צער בעלי חיים דאורייתא'): 'בהמת עובד כוכבים - מטפל בה (לפרוק משאהּ) כבהמת ישראל'; אי אמרת בשלמא צער בעלי חיים דאורייתא - משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל, אלא אי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא - אמאי מטפל בה כבהמת ישראל?

התם - משום איבה; הכי נמי מסתברא, דקתני: 'אם היתה טעונה יין נסך - אין זקוק לה' אי אמרת בשלמא לאו דאורייתא (וטעמא משום איבה הוא), משום הכי אין זקוק לה (שיכול להשמט ולומר "דבר איסור הוא לנו")! אלא אי אמרת דאורייתא - אמאי אין זקוק לה?

הכי קאמר: 'ולהטעינה יין נסך - אין זקוק לה' (ולעולם דאורייתא; ורישא תנא 'מטפל בה' - בין בפריקה בין בטעינה: פריקה משום צער בעלי חיים, וטעינה משום איבה; ולהטעינה יין אסור, דלאו צערא איכא, ולאו איבה איכא - אין זקוק לה).

תא שמע: 'בהמת עובד כוכבים ומשאוי ישראל – וחדלת [שמות כג,ה: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזוב עמו]', ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא - אמאי 'וחדלת'? 'עזב תעזב' מבעי ליה?!

לעולם צער בעלי חיים דאורייתא; התם בטעינה (לקמיה פריך: הא - בפריקה כתיב?!).

אי הכי - אימא סיפא: 'בהמת ישראל ומשאוי עובד כוכבים 'עזב תעזב''; ואי בטעינה - אמאי 'עזב תעזב'?

משום צערא דישראל (שצריך להשהות שם).

אי הכי - אפילו רישא נמי?

רישא בחמר עובד כוכבים (ואין בעל המשא שם, ועל העובד כוכבים לטעון); סיפא בחמר ישראל.

מאי פסקת (וכי פסקת הדבר כן, דכל בהמת נכרי הוי חמר עובד כוכבים, וכל בהמת ישראל הוי חמר ישראל)?

סתמא דמלתא איניש בתר חמריה אזיל.

והא 'וחדלת' ו'עזב תעזב' - בפריקה הוא דכתיבי?

אמר ליה: הא מני? - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא.

תא שמע: 'אוהב לפרוק ושונא לטעון - מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו' ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא - הא [לפרוק] עדיף ליה!?

אפילו הכי - כדי לכוף את יצרו עדיף.

תא שמע [תוספתא בבא מציעא (ליברמן) פרק ב הלכה כו]: 'שונא שאמרו (קסלקא דעתא שונא שאמרו א'שונא' דקרא קאי, דמשתעי בפריקה: 'כי תראה חמור שונאך רובץ'[שמות כג,ה] וגומר) - שונא ישראל ולא שונא עובד כוכבים'; אי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא - מה לי שונא ישראל ומה לי שונא עובד כוכבים?

מי סברת א'שונא' דקרא קאי? א'שונא' דמתניתין קאי (אהך מתניתא דלעיל, דשונא לטעון הוא)!

[אלוי זה המקור לתירוצו של תוספות ד"ה מה לי שונא עבודת כוכבים.]

תא שמע:

(בבא מציעא לג,א)

[שמות כג,ה: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו] ''רובץ' - (מקרה הוא לו: שרובץ תחת משאו בפעם הזאת) ולא רבצן (הרגיל בכך); 'רובץ' - ולא עומד; 'תחת משאו' - ולא מפורק (והוא צריך טעינה; ולקמן פריך: הכתיב 'הקם תקים' [דברים כב,ד]); 'תחת משאוֹ' - משאוי שיכול לעמוד בו', ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא - מה לי רובץ, ומה לי רבצן, ומה לי עומד?

הא מני? - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר צער בעלי חיים דרבנן.

הכי נמי מסתברא, דקתני 'תחת משאוֹ - משאוי שיכול לעמוד בו'; מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא? - רבי יוסי הגלילי! - שמע מינה!

ומי מצית מוקמת לה כרבי יוסי הגלילי? והא קתני סיפא 'תחת משאו - ולא מפורק'; מאי 'לא מפורק'? אילימא לא מפורק כלל - הא כתיב [דברים כב,ד: לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם] הקם תקים עמו! אלא פשיטא 'לא מפורק' – בחנם, אלא בשכר! מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא? – רבנן!

לעולם - רבי יוסי הגלילי היא, ובטעינה סבר לה כרבנן.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.

[1] הגמרא והרש"י קשים: א) רש"י חוזר על הגמרא! ב) רש" מפרש ואומר גזירה שוה [כבד – כבד] והגמרא בתחילה אמרה היקש! לפיכך נראה לומר, שהגירסה המקורית בגמרא היתה: 'סלקא דעתא אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום'; ורש"י אינו מדhיק בין היקש לגזירה שוה, ולכן פירש: 'הוקש כבודם. בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך:'; ופירושו נכנס לגירסת הגמרא.