בבא קמא דף
קי
המשך פרק תשיעי
'הגוזל עצים'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא קט,ב)
תנו רבנן: 'מנין
לכהן (אם נדר קרבן או שהיה מוטל עליו חטאת ואשם חובה) שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה (מקריב
אף במשמר שאינו שלו)? תלמוד לומר [דברים
יח,ו: וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם] ובא בכל אות נפשו [אל
המקום אשר יבחר ה'] (פסוק ז) ושרת [בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים
העמדים שם לפני ה'];
ומניין
שעבודתה (שכר עבודתה, דהיינו בשרה) ועורה שלו?
תלמוד לומר (במדבר
ה,י) ואיש את קדשיו לו יהיו
[איש אשר יתן לכהן לו יהיה]; הא כיצד? אם היה בעל מום (ראוי
לאכול, ואין ראוי להקריב) - (אין
יכול לעשות שליח להקרבה מי שירצה, אלא) נותנה לכהן שבאותו משמר (נותנה לבני המשמר, והואיל והוא
ראוי לאכילה - קרינן ביה 'ואיש את קדשיו'), (לפיכך:) ועבודתה ועורה שלו (לשון אחר
גרסינן 'עבודה ועורה לאנשי משמר' כיון דהם הקריבוהו);
(בבא קמא קי,א)
ואם היה זקן
או חולה (וראוי לעבודה, כדמפרש לקמן, ואין ראוי לאכילה) - נותנה לכל כהן שירצה, ועבודתה ועורה לאנשי
משמר.'
האי 'זקן או
חולה' - היכי דמי? אי דמצי עביד עבודה - עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה, ואי דלא
מצי עביד עבודה - שליח היכי משוי?
אמר רב פפא:
שיכול לעשות על ידי הדחק עבודה: דכי עביד ליה על ידי הדחק - עבודה היא, ומשוי שליח
(דהואיל דהוא חזי לעבודה - מצי לשוייה שליח); אכילה - דכי אכיל על ידי הדחק אכילה גסה היא (שנפשו
קצה בה), ואכילה גסה לאו כלום הוא!
משום הכי עבודתה ועורה לאנשי משמר (דכיון דלא חזי לאכילה - לא משוי
שליח לאכילה).
אמר רב ששת: אם
היה כהן (של המשמר) טמא
בקרבן צבור (ויש לו קרבן צבור להקריב) - נותנה לכל מי שירצה (דהואיל
דהוא יכול להקריבו, דהא קרבן צבור דוחה את הטומאה - שליח נמי מצי עביד. קרבן צבור
בא בטומאה, ואין נאכל בטומאה [ב'כיצד צולין' (פסחים עו,ב)]) ועבודתה ועורה לאנשי משמר.
היכי דמי?: אי
דאיכא טהורים (בההוא משמר) - טמאים מי מצו עבדי (וכיון דלא מצו עבדי - שליח היכי
משווי)? ואי דליכא טהורים – 'עבודתה
ועורה לאנשי משמר'? הא טמאים נינהו, ולא מצו אכלי!?
אמר רבא: אימא
'לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר (מתחלקת, דקיימא לן [זבחים
צח,ב]: איש חולק, ואפילו בעל מום, בקדשים ובמנחות)'.
אמר רב אשי: אם
היה כהן גדול אונן (ויש לו קרבן עצמו להקריב) - נותנה לכל כהן שירצה (דכיון
דכהן גדול מקריב אונן, דכתיב [ויקרא כא,יב]
'לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא' - אם מת
אביו ואמו, דהוי אונן - אפילו הכי מקדושתו לא יצא, 'ולא
יחלל' כלומר: דעבודתו שיעבוד באנינות לא תתחלל, הא אחר הדיוט שלא
יצא - חילל) ועבודתה ועורה לאנשי
משמר.
מאי קא משמע
לן? תנינא [הוריות פ"ג מ"ה]: 'כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול
לערב (כשתסתלק אנינותו, דאנינות לילה דרבנן; דאנינות דאורייתא אינו
אלא יום מיתה, דכתיב (עמוס ח,י) 'ואחריתה
כיום מר', אלמא אין מרירות אלא יום אחד)!?
סלקא דעתא
אמינא 'כי חס רחמנא עליה דכהן גדול - לקרובי הוא, אבל לשוויי שליח לא מצי משוי' -
קא משמע לן.
משנה:
הגוזל את הגר
ונשבע לו ומת - הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח, שנאמר (במדבר
ה,ח) ואם אין לאיש גואל להשיב
האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו;
היה מעלה את
הכסף ואת האשם ומת (בדרך) -
הכסף ינתן לבניו (של גזלן, דהא זכה ביה ממיתת הגר, אלא דבעי למעבד השבה
כי היכי דתיהוי ליה כפרה אשבועתיה, והשתא תו ליכא כפרה כיון דמית ליה), והאשם ירעה עד שיסתאב (דהוי אשם
שמתו בעליו, וקיימא לן לקמן 'כל שבחטאת מתה - באשם רועה'), וימכר ויפלו דמיו לנדבה (לשופרות
קיץ המזבח: עולות; בשר לשם ועורות לכהנים);
נתן הכסף לאנשי
משמר ומת - אין היורשין יכולין להוציא מידם, שנאמר [במדבר
ה,י: ואיש את קדשיו לו יהיו] ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה;
נתן (הגזלן
את) הכסף ליהויריב (במשמרתו), ואשם (ואחר כך נתן אשם) לידעיה (במשמרתו) (משמרת יהויריב ראשונה לכל
המשמרות, ושל ידעיה אחריה) – יצא (כדמפרש
ואזיל: שהמביא גזילו עד שלא הביא קרבן אשמו – יצא, וזה זכה בשלו וזה בשלו);
אשם ליהויריב
וכסף לידעיה: אם קיים האשם - יקריבוהו בני ידעיה (דקנסינהו
ליהויריב להחזיר האשם, דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבול אשם מקמי כסף; ולידעיה
ליכא למקנס מידי, דבמשמר דידהו קבילי; ורבי יהודה, דפליג אברייתא בגמרא - במתניתין
מודה), ואם לא - יחזיר ויביא אשם
אחר, שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו – יצא; הביא אשמו עד שלא הביא גזילו - לא יצא;
נתן את הקרן (לכהנים) ולא נתן את החומש - אין החומש מעכב (מלהקריב את האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן).
גמרא:
תנו רבנן: '[במדבר
ה,ח: ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו - האשם
המושב לה' לכהן מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו] 'אשם' - זה קרן; 'המושב' - זה חומש;
או אינו אלא
'אשם' - זה איל (אשם, ו'מושב'
זה קרן)?
ולמאי נפקא מינה (דהא ממה נפשך תרוייהו קאמר
קרא)?
(תיפוק
ליה מינה) לאפוקי מדרבא (דאמר
ד'אשם' קרייה רחמנא לקרן), דאמר
רבא: גזל הגר שהחזירו בלילה - לא יצא; החזירו חצאין - לא יצא; מאי טעמא? 'אשם' קרייה רחמנא (ומה אשם אינו בא בלילה, דכתיב (ויקרא ז,לח)
'ביום צותו', ואינו בא לחצאין - אף קרן)!
כשהוא אומר
'מלבד איל הכפורים' הוי אומר 'אשם' (דרישא) - זה קרן.'
תניא אידך: ''אשם' זה קרן; 'המושב' - זה חומש;
או אינו אלא
'אשם' זה חומש (ו'מושב'
זה קרן),
למאי נפקא מינה? לאפוקי ממתניתין, דתנן: 'נתן לו את הקרן ולא נתן לו את
החומש - אין החומש מעכב'; (נימא) אדרבה חומש
מעכב (ד'אשם' קרייה רחמנא, לשון קרבן)!
כשהוא אומר [במדבר
ה,ז: והתודו
את חטאתם אשר עשו] והשיב את
אשמו בראשו וחמישתו [יסף עליו ונתן לאשר אשם לו] - הוי אומר 'אשם' זה קרן.'
תניא אידך: ''אשם' - זה קרן; 'המושב' - זה חומש; ובגזל הגר הכתוב מדבר;
או אינו אלא
'המושב' - זה כפל, ובגניבת הגר הכתוב מדבר?
כשהוא אומר
'והשיב את אשמו בראשו
וחמישיתו' - הרי בממון
המשתלם בראש (קרן לבדו, שהוא 'ראש') הכתוב מדבר.'
גופא: אמר רבא:
גזל הגר שהחזירו בלילה - לא יצא; החזירוהו חצאין - לא יצא; מאי טעמא? - 'אשם' קרייה רחמנא.
ואמר רבא: גזל
הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן (שבמשמר) לא יצא ידי חובתו (ומוסיף
משלו עוד להשלים); מאי טעמא? דכתיב
'האשם המושב': עד שיהא השבה לכל כהן וכהן.
בעי רבא: אין בו (שוה פרוטה) למשמרת (לכל משמר) יהויריב, ויש בו (שוה פרוטה)
(בבא קמא קי,ב)
למשמרת (לכל
משמר) ידעיה (שהן
מועטין) מהו?
היכי דמי?
אילימא דיהביה
לידעיה במשמרת ידעיה - הא אית ביה!?
לא, צריכא
דיהביה לידעיה במשמרתו דיהויריב – מאי? מי אמרינן כיון דלאו משמרתו הוא - ולא כלום
הוא? או דלמא כיון דלא חזי ליה - מעיקרא לידעיה קאי?
תיקו.
בעי רבא: כהנים
מהו שיחלקו גזל הגר כנגד גזל הגר?: מי אמרינן 'אשם'
קרייה רחמנא: מה אשם אין חולקין אשם כנגד אשם (אין
חולקים מנחות כנגד מנחות וקרבן כנגד קרבן, מ'לכל בני
אהרן תהיה איש כאחיו' [ויקרא ז,י] נפקא לן [בקדושין
נג,א, ובמנחות פרק 'אלו מנחות' עג,א]), אף גזל אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר? או דלמא גזל הגר - ממונא הוא?
הדר פשטה: 'אשם' קרייה רחמנא.
רב אחא בריה
דרבא מתני לה בהדיא: אמר רבא: כהנים אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר; מאי טעמא? 'אשם' קרייה רחמנא.
בעי רבא: כהנים
בגזל הגר: יורשין (הגר) הוו?
או מקבלי מתנות (גבוה) הוו?
למאי נפקא
מינה?
כגון שגזל חמץ
שעבר עליו הפסח: אי אמרת 'יורשין הוו' - היינו האי דירתי – מורית (ירושה
זאת נפלה להן, והרי היא לפניהן; שאילו היה הגר קיים היה זה אומר לו "הרי שלך
לפניך"); ואי אמרת 'מקבלי
מתנות הוו' - מתנה קאמר רחמנא דניתיב להו, והא לא קא יהיב להו מידי דעפרא בעלמא
הוא.
רב זעירא בעי (לה) הכי: אפילו אם תימצי לומר 'מקבלי מתנה הוו' - הא
לא איבעיא לן, דההיא – 'מתנה' אמר רחמנא דניתיב להו (דהא מתנה
יהיב להו רחמנא, והרי הן לפניהן);
אלא כי קמבעיא לן: כגון שנפלו לו (לכהן) עשר בהמות בגזל הגר: מחייבי לאפרושי מינייהו מעשר או לא?
יורשין הוו - דאמר מר 'קנו (יתומים שקנו בהמות) בתפיסת הבית (כלומר:
נפלו להן בהמות בירושה עד שלא חלקו)
- חייבין' או דלמא 'מקבלי מתנות הוו' ותנן [בכורות פ"ט מ"ג]: 'הלוקח (לקח עשרה
טלאים שלא נתעשרו מן השוק) והניתן
לו במתנה - פטור ממעשר בהמה (ובמסכת בכורות [דף
נה,ב] מפרש טעמא)' –
מאי?
תא שמע: 'עשרים
וארבע מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו, וכולן ניתנו בכלל ופרט וכלל ('לכל
קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה' [במדבר
יח,ח] – כלל; 'וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש'
[במדבר יח,ט] - פרט כל מתנה בפני עצמה 'כל
תרומֹת קדשים' [במדבר יח,יט]
- חזר וכלל) וברית מלח (והדר
כתיב 'ברית מלח עולם הוא' וגו' בסוף הפרשה (במדבר
יח,יט)): כל
המקיימן כאילו מקיים כלל ופרט וכלל וברית מלח (כל
המקיימן כאילו קיים כל התורה כולה שניתנה לדרוש בכלל ופרט וכלל, וכאילו קיים כל
הקרבנות שניתנה בהן ברית מלח); כל
העובר עליהם כאילו עובר על כלל ופרט וכלל וברית מלח;
ואלו הן:
עשר במקדש (נאכל לפנים מן הקלעים), וארבע בירושלים (בכל העיר), ועשר בגבולים (בערי ארץ
ישראל):
עשר במקדש: 1)חטאת בהמה 2)וחטאת העוף 3)ואשם ודאי (חמשה הן:
גזילות, מעילות, שפחה חרופה, נזיר, ומצורע; וחד חשיב להו) 4)ואשם תלוי (בא על
ספק כרת: שלא נודע לו שעבר ודאי שיביא חטאת) 5)וזבחי שלמי צבור (כבשי
עצרת שנקראו 'שלמים', כדכתיב (ויקרא כג,יט)
'ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים;' וקדשי
קדשים הן, כדכתיב (ויקרא כג,כ) 'קדש
יהיו לה' לכהן', ונאכלים לפנים מן הקלעים) 6)ולוג שמן של מצורע (מה שנשאר
בלוג מיציקה לכף כהן של השמאלית - נאכל לכהנים, דתניא [במנחות
עג,א ובזבחים מד,ב] 'לכל קרבנם [במדבר
יח,ט]' - לרבות לוג שמן של מצורע' דהוא
נמי קרוי 'קרבן', דכתיב 'והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן'
[ויקרא יד,יב; יד,כד], וסמיך ליה לקרא קמא 'בקדש
הקדשים תאכלנו' ב'ויקח קרח' [במדבר יח,י]) 7)ומותר העומר (מנחת
העומר נקמצת, ושיריה נאכלים; וכל המנחות קדשי הקדשים הן, כדכתיב (ויקרא
ו,י) 'לא תאפה חמץ [חלקם נתתי אתה מאשי קדש קדשים הוא
כחטאת וכאשם]; אבל מותר העומר דחשיב [פ"א
דחלה מ"ג] דנפדה ונאכל לכל אדם – היינו המותר מהשני סאין שלוקח
ומוציא ממנו עשירית איפה כדאיתא במנחות פרק 'רבי ישמעאל' במשנה) 8)ושתי הלחם 9)ולחם הפנים 10)ושירי מנחות (כל מנחות
הנקמצות: מנחת נדבה ומנחת חוטא ומנחת סוטה);
וארבע
בירושלים: 1)הבכורה (בכור תם נאכל בכל העיר) 2)והביכורים (וכן
הבכורים צריכין חומה, כדכתיב (דברים יב,ז) 'ואכלתם
שם לפני ה' אלהיכם וגו', ואמר מר: 'תרומת ידך' אלו בכורים [מכות
יז,א]) 3)והמורם מן התודה (חזה
ושוק, וארבע חלות מארבע מינים שבה: חלות, ורקיקין, חמץ, ורבוכה; וכתיב (ויקרא
ז,יד) 'והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לכהן הזורק וגו') ואיל נזיר (והמורם
מאיל נזיר: זרוע בשלה, וחלה, ורקיק; וחזה ושוק של שלמים בכלל 'תודה' הוא, ד'תודה'
- שלמים אקרי; והנך תרתי: תודה ואיל נזיר - משום דדמיין להדדי - חשיב להו בחדא,
כדאמר ב'שחיטת חולין' בפרק 'הזרוע') 4)ועורות קדשים (עורות עולה וחטאות ואשמות;
אבל קדשים קלים - עורותיהן לבעלים, כדאמר בזבחים פרק 'טבול יום' (דף
קג,א); ומשום הכי קא חשיב להו בהדי הנך דבירושלים, למעוטי דאין
נחשבים בהדי הנך דגבולים, דהני עורות לא מתייהבי להו אלא בירושלים; ובהדי הנך
דבמקדש לא חשיב אלא הנהו דאי נפקי חוץ לקלעים מפסלי ב'יוצא');
ועשרה
בגבולין: 1)תרומה 2)ותרומת מעשר 3)וחלה 4)וראשית הגז 5)והמתנות 6)ופדיון הבן 7)ופדיון פטר חמור 8)ושדה אחוזה (שהקדישוה
בעליה, ולא גאלה, ומכרה גזבר: כשהלוקח מחזירה ביובל - מתחלקת לכהנים) 9)ושדה חרמים (ישראל
שהחרימו שדיהן) 10)וגזל הגר' - וקא קרי מיהת 'מתנה' (וגזל הגר
נמי קרי ליה 'מתנת גבולין': שאם נתנו לכהן המשמר חוץ לירושלים – יצא, ואיל אשמו
יעלה לירושלים להקריב), שמע מינה:
מקבלי מתנות הוו!
שמע מינה.
נתן את הכסף
לאנשי משמר [ומת - אין היורשין יכולין להוציא מידם,
שנאמר [במדבר ה,י: ואיש את קדשיו לו יהיו] ואיש אשר
יתן לכהן לו יהיה]:
אמר אביי: שמע
מינה: כסף מכפר מחצה, דאי לא מכפר - הוה אמינא מהדר ליורשין; מאי טעמא? - אדעתא
דהכי (דלא תיהוי ליה כפרה) לא יהב ליה!
אלא מעתה חטאת
שמתו בעליה תיפוק לחולין (ולא תיזל למיתה) דאדעתא דהכי לא אפרשה!?
אמרי: חטאת
שמתו בעליה - הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא.
אלא מעתה אשם
שמתו בעליו ליפוק לחולין, דאדעתא דהכי לא אפרשיה!?
אשם נמי הלכתא
גמירי לה: 'כל שבחטאת מתה - באשם רועה (עד שיומם וימכר ויפלו דמיו
לקיץ המזבח, עולה: בשר לשם ועורה לכהנים; זה מדרש דרש יהוידע הכהן [בשקלים
(דף ט,ב) ובתמורה דף כג,ב) [וכל זמן שהוא תם - אין יוצא
לחולין לימכר; לפיכך ירעה)' (והוא
מעצמו אין יכול להשתנות מאשם לעולה)!
אלא מעתה יבמה
שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה, דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה!?
התם - אנן סהדי
(בבא קמא קיא,א)
דמינח ניחא לה (להתקדש
לראשון שהוא שלם על ספק זה: שאם ימות תזקק לאחיו) בכל דהו, כריש לקיש, דאמר ריש לקיש 'טב למיתב טן דו (גוף
שנים) מלמיתב ארמלו (כלומר:
אשה בכל דהו ניחא לה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י
כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.