בבא קמא דף קב
המשך פרק תשיעי
'הגוזל עצים'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא קא,ב)
רבא רמי: תנן: [שביעית
פ"ז מ"א] 'ממין
הצובעין: ספיחי סטים (קרוג"א בלע"ז [כרכום]) וקוצה (גושד"א
בלע"ז [איסטיס, פסטל]; להכי נקט 'ספיחי': דבשביעית ליכא
אלא ספיחים) - יש להן שביעית
ולדמיהן שביעית (שאין עושין מהן סחורה, דרחמנא אמר 'לאכלה' - ולא לסחורה;
ואסור לצבוע בהן, דהיינו 'סחורה'; אבל מותרים הן להסיקן קודם זמן הביעור, דהיינו
דומיא דלאכלה); יש להן ביעור
ולדמיהן ביעור' (כשמגיע
זמן הביעור - חייב לבערן, כדכתיב 'ולבהמתך ולחיה וגו' (ויקרא כה): כָּלָה לחיה מן
השדה - כַּלֵּה לבהמתך שבביתך; והני ספיחי - עץ בעלמא נינהו)- אלמא עצים יש בהן משום קדושת שביעית; ורמינהי: 'עלי
קנים ועלי גפנים שגיבבן בחבא (לעשות מהן מחבוא: אוצר לימות
החורף) על פני השדה: לקטן לאכילה
- יש בהן משום קדושת שביעית, לעצים - אין בהן משום קדושת שביעית (ויהנה
מהן אף לאחר זמן הביעור)',
(ומשני:) אמר קרא [ויקרא כה,ו: והיתה
שבת הארץ לכם] לאכלה [לך
ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך] - במי שהנאתו וביעורו שוין (דבר שבשעת הנאתו כלה מן העולם), יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן (שלאחר
ביעורן שנעשים גחלים - הוא דהויא עיקר הנאתן; אבל מיני צבעים - בשעת רתיחת היורה
כלה השורש וקולט הצבע; נמצאו הנאתן וביעורן שוה, הלכך חיילא עלייהו שביעית).
והא איכא עצים
דמשחן (שמאירין כנר אבוקה לנושאן בידו) דהנאתן וביעורן שוין (תיחול
עלייהו שביעית)!?
אמר רבא:
(בבא קמא קב,א)
סתם עצים להסקה
הן עומדין (ולא להאיר, הלכך עצים נינהו, ומעיקרא לא חל עלייהו שביעית;
אבל ספיחי סטים - סתמן לצביעה, הלכך חל עלייהו קדושה, ואסירי לאחר הביעור אף
להיסק; ועלי קנים וגפנים - יש שאוכלין אותן ויש שמסיקין אותן הלכך בתר מחשבת לקיטה
אזלינן).
אמר רב כהנא:
ועצים להסקה [גירסת
תוספות [ד"ה ה"ג]: 'דהסקה'] - תנאי היא (איכא למאן דאמר סתם עצים להסקה
ניתנו, ולא חיילא שביעית אפילו אעצים דמשחן, ואיכא למאן דלית ליה, ואעצים דמשחן
מיהא חיילא), דתניא: 'אין מוסרין
פירות שביעית: לא למשרה (אין שורין פשתן ביין של שביעית) ולא לכבוסה (וכן אין
מכבסין בגדים, דהוי סחורה); ורבי
יוסי אומר: נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה.' מאי טעמא דרבנן? אמר קרא [ויקרא
כה,ו: והיתה שבת הארץ לכם] לאכלה [לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך
ולתושבך הגרים עמך] - ולא למשרה,
'לאכלה' - ולא לכבוסה; ורבי יוסי אומר: אמר קרא: 'לכם'
- לכל צרכיכם.
ורבנן - נמי
הכתיב 'לכם'?
'לכם' דומיא ד'לאכלה': במי שהנאתו וביעורו שוין (הנאה,
שהיא בשעה שהוא כלה מן העולם, אתה יכול ליהנות מפירות שביעית קודם זמן הביעור), יצאו משרה וכבוסה, שהנאתן אחר ביעורן (שמשעה
שמטילין פשתן או בגד ביין - נתקלקל ונבער, והנאתו אינו אלא עד שלשה ימים וארבעה עד
שיהא הפשתן שרוי, וכן הבגד). (והיינו
'תנאי': דרבנן סברי סתם פירות לאכילה, וחיילא עלייהו קדושת שביעית, כדאמרן לעיל:
דכל דבר שהנאתו וביעורו שוה – חיילא; הלכך אפילו לִקטן למשרה וכביסה - לא מהניא
מחשבה לאפקועי איסורן, למיהוי כעלי קנים שלקטן לעצים דמשתרו; דהתם סתמייהו להכי
ולהכי, אבל פירות - סתמן לאכילה, ומשעת יצירתן - חייל קדושתן, ותו לא מהני מחשבה
לאפקועי, ואסורין למשרה וכביסה, דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה;
וגבי עצים נמי: סתם עצים להסקה ניתנו, ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן.
ורבי יוסי סבר: לא אמרינן 'סתם פירות לאכילה ניתנו',
ומהניא בהו מחשבה, כעלי קנים וגפנים: דהיכא דליקטן למשרה - הוי דבר שהנאתו אחר
ביעורו, ולא חל עלייהו שביעית.
כך מצאתי, ויש לשונות אחרים; וזו שמעתי – והגון.)
ורבי יוסי נמי,
הכתיב 'לאכלה'!?
אמר לך: ההוא
מיבעי ליה לכדתניא, דתניא:
''לאכלה' - ולא
למלוגמא (אלנפשט"ר);
אתה אומר 'לאכלה ולא למלוגמא'? או אינו אלא 'לאכלה' - ולא
לכבוסה?
כשהוא אומר 'לכם' - הרי כבוסה אמור; הא מה אני מקיים
'לאכלה'? - לאכלה ולא למלוגמא.
ומה ראית לרבות הכבוסה ולהוציא את המלוגמא?
מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם, ומוציא אני את המלוגמא
שאינו שוה בכל אדם (אינה צריכה אלא לחולים).'
כמאן אזלא הא
דתניא: ''לאכלה' - ולא למלוגמא, 'לאכלה' - ולא לזילוף (שמזלפין יין בבית; והאי נמי אין
שוה בכל אדם, שאינו צריך זילוף אלא אדם מעונג ומעודן), 'לאכלה' - ולא לעשות ממנה אפיקטויזין (וושי"ט
להקיא)'?
כמאן? כרבי
יוסי; דאי כרבנן - איכא נמי משרה וכבוסה (והכא לא נקט אלא דבר שאין
שוה בכל אדם).
רבי יהודה
אומר: אם השבח [יתר על היציאה - נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח -
נותן לו את השבח]:
<סימן סבן>
[עבודה זרה ו,ב] יתיב רב יוסף אחורי דרבי אבא, קמיה דרב הונא, ויתיב רב הונא
וקאמר: הלכה כרבי יהושע בן קרחה והלכה כרבי יהודה.
אהדרינהו רב
יוסף לאפיה, אמר: בשלמא 'רבי יהושע בן קרחה' –אצטריך: סלקא דעתך אמינא יחיד ורבים
הלכה כרבים - קא משמע לן הלכה כיחיד.
רבי יהושע בן קרחה - מאי היא?
דתניא: 'רבי יהושע בן קרחה אומר: מלוה בשטר - אין
נפרעין מהן (לפני אידיהן, מפני ששמחה היא לו, ואזיל ומודה
לעכו"ם ביום חגם; ורבנן סברי: אסור לפורען וליפרע מהן כלל); מלוה על פה - נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם';
אלא 'הלכה כרבי
יהודה' למה לי? מחלוקת ואחר כך סתם היא, ומחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם: מחלוקת
בבבא קמא: [בבא קמא פ”ט מ"ד] 'לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום:
רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו; רבי יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה - נותן
לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח - נותן לו את השבח'; וסתם - בבבא
מציעא, דתנן: [בבא מציעא פ"ו מ"ב דף עו,א] 'כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו
על התחתונה'?
ורב הונא?
אצטריך: סלקא
דעתך אמינא אין סדר למשנה, וסתם ואחר כך מחלוקת היא.
ורב יוסף?
אי הכי - כל
מחלוקת ואחר כך סתמא נימא 'אין סדר למשנה, וסתם ואחר כך מחלוקת היא'!?
ורב הונא?
כי לא אמרינן
'אין סדר למשנה' - בחדא מסכתא, אבל בתרי מסכתות אמרינן.
ורב יוסף?
כולה נזיקין -
חדא מסכתא היא.
ואיבעית אימא:
משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא 'כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על
התחתונה' (הך סתמא ודאי עיקר הוא, דקתני לה התם בבבא מציעא (עו,א)
גבי הלכתא פסיקתא, דהא לא שייכא התם ולא תני אלא משום פיסוק הלכה שפסקה התנא עם
כל החוזר בו שלא נחלק אדם עליהן).
תנו רבנן: 'הנותן
מעות לשלוחו
(בבא קמא קב,ב)
ליקח לו
חטין (למחצית שכר) ולקח מהם שעורין, שעורין ולקח מהם חטין:
תניא חדא 'אם
פחתו פחתו לו [לשליח], ואם הותירו הותירו לו'
ותני חדא 'אם
פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע'!?
אמר רבי יוחנן:
לא קשיא: הא רבי מאיר והא רבי יהודה: הא (קמייתא) רבי מאיר, דאמר 'שינוי קונה', והא (בתרייתא) רבי יהודה דאמר 'שינוי אינו קונה' (ומיהו
אם פחתו - פחתו לו, דלאו לעוותיה שדריה).
מתקיף לה רבי
אלעזר: ממאי? דלמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא במידי דחזי ליה לגופיה (צמר
ללבוש וספסל להשתמש), אבל לסחורה -
לא אמר (בכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה, וכי הותירו - לאו שינוי הוא)!?
אלא אמר רבי
אלעזר: הא והא רבי מאיר, ולא קשיא: כאן לאכילה, כאן לסחורה.
מחכו עלה
במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה: וכי מי הודיעו לבעל חטין (למוכר
החטין) שיַקנה חטין לבעל מעות (שלצורך
בעל המעות הן, שיַקנה לו? דקתני 'הותירו לאמצע'? בשלמא לרבי אלעזר אליבא
דרבי מאיר, דאמר 'בכל דהו ניחא ליה' - לאו מְשַנֶּה הוא, ושליחותיה דבעל הבית
קעביד, וקני בעל מעות מחצית השכר; אלא לרבי יוחנן, דאמר מְשַנֶּה הוא, ולא הוי
שליחות, ומיהו שינוי לא קני – קשיא: דממאן קבעי למקני? הא לא קננהו בעל מעות מעולם)!?
מתקיף לה רב
שמואל בר ססרטי: אי הכי - אפילו חטין וחטין נמי לא!?
אמר רבי אבהו:
שאני חטין וחטין, דשליחותיה קא עביד, וכי בעל הבית דמי; תדע, דתנן [ערכין
פ"ו מ"ה; דף כד] 'אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו - אין לו (לגזבר) בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע
לִשְמָן (דאשתו ובניו) ולא בסנדלים חדשים (רבותא
נקט) שלקחן לשמן (למשכנו
בשביל הערך, וכן לגבי מקדיש, לא הוו בכלל נכסים להקדישו)', ואמאי? לימא הכא נמי 'מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה'
אלא לאו משום דאמרינן [דשליחותיה קא עביד וכיד אשתו דמי הכא נמי] שליחותיה קא עביד, וכיד בעל הבית דמי!
אמר רבי אבא:
לא! כל המקדיש נכסיו - אין דעתו על כסות אשתו ובניו.
מתקיף לה רבי
זירא: וכי דעתו של אדם על תפיליו, ותנן: [ערכין
פ"ו מ"ד; דף כג,ב] 'המקדיש נכסיו, מעלין (שמין) לו תפילין (ילוה
המעות, ויתן בשבילם להקדש)'!?
אמר ליה אביי:
אִין, דעתו של אדם על תפילין (ודאי דעתו של אדם על תפילין
להקדישן): המקדיש נכסיו סבר (האי
נמי) מצוה קא עבידנא (דיהיבנא
להקדש), ואין דעתו של אדם על כסות
אשתו ובניו משום איבה.
מתקיף לה רב
אושעיא: והלא חייבי ערכין שנו כאן (דקתני 'המעריך את
עצמו'), ותנן: 'חייבי ערכין
ממשכנין אותן' (בעל כרחו)! וכי דעתו של אדם על עצמו למשכנו (אלמא לאו משום דעתו הוא)?
אלא אמר רבי
אבא: כל המקדיש נכסיו - נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא.
תנו רבנן: 'הלוקח
שדה בשם חבירו - אין כופין אותו למכור, ואם אמר לו "על מנת" - כופין
אותו למכור.'
מאי קאמר?
אמר רב ששת:
הכי קאמר: הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא (שאמר לו למוכר "לצורך
ריש גלותא אני לוקחה" ונתכוון להטיל אימה, שלא יצאו עליה עסיקין, וכתב המוכר
שטר המכירה בשם ריש גלותא) - אין
כופין אותו ריש גלותא למכור (לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה
ללוקח), ואם אמר "על מנת"
כופין את ריש גלותא למכור (ואם אומר לו לוקח למוכר "על
מנת שיכתוב לי ריש גלותא בשמו לשמי שטר אחר" כופין ריש גלותא למכור).
אמר מר 'הלוקח
שדה בשם ריש גלותא אין כופין אותו ריש גלותא למכור' - מכלל דמקנא קניא ליה! לימא
פליגא דבני מערבא, דאמרי: 'וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל הבית'!
אי משום הא -
לא קשיא, כגון דאודעיה לבעל שדה ואודעינהו לסהדי; אלא אימא סיפא: '"על
מנת" - כופין אותו ריש גלותא למכור' – אמאי? ולימא ריש גלותא "לא
יקרייכו בעינא (שעשיתם אותי ראש להטיל אימה) ולא זילותייכו בעינא (שאתם
באים לעשות אותי למוכר שדות)"!?
אלא אמר אביי: הכי קאמר: הלוקח שדה בשם חבירו ריש גלותא,
(בבא קמא קג,א)
אין כופין את
המוכר למכור זימנא אחריתי (אין כופין את המוכר לחזור ולכתוב
שטר מכירה אחר ללוקח שהיה לו להתנות ולהודיעו "כתוב שטרי בשם ריש גלותא, שאם
יצאו עסיקין אראה להם שהוא של ריש גלותא, וכתוב לי שטר אחר בשמי, שלא יבאו היום או
למחר יורשי ראש גולה לתובעה ממני"), ואם אמר לו "על מנת" - כופין את המוכר למכור.
אמר מר: הלוקח
שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי – פשיטא!?
מהו דתימא מצי
אמר ליה "מידע ידעת דאנא לנפשאי שקילנא ופנחיא בעלמא הוא דקבעינא (כלומר
להצלה נתכוונתי; 'פנחיא' לשון חוזק; וחבירו ב'האשה [שלום]' ביבמות (דף
קטו,ב) 'לפנחיא שבקיה', גבי מצא כלי וכתוב עליו קו"ף - קרבן,
מ"ם – מעשר, תי"ו - תרומה), וזוזי בכדי לא שדינא, אלא אדעתא דכתב ליה שטרא אחרינא" - קא משמע לן
דאמר ליה "עניינא (תנאי) עבדי
לך בהדי ההוא דזבנת ליה בשמיה, ויכתוב לך שטרא אחרינא!";
'ואם אמר לו
"על מנת" כופין את המוכר למכור' – פשיטא!?
לא, צריכא דאמר
להו (לוקח) לסהדי
קמיה דידיה (מוכר, ובהדי מוכר גופיה לא אתני) "חזו דשטרא אחרינא קא בעינא"; מהו
דתימא מצי אמר ליה "אמינא שטרא מהיאך דקא שקלת בשמיה קאמרת ("אני
הייתי סובר שאתה אומר לעדים בעינא דנכתוב לי שטרא אחרינא ריש גלותא")" - קא משמע לן דאמר ליה "להכי טרחי
ואמרי להו לעדים קמך - דמינך הוא דקא בעינא".
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה
ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית –
ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.