בבא קמא דף
קיד
המשך פרק עשירי
'הגוזך ומאכיל'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא קיג,ב)
מכריז רבא ואיתימא רב הונא: דסלקין לעילא ודנחתין לתתא: האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי ולא תבעו מיניה, ואזל ואסהיד ליה בדיני דכותי על ישראל חבריה - משמתינן ליה; מאי טעמא? דאינהו מפקי ממונא
(בבא קמא קיד,א)
אפומא דחד (ונמצא
שהפסידו שלא כדין); ולא אמרן אלא
חד, אבל בתרי - לא; וחד נמי לא אמרן אלא בדיני דמגיסתא (בני כפר
שאין יודעין לדון במשפט), אבל בי
דוואר (שלטון) -
אינהו נמי חד אמומתא שדו ליה (על פי עד אחד אין מוציאין ממון
אבל מחייבין בעל דין שבועה להכחיש העד, כדין תורה;
לשון אחר 'דמגוזתא': אנסין, בחזקה, כמו 'אתו גוזאי וקא
מחו ליה' (מגילה כח.): סריסים (של בית רבי) העומדין לרדות בחזקה).
אמר רב אשי: כי
הוינא בי רב הונא [אולי:
רב הונא בר נחמן; גירסת הרי"ף: רב כהנא] - איבעיא לן: אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי: מפקי
ממונא אפומיה ולא איבעי ליה לאסהודי? או דלמא כיון דאדם חשוב הוא - לא מצי משתמיט
להו, ומצי לאסהודי?
תיקו.
אמר רב אשי: האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לעובד כוכבים אמצרא דבר ישראל חבריה - משמתינן ליה; מאי טעמא? אי נימא משום דינא דבר מצרא - והאמר מר: זבין מעכו"ם וזבין לעכו"ם (בבבא מציעא [ב'המקבל']) ליכא משום דינא דבר מצרא, אלא דאמרינן ליה: "ארבעית (הרבעת) לי אריא אמצראי"; משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה.
משנה:
נטלו מוכסין את
חמורו ונתנו לו חמור אחר; נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת - הרי אלו שלו
מפני שהבעלים מתייאשין מהן (דמסתמא נתייאשו הבעלים מיד,
וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות).
המציל מן הנהר
או מן הגייס או מן הלסטין: אם נתייאשו הבעלים (דשמעינן
דאייאוש דאמר "ווי לחסרון כיס") - הרי אלו שלו.
(אבל סתמא – לא, וקשיא לסטים דסיפא אלסטים דרישא;
בגמרא פריך, ומשני לה: חדא בלסטים עכו"ם וחדא בליסטים ישראל דמייאש מסתמא.)
וכן נחיל (גיור"א) של דבורים: אם נתייאשו - הרי אלו שלו.
אמר רבי יוחנן
בן ברוקה: נאמנת אשה או קטן לומר "מכאן יצא נחיל זה", ומהלך בתוך שדה
חבירו להציל את נחילו, ואם הזיק - משלם מה שהזיק; אבל (נתיישבו
דבורים על סוכת חבירו וירא ליטלן אחת אחת שלא יברחו) לא יקוץ את סוכו על מנת ליתן את הדמים (לא
יקוץ את הסוכה להוליכן כולן ביחד, ואפילו על מנת ליתן דמים).
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף קוצץ ונותן את הדמים.
גמרא:
תנא: 'אם
נטל (חמור מן המוכסין) מחזיר לבעלים הראשונים' (ופליגא
ברייתא אמתניתין); קסבר יאוש כדי (שנתייאשו
הבעלים ביד מוכס) לא קני (לא
קנה המוכס ביאוש לבדו בלא נתינת דמים או שינוי מעשה) ומעיקרא באיסורא אתא לידיה (וכי אתא
ליד שני באיסור אתא לידיה);
ואיכא דאמרי: 'אם
בא להחזיר (שחסיד הוא) - יחזיר לבעלים ראשונים (ולא למוכס)' [ונראה
לפי זה שיאוש לא קני; אך מי שסובר יאוש קני יסביר כך:] מאי טעמא? יאוש כדי קני; מיהו אי אמר "אי
אפשי בממון שאינו שלי" - מחזיר לבעלים הראשונים.
הרי אלו שלו
מפני שהבעלים [מתייאשין מהן]:
אמר רב אשי
אסי: לא שנו אלא לסטים עובד כוכבים, אבל ליסטים ישראל – לא; סבר: "למחר
נקיטנא ליה בדינא".
מתקיף לה רב
יוסף: אדרבה! איפכא מסתברא: עכו"ם דדייני בגיתי (בגאוה
ובזרוע) - לא מייאש; ישראל, כיון
דאמרי 'מימר' ("צא ותן לו", ואין חובטין במקלות; לשון
אחר: דאמרי לנגזל "מי יימר כדקאמרת? הבא עדים שגנבו ממך") - מייאש;
אלא אי איתמר -
אסיפא איתמר: 'המציל [מן הנהר או] מן העכו"ם [מן הגייס] ומן [או מן] הלסטים: אם נתייאשו הבעלים [- הרי אלו שלו]' – אִין; סתמא – לא; לא שנו אלא עכו"ם, משום
דדייני בגיתי, אבל לסטים ישראל - כיון דאמרי 'מימר' – מייאש.
תנן התם [כלים
פ"כו מ"ח, לעיל סו,ב]: 'עורות
של בעל הבית - מחשבה מטמאתן (חישב עליהם בדבר שאין בו חסרון
מלאכה, כגון לעוצבא ולמטה - ירדו לטומאה [הוכשרו לקבל טומאה] מיד), ושל עבדן (שאומנותו
בכך) - (סתמיה
למכירה, הלכך) אין מחשבה מטמאתן (אין
מחשבתו מחשבה: שאם יבאו בני אדם לקנותו - ימכרנו להן, ונמצא שסופן למנעלין, ועדיין
לא נגמרה מלאכתן לכך); של גזלן -
אין מחשבה מטמאתן (דלאו דידיה הוא: דכיון דידע מאן שקליה מיניה - לא
מייאש), ושל גנב - מחשבה מטמאתן (דאייאוש
מרייהו דלא ידעי למאן יתבעו).
רבי שמעון אומר: חילוף הדברים: של גזלן (כיון
דשקליה מיניה בהדיא ולא מצי קאי באפיה מייאש) מחשבה מטמאתן, של גנב - אין מחשבה מטמאתן, לפי שלא
נתייאשו הבעלים (סבר: בחישנא ליה ומשכחינא ליה).'
אמר עולא:
מחלוקת – בסתם (דלא שמעינן דמייאש, דבהא פליגי: דמר סבר סתם גניבה -
יאוש בעלים הוא, ולא סתם גזילה; ומר סבר חילוף הדברים, כדפרישית), אבל בידוע (דשמעינן
דמייאש) - דברי הכל יאוש (כדי) קני (ואפילו גנב לרבי שמעון וגזלן
לרבנן).
רבה אמר: בידוע
נמי מחלוקת (דאי נמי דשמעינן דמייאש - אמרי רבנן בגזלן דלא הוי
יאוש: דכל שעתא דעתיה למנקטיה בדינא; וכן גנב לרבי שמעון).
אמר ליה אביי
לרבה: לא תיפלוג עליה דעולא, דתנן במתניתין כוותיה (הך
מתניתין דעורות דטהרות דקתני) 'לפי
שלא נתייאשו הבעלים'; טעמא דלא נתייאשו הבעלים, אבל נתייאשו הבעלים - הרי אלו
שלו!
אמר ליה: אנן –
'לפי שאין יאוש לבעלים (אין יאושן יאוש)' מתנינן לה.
תנן: 'נטלו
מוכסין חמורו [ונתנו לו חמור אחר; נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת -
הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן] (מוכס = גזלן; לסטים = גנב) – מני? אי רבנן - קשיא גזלן! אי רבי שמעון -
קשיא גנב!
בשלמא לעולא,
דאמר 'בידוע קני' - הכא נמי בידוע, ודברי הכל; אלא לרבה, דאמר 'בידוע נמי מחלוקת'
- הא מני? לא רבנן ולא רבי שמעון!?
בלסטים מזויין (דגזלן
הוא), ורבי שמעון היא.
אי הכי - היינו
'גזלן' (והא תנא ליה:' מוכס')!?
תרי גווני
גזלן.
תא שמע: 'הגנב
והגזלן והאנס (אנס דקתני גבי גזלן הוי חמסן, דיהיב זוזי) - הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר' – מני? אי רבנן - קשיא גזלן, אי רבי שמעון -
קשיא גנב?
בשלמא לעולא
דאמר 'בידוע קני' - הכא נמי בידוע, ודברי הכל היא; אלא לרבה דאמר 'בידוע נמי
מחלוקת' - הא מני? לא רבנן ולא רבי שמעון?
הכא נמי בלסטים
מזויין, ורבי שמעון היא (דאמר גזלן קני).
אי הכי היינו
'גזלן'?
תרי גווני
גזלן.
ואי בעית אימא: הא מתניתא - רבי היא, דתניא: 'רבי אמר: גנב כגזלן',
(בבא קמא קיד,ב)
וקיימא לן (לקמן
דהא 'גנב כגזלן' דקאמר רבי): כגזלן
לרבי שמעון (כגזלן דרבי שמעון קאמר, דקני, ולא כגזלן דרבנן - דלא
קני).
גופא: 'רבי
אומר: אומר אני: גנב כגזלן'.
איבעיא להו:
כגזלן דרבנן קאמר, ולא קני? או דלמא כגזלן דרבי שמעון קאמר, וקני?
תא שמע: 'נטלו
מוכסין חמורו [ונתנו לו חמור אחר; נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת -
הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן]' – מני? אי רבנן - קשיא גזלן? אי רבי שמעון - קשיא גנב?
אי אמרת בשלמא
רבי כגזלן דרבי שמעון קאמר, וקני, הא מני? רבי היא, משום הכי קני; אלא אי אמרת
כגזלן דרבנן קאמר, ולא קני - הא מני? לא רבי ולא רבי שמעון ולא רבנן!?
הכא במאי
עסקינן? בלסטים מזויין, ורבי שמעון היא.
אי הכי - היינו
גזלן?
תרי גווני
גזלן.
תא שמע: 'הגנב
והגזלן והאנס: הקדשן הקדש, ותרומתן תרומה, ומעשרותן מעשר.' מני? אי רבנן -
קשיא 'גזלן'? אי רבי שמעון - קשיא 'גנב'? אי אמרת בשלמא 'גנב כגזלן דרבי שמעון'
קאמר, משום הכי קני, אלא אי אמרת 'גנב כגזלן דרבנן' - הא מני?
בלסטים מזויין,
ורבי שמעון היא.
אי הכי - היינו
גזלן?
תרי גווני
גזלן.
אמר ליה רב אשי
לרבה [אולי צ"ל לרבא]: תא שמע: דמתני רבי לרבי שמעון בריה: 'לא דבר
שיש בו אחריות ממש אלא אפילו פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו - חייבין להחזיר מפני
כבוד אביהן'; טעמא - מפני כבוד אביהן, הא לאו כבוד אביהן – לא (אלמא
גזלן לרבי קני, כרבי שמעון, וקאמר 'גנב כגזלן'אלמא תרוייהו קני); שמע מינה: רבי - גזלן דרבי שמעון קאמר - שמע
מינה.
וכן נחיל של
דבורים [אם נתייאשו - הרי אלו שלו]:
מאי 'וכן'
(פשיטא דקני ביאוש, דמאי שנא נחיל מכסות)?
הכי קאמר:
אפילו נחיל של דבורים, דקנין דרבנן הוא (דאין כאן גזל אלא מפני
דרכי שלום, דהא דהפקר נינהו, ותניא (חולין דף קמא:): 'יוני שובך ויוני עלייה - אין
בהן משום גזל אלא מפני דרכי שלום');
סלקא דעתא אמינא: 'האי - כיון דרבנן בעלמא הוא דקני ליה, אפילו סתמא נמי מייאש' -
קא משמע לן: אם נתייאשו הבעלים – אִין, אי לא - לא.
אמר רבי יוחנן
בן ברוקה נאמנת אשה וקטן [נאמנת אשה או קטן לומר "מכאן יצא נחיל
זה", ומהלך בתוך שדה חבירו להציל את נחילו, ואם הזיק - משלם מה שהזיק]:
אשה וקטן בני
עדות נינהו?
אמר רב יהודה
אמר שמואל: הכא במאי עסקינן? - כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם (קודם
דיבור הקטן, דרגלים לדבר דשלו הם), ואשה
וקטן מסיחין לפי תומם, ואומר "מכאן יצא נחיל זה".
אמר רב אשי:
אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד (שמע מן התינוקות שהיו
אומרים "הרי אנו הולכין לספוד ולקבור איש פלוני" [בפרק בתרא
דיבמות (דף קכא,ב)]).
אמר ליה רבינא
לרב אשי: ולא? והרי נחיל של דבורים מסיח לפי תומו הוא!?
שאני נחיל של
דבורים דקנין דרבנן הוא.
ודאורייתא לא?
והאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו, ואומר: "זכורני
כשאני תינוק ומורכבני על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי
והטבילוני (לפי שדרכו של תינוק לטפח בשרצים ובטומאות) לאכול בתרומה לערב", ורבי חנינא מסיים בה
הכי "וחבירי בדילין ממני (מפני תרומתי) והיו קורין אותי 'יוחנן אוכל חלות'" והעלהו
רבי לכהונה על פיו!?
בתרומה דרבנן (בזמן
הזה, דרבי - לאחר חורבן היה; ואיכא מאן דאמר 'לא קידשה לעתיד לבא').
ואכתי דאורייתא
לא? והא כי אתא רב דימי אמר רב חנא קרטיגנא ואמרי לה רב אחא קרטיגנא משתעי: מעשה
בא לפני רבי יהושע בן לוי - ואמרי לה מעשה בא לפני רבי - בתינוק אחד שהיה מסיח לפי
תומו ואמר: אני ואמי נשבינו לבין העכו"ם; יצאתי לשאוב מים - דעתי על אמי;
ללקוט עצים - דעתי על אמי, והשיאה רבי על פיו לכהונה.' (ואף על
גב דאיסורא דאורייתא היא, משום זונה)!
בשבויה הקילו (דספיקא
בעלמא היא).
אבל לא יקוץ את
סוכו [על מנת ליתן את הדמים. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף קוצץ
ונותן את הדמים.]:
תניא: 'רבי
ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: תנאי בית דין הוא שיהא יורד לתוך שדה של
חבירו וקוצץ סוכו של חבירו להציל את נחילו ונוטל דמי סוכו מתוך נחילו של חבירו;
ותנאי בית
דין הוא (במתניתין הוא: זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של
דבש; נסדקה חבית של דבש) שיהא
שופך יינו ומציל את דובשנו של חבירו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו;
ותנאי בית
דין הוא (אם מת חמור חבירו הטעון פשתן בדרך, וחמורו של זה טעון
עצים) שיהא מפרק את עציו וטוען
פשתנו של חבירו ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו, שעל מנת כן הנחיל יהושע
לישראל את הארץ.'
משנה:
המכיר כליו
וספריו ביד אחר, ויצא לו שם גניבה (שיצא קול שנגנבו כליו) בעיר - ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול (ויחזיר
לו כליו; ולפני יאוש קמיירי), ואם
לאו - לאו כל המנו, שאני אומר: 'מכרן לאחר ולקחן זה הימנו'.
גמרא:
וכי יצא לו שם
גניבה בעיר מאי הוי? ליחוש דילמא זבנינהו והוא ניהו קא מפיק שמא!?
אמר רב יהודה
אמר רב: כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו ועמד והפגין (צעק) בלילה, ואמר "נגנבו כליי".
כל שכן עילא
מצא (פירכא היא, כלומר: עילא מצא כשמכר כליו ונתחרט וידע שמכרן
לוקח לאחר, עמד והפגין וצעק בלילה להאמין דבריו כשיערער)!?
רב כהנא מסיים
בה משמיה דרב: כגון שהיתה מחתרת חתורה בתוך ביתו, ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו
ואנבורקראות (חבילות) של כלים על כתפיהם, והכל אומרים "נגנבו כליו של פלוני"!
ודלמא כלים
הוו, ספרים לא הוו?
אמר רבי חייא
בר אבא אמר רבי יוחנן: כגון דקאמרי נמי "ספרים".
וליחוש דלמא
זוטרי וקא טעין רברבי?
אמר רבי יוסי
בר חנינא: דקאמרי "ספר פלוני ופלוני".
ודלמא הוו
עתיקי וקא טעין חדתי?
אמר רב: כגון
דאמרי "הללו כליו של פלוני"! "הללו ספריו של פלוני"!
מי אמר רב הכי?
והאמר רב: בא במחתרת ונטל כלים ויצא – פטור; מאי טעמא? בדמי קננהו (דהבא
במחתרת בר מיתה הוא, כדכתיב 'אם במחתרת ימצא הגנב וגו'; וכיון דאי הוה בידיה פטור
- כי מכרן לאחר אמאי מהדר להו לוקח)?
הני מילי
דקננהו בבא במחתרת, דמעיקרא מסר נפשיה לקטלא, אבל הני - כיון דלא מסרו נפשייהו
לקטלא – לא.
אמר רבא: לא שנו אלא בעל הבית העשוי למכור כליו, אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו -
(בבא קמא קטו,א)
לא צריך
לאהדורי עליה כולי האי (דנימא "ספר פלוני ופלוני") [עיין
הגהות הגר"א].
ודלמא איצטריך
ליה זוזי וזבין?
אמר רב אשי:
הרי יצא לו שם גניבה בעיר.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י
כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.