בבא קמא דף
קטז
המשך פרק עשירי
'הגוזך ומאכיל'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(בבא קמא קטו,ב)
ותקלה עצמה -
תנאי היא, דתניא: 'חבית של יין של תרומה שנטמאת: בית שמאי אומרים:
(בבא קמא קטז,א)
תשפך הכל (כולה
ביחד); ובית הלל אומרים: תעשה
זילוף.
אמר רבי
ישמעאל ברבי יוסי: אני אכריע: בבית תעשה זילוף, ובשדה תשפך הכל (דאדממטי
ליה לגו ביתא אתי ביה לידי תקלה).
איכא דאמרי: בישן תעשה זילוף, ובחדש תשפך הכל.
אמרו לו:
אין הכרעה שלישית מכרעת (טעם עצמך אתה אומר, ולא כדברי אחד
מהן: ששניהם לא הזכירו בית ושדה).
(והיכי דמי 'הכרעה'? כגון אי הוה תני בית שמאי 'בין
נטמאת בבית בין בשדה תשפך הכל', ובית הלל אומרים 'בין בבית ובין בשדה תעשה זילוף'
רבי שמעאל אומר 'נטמא בשדה - תשפך הכל, בבית - תעשה זילוף', דטעמא דתרוייהו קמכרע,
והוו להו לגבי בית תרי ולגבי שדה תרי, והלכתא כתרי: שאין עומדין דברי יחיד במקום
שנים, ד'אחרי רבים להטות' כתיב (שמות
כג,ב), כי ההוא דקולי מטלניות דבמה מדליקין (שבת דף
כט,א); אבל הכא דאינהו לא גלו דעתייהו דליהוי שום מידי חילוק בין
בית לשדה - טעמא דנפשיה קאמר.)
אם אמר לו
"אציל את שלך [ואתה נותן לי דמי שלי" - חייב ליתן
לו]:
אמאי? ונימא
ליה "משטה אני בך"? מי לא תניא 'הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה
מעבורת לפניו (ספינה רחבה שעוברים בה רוחב הנהר), אמר לו "טול דינר והעבירני" - אין לו
אלא שכרו', אלמא אמר ליה
"משטה אני בך", הכא נמי לימא ליה "משטה אני בך"?
הא - לא דמי
אלא לסיפא: 'ואם אמר לו "טול דינר זה בשכרך והעבירני" - נותן לו שכרו
מֻשלם'; מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר רמי בר חמא: [הסיפא] בצייד השולה דגים מן הים ואמר ליה:
"אפסדתני כוורי [את
הדגים שהייתי דג בזמן שאני מעביר אותך] בזוזא" (והיינו בשכרו דקתני
"טול דינר בשכר שאתה מפסיד כאן ותעבירני" נותן לו אותו שכר משלם,
ומתניתין נמי: הרי הפסידו ניכר).
[זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש; נסדקה חבית של דבש ושפך
זה את יינו והציל את הדבש לתוכו - אין לו אלא שכרו; אם אמר לו "אציל את שלך
וכו'[ואתה נותן לי דמי שלי" - חייב ליתן לו] שטף נהר חמורו וחמור חבירו: שלו יפה מנה [ושל חבירו מאתים והניח זה את
שלו והציל את של חבירו - אין לו אלא שכרו; ואם אמר לו "אני אציל את שלך ואתה
נותן לי את שלי" - חייב ליתן לו.]:
וצריכא [גם
את המקרה של נשברה חבית וגם שטף הנהר את החמור]: דאי אשמעינן קמייתא [נשברה
חבית] – [הוה
אמינא] התם הוא, דכי
פירש - יהיב ליה דמי כוליה, משום דבידים קא פסיד (שופך את
יינו בידים בשבילו), אבל הכא,
דממילא - נימא 'אין לו אלא שכרו'; ואי אשמעינן סיפא [שטף הנהר] - [הוה
אמינא] הכא הוא,
דבסתמא אין לו אלא שכרו משום דממילא, אבל התם - דבידים - אימא אפילו בסתמא יהיב
ליה דמי כולה – צריכא.
בעא מיניה רב
כהנא מרב: ירד להציל (על מנת שיתן לו דמי שלו) ועלה שלו מאליו – מהו? (מי
אמרינן מעיקרא, דאפקריה, כאבוד דמי, ומחייב לו היאך לשלומי, והדר זכה ביה מריה
מהפקירא? או דלמא כיון דסליק – סליק?)
אמר ליה: משמיא
רחימו עליה (ויהיב ליה דמי כאילו מת).
כי הא: דרב
ספרא הוה קא אזיל בשיירתא, לוינהו ההוא ארי (נתחבר
עמהם ארי והיה משמר בהמותיהם מחיות וליסטים); כל לילא קא שדר ליה חמרא דחד מינייהו וקא אכיל; כי מטא
זמניה דרב ספרא, שדר ליה חמרא ולא אכליה; קדים רב ספרא וזכה ביה (קודם
שיחזיק בהן אַחֵר, שהרי הפקר היה).
אמר ליה רב אחא
מדיפתי לרבינא: למה ליה למיזכי ביה? נהי דכי אפקריה - אדעתא דאריה אפקריה, אדעתא
דכולי עלמא לא אפקריה!? אמר ליה: רב ספרא לרווחא דמילתא הוא דעבד (שלא
יהא ערעור בדבר).
בעא מיניה רב
מרבי: ירד להציל ולא הציל - מהו?
אמר לו: וזו
שאילה? אין לו אלא שכרו.
איתיביה: 'השוכר
את הפועל
(בבא קמא קטז,ב)
להביא כרוב
ודורמסקנין (פרושים - לשון מורי; לשון אחר: אדרופיי"ש, ועשב
הוא, הנאכל בשלקות קדירה) לחולה,
והלך ומצאו שמת או שהבריא - נותן לו שכרו מֻשלם.'
אמר ליה: מי
דמי? התם עביד שליח שליחותיה, הכא לא עביד שליח שליחותיה!
תנו רבנן [תוספתא
בבא מציעא (ליברמן) פרק ז הלכה יג]:
'שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה (לבוזזה ונתפשרו
עמהן בממון) - מחשבין לפי ממון
ואין מחשבין לפי נפשות; ואם שכרו תייר ההולך לפניהם (מראה להם
הדרך) - מחשבין אף לפי נפשות (שטעות
הדרך במדבר סכנת נפשות היא); ולא
ישנו ממנהג החמרין (שאם נהגו לתייר לפי ממון או לפי נפשות - עושין);
רשאין
החמרין להתנות ש'כל מי שיאבד לו חמורו - יעמיד לו חמור אחר': [אם
אבד חמורו] בכוסיא (בפשיעה) - אין מעמידין, שלא בכוסיא - מעמידין לו;
ואם אמר [בעל
חמור שאבד] "תנו
לי [את הכסף לקנות את החמור החסר, ואקנה בסיום המסע] ואני אשמור" - אין שומעין לו (שמא
לא יקח החמור, והם לא התנו אלא כדי שיקח החמור ויהיה מוסר נפשו לשמור עמהן בלילות
מן החיות וליסטים)'.
פשיטא!?
לא, צריכא דאית
ליה חמרא אחרינא: מהו דתימא 'הא קא מינטר ליה' (ואפילו
אם יאמר "האחד אני יכול לשמור יפה, אבל שנים איני יכול לשמור") - קא משמע לן: שאני נטירותא דחד מנטירותא דבי
תרי (דאמרי ליה: לא כל שכן דהשתא מסרת נפשך טפי).
תנו רבנן [תוספתא
בבא מציעא (ליברמן) פרק ז הלכה יד]:
'ספינה שהיתה מהלכת בים; עמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה - מחשבין לפי
משאוי (אם השליך זה מאה ליטרין זהב - ישליך זה מאה ליטרין ברזל) ואין מחשבין לפי ממון;
ולא ישנו
ממנהג הספנים;
ורשאין
הספנים להתנות שכל מי שאבדה לו ספינה - יעמיד לו ספינה אחרת;
אבדה לו
בכוסיא - אין מעמידין; שלא בכוסיא - מעמידין לו; ואי פירש למקום שאין הספינות
הולכין - אין מעמידין.'
פשיטא!?
לא, צריכא
דבניסן (שגדל הנהר מהפשרת שלגים ומן הגשמים) מרחקי (מרַחֲקים) חד אשלא (מלא חבל משפת הנהר לתוך המים) ובתשרי (שהמים חסרים והספינה גוששת
אצל שפת הנהר) - מרחקי תרי אשלי (רגילים
להתרחק לתוך עומק המים תרי אשלי), וקא
אזיל ביומי ניסן למקום תשרי (באמצע המים, ומתוך שהנהר גדול
וחזק נטבעה); מהו דתימא דוושיה נקיט
ואזיל [ויתנו לו ספינה אחרת]? - קא משמע לן.
תנו רבנן [תוספתא
בבא מציעא (ליברמן) פרק ח הלכה כה]:
'שיירא שהיתה מהלכת במדבר, ועמד גייס וטרפה, ועמד אחד מהן והציל - הציל לאמצע (כל
אחד מכיר את שלו ונוטל); ואם אמר
"אני אציל לעצמי" - הציל לעצמו.' היכי דמי? אי דיכול (בעלים) להציל - אפילו סיפא נמי לאמצע (לא
אייאוש, ואפילו אמר 'לעצמו' - גזלן הוא), ואי דלא יכול להציל - אפילו רישא נמי לעצמו!?
אמר רמי בר
חמא: הכא - בשותפין עסקינן (ובין יכולים להציל ובין אין
יכולין להציל); וכגון זה (במקום
איבוד ממון) שותף חולק שלא לדעת
חבירו (ואפילו לא ירצה חבירו): אמר [שהוא
מציל לעצמו, ומחלק ומבטל את השותפות] - פליג (ומעכב חלקו את מה שהציל); לא אמר - לא פליג (ושפיר
עבד דמסר נפשיה אעיסקא דתרוייהו; הואיל והוא שותף עמו - אורחיה למטרח אכולה עיסקא).
רבא אמר: הכא -
בפועלין עסקינן וכרב, דאמר רב: 'פועל (שהיה שכיר לבעלי ספינה וכשאין
יכולין להציל) יכול לחזור בו אפילו
בחצי היום'; וכמה דלא הדר ביה - כברשותיה דבעל הבית דמי;
וכי הדר ביה (וזכי
מהפקירא) - טעמא אחרינא הוא [הדין
שונה], דכתיב (ויקרא
כה,נה) כי לי בני ישראל עבדים [עבדי
הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם] - ולא עבדים לעבדים.
רב אשי אמר: (לעולם באיניש דעלמאוכגון) כשיכול להציל על ידי הדחק: גלי דעתיה (אמר "לעצמי", ושמעו בעלים ושתקו ולא מסרו עצמן) – (אסח דעתייהו וגלו דאייאוש ולא בעו ממסר נפשייהו) לעצמו; לא גלי דעתיה – לאמצע (ומיהו היכא דיכולין להציל להדיא [שלא על ידי הדחק] אפילו שמעו ושתקו - לא קני, דמסתמא לא אייאוש).
משנה:
הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין (אנסין גזלוה מן הגזלן): אם מכת מדינה היא (דאנסוה ארעתא דאחריני ודהאיך) - אומר לו "הרי שלך לפניך"; אם מחמת הגזלן (מפרש בגמרא) - חייב להעמיד לו שדה אחר.
גמרא:
אמר רב נחמן בר
יצחק: מאן דתני 'מסיקין' לא משתבש, ומאן דתני 'מציקין' לא משתבש: מאן דתני
'מציקין' לא משתבש, דכתיב
במצור ובמצוק [דברים כח,נג; נה; נז]; ומאן דתני 'מסיקין' לא משתבש, דכתיב [דברים
כח,מב: כל עצך ופרי אדמתך] יירש הצלצל (ארבה גזלן הוא שאוכל
תבואות כל אדם), ומתרגמינן:
'יחסניניה סקאה'.
אם מחמת הגזלן
חייב [להעמיד לו שדה אחר]:
היכי דמי?:
אילימא דאנסוה לארעא דידיה ולא אנסוה כולי ארעתא - הא מרישא שמעת מינה: 'אם מכת
מדינה היא כו', אי לא – לא!?
לא, צריכא
דאחוי אחוויי (שלא גזלה הוא עצמו, אלא שמע מבית המלך שמבקשין לגזול
שדות, והראה להם:" טלו קרקע זו של פלוני").
לישנא אחרינא:
הכא במאי עסקינן? כגון דאנסוה עכו"ם ואמרי ליה "אחויי ארעתיה [את
שדותיו שלו]", ואחוי
ההוא בהדייהו [את
השדה שהוא גזל].
ההוא גברא
דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלותא; אתא לקמיה דרב נחמן - חייביה רב נחמן לשלומי.
יתיב רב יוסף
אחוריה דרב הונא בר חייא, ויתיב רב הונא בר חייא קמיה דרב נחמן. אמר ליה רב הונא
בר חייא לרב נחמן: דינא - או קנסא?
אמר ליה:
מתניתין היא, דתנן 'אם מחמת הגזלן - חייב להעמיד לו שדה', ואוקימנא דאחוי
אחוויי.
בתר דנפק [רב
נחמן] - אמר ליה רב
יוסף לרב הונא בר חייא: מאי נפקא לך מיניה:
(בבא קמא קיז,א)
אי דינא אי
קנסא (הוא שמסור ישלם)?
אמר ליה: אי
דינא - גמרינן מיניה (מהאי מעשה דרב נחמן לשאר גרמי דנזקין דעלמא), אי קנסא (הוא
דקנסיה רב נחמן, משום דרגיל היה בכך) - לא גמרינן מיניה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10
MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י
כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.