בבא קמא קיט

מקרא: בתחתית הדף

בבא קמא דף קיט

סיום פרק עשירי 'הגוזך ומאכיל'

וסיום מסכת בבא קמא

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(בבא קמא קיח,ב)

רבי יהודה אומר: בייתות לוקחין מהן, מדבריות אין לוקחין מהן:

איבעיא להו: רבי יהודה - ארישא קאי (ארבע וחמש דשרי תנא קמא), ולחומרא? או דלמא אסיפא קאי (שתי צאן דקאסר תנא קמא), ולקולא?

ארישא קאי, ולחומרא: דאמר 'לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן' - הני מילי בייתות, אבל מדבריות - אפילו ארבעה וחמשה לא'? או דלמא אסיפא קאי, ולקולא: דאמר 'אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין' - הני מילי מדבריות, אבל בייתות - שתים נמי לוקחין'?

תא שמע: דתניא: 'רבי יהודה אומר: לוקחין בייתות מהן, ואין לוקחין מהן מדבריות; ובכל מקום לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן';

(בבא קמא קיט,א)

מדאמר 'בכל מקום (לוקחין ארבעה וחמשה)' (אלמא האי דקמפליג בין בייתות למדבריות - אשתי צאן פליג ולקולא קאי) שמע מינה אסיפא (א'שתי צאן' פליג) קאי, ולקולא.

שמע מינה.

צצצ

ולא משומרי פירות [עצים ופירות]:

רבא זבין שבישתא (חבילי זמורות) מאריסא; אמר ליה אביי: והא תנן 'ולא משומרי-פירות עצים ופירות'?

אמר ליה: הני מילי בשומר, דלית ליה בגופא דארעא מידי (שומר - שכרו הוא נוטל במעות, ואין לו חלק בעצים), אבל אריס - דאית ליה בגוויה (אריס חולק בזמורות ובעצים וביין) - אימא מדנפשיה קא מזבין.

תנו רבנן: 'שומרי פירות - לוקחין מהן כשהן יושבין ומוכרין והסלין לפניהם, וטורטני (מאזנים גדולים) לפניהם, (ומוכרין פירות במשקל כדרך התגרים: דכיון דמוכרין בפרהסיא - לא גנבום);

וכולן שאמרו 'הטמן' – אסור;

לוקחין מהן מִפֶּתַּח הגינה אבל לא מאחורי הגינה'

איתמר: גזלן - מאימת מותר לקנות הימנו?

רב אמר: עד שתהא רוב (ממונו) משלו;

ושמואל אמר: אפילו מיעוט שלו (תלינן ואמרינן: האי מידי דיהיב ליה - מדידיה הוא).

אורי ליה רב יהודה לאדא (שם האיש) [שמקצועו:] דיילא (שמש דרבנן) כדברי האומר 'אפילו מיעוט שלו'.

ממון מסור (מלשין המוסר ממון חבירו לאנסים): רב הונא ורב יהודה: חד אמר מותר לאבדו ביד, וחד אמר אסור לאבדו ביד;

מאן דאמר 'מותר לאבדו ביד' - לא יהא ממונו חמור מגופו (דקיימא לן בפרק שני דעבודה זרה (דף כו,ב; תוספתא בבא מציעא (ליברמן) פרק ב הלכה לג) דמותר לאבד גופו בידים, דקתני: 'המינין והמסורות - מורידין אותן לבור ולא מעלין')! ומאן דאמר 'אסור לאבדו' - דלמא הוה ליה זרעא מעליא, וכתיב (איוב כז,יז) יכין רשע וצדיק ילבש [וכסף נקי יחלק].

רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב (לרב חסדא), תקיל ושקיל (לנפשיה: מדקדק בחלוקה ואינו מוותר מחלקו כלום; לשון אחר: מחצה היה נוטל, ודרך שאר האריסין ליטול שליש); סלקיה, קרא אנפשיה [משלי יג,כב: טוב ינחיל בני בנים] וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא (רב חסדא צדיק, והאריס חוטא, ונצפן חילו לרב חסדא, דסלקו ונטל חלקו).

(איוב כז,ח) כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ (משליך הקב"ה נשמתו ומאבד ממנו נשמה אחת).

רב הונא ורב חסדא: חד אמר: נפשו דנגזל, וחד אמר: נפשו של גזלן;

מאן דאמר נפשו של נגזל, דכתיב (משלי א,יט) כן ארחות כל בוצע בצע: את נפש בעליו יקח; מאן דאמר נפשו של גזלן, דכתיב (משלי כב,כב) אל תגזול דל כי דל הוא (אף על פי שדל הוא, ואין לו מה לגוזלו) ואל תדכא עני בשער (מעשר עני ולקט שכחה ופאה המתחלקין בשעריך - אל תדכאהו בם) (שם פסוק כג) כי ה' יריב ריבם וְקָבַע את קוֹבְעֵיהם נָפֶש (גוזל נפש גוזליהם).

ואידך נמי - הכתיב 'נפש בעליו יקח'?

מאי 'בעליו'? - בעליו דהשתא (גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון).

ואידך נמי - הכתיב 'וקבע את קובעיהם נפש'?

'מה טעם' קאמר: מה טעם 'וקבע את קובעיהם'? - משום דקבעי נפש.

אמר רבי יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה - כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר (משלי א,יט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואומר (ירמיהו ה,יז) ואכל קצירך ולחמך [יאכלו] בניך ובנותיך (ודומה לך כאוכל בניך ובנותיך לפי שאין לך שוב במה לפרנסם) [יאכל צאנך ובקרך יאכל גפנך ותאנתך ירשש ערי מבצריך אשר אתה בטח בהנה בחרב], ואומר [יואל ד,יט: מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה] מֵחֲמַס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם (מגזל שעשו - מעלה אני עליהם כאילו שפכו דם נקי); ואומר [שמואל ב כא,א: ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני ה' ויאמר ה'] אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים (כדמפרש לקמיה: שהמית כהני נוב שהיו מספקים מים ומזון לגבעונים: שהגבעונים היו משמשין למזבח חוטבי עצים ושואבי מים ומעלה עליו כאילו המית הגבעונים);

מאי 'ואומר'?: וכי תימא: נפש דידיה, אבל נפש בניו ובנותיו – לא (הא מ'את נפש בעליו יקח' לא נפקא לן אלא נפש הגוזל, אבל בניו ובנותיו - לא נענש גזלן אנפש בני הנגזל)? תא שמע: 'בשר בניו ובנותיו'; וכי תימא: הני מילי היכא דלא יהיב דמי, אבל היכא דיהיב דמי – לא (חמסן יהיב דמי, וזה לא היה רוצה למכור)? תא שמע: 'מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם' וכי תימא: הני מילי היכא דקעביד בידים, אבל גרמא – לא? תא שמע: 'אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים'; וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

אבל לוקחין מן הנשים [כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, ועגלים בשרון]:

תנו רבנן [תוספתא בבא קמא (ליברמן) פרק יא הלכה ה-ז]: 'לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה, וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות ושמנים וסלתות (שדרך האיש למוכרן, ואין עושה את אשתו שליח לכך, ושמא גנבתו מבעלה);

ולא מן העבדים ולא מן התינוקות;

אבא שאול אומר: מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר כדי לעשות כִּפָּה (צעיף) לראשה (ואין הבעל מקפיד);

וכולן שאמרו להטמין – אסור;

גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה;

והבדדין (בעלי בית הבד, שתגרין הן בשמן) - לוקחין מהן (מן נשיהם) זתים במידה ושמן במידה (כלומר: דרך מכירה בפרהסיא, ודבר מרובה, דאין יכולה לגנוב כל זאת ולעשות בצינעא) אבל לא זיתים במועט ושמן במועט (אבל לא במועט, דגנבתו ויכולה לעשות בצינעא, ולא ירגיש בעלה.

לישנא אחרינא 'במועט': במעטן: שנטלתן מן המעטן, ואין דרך למוכרן כך);

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון (שהשמן שם ביוקר [YH1] ומקפיד על דבר מועט) שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו, ומוכרת.

רבינא (גבאי צדקה היה) איקלע לבי מחוזא; אתו נשי דבי מחוזא, רמו קמיה כבלי (שרשרות זהב) ושירי (צמידין); קביל מינייהו.

אמר ליה רבה תוספאה לרבינא: והתניא 'גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה'!?

אמר ליה: הני - לבני מחוזא (עשירים הם) - דבר מועט נינהו.

משנה:

מוכין שהכובס מוציא (מבגד צמר דבר מועט על ידי שטיפה, ואין הבעל הבית מקפיד, ומן הדין) הרי אלו שלו (והמקפיד - לא הוי קפידא);

והסורק ('סורק' = פילונ"ש: כך שם האומנות, על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק) מוציא (על ידי הקוצים שקורין קרדונ"ש) - הרי אלו של בעל הבית (שדבר חשוב הוא ולא מחיל);

כובס נוטל שלשה חוטין והן שלו (דרך אורגי בגדי צמר לארוג שלשה חוטין ממין אַחֵר בסוף הבגד, והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו); יתר מכן - הרי אלו של בעל הבית;

אם היה (החוט) שחור על גבי הלבן (שארגו בבגד לבן) - נוטל את הכל (רשאי ליטול הכל לפי שהשחור מְגַנֶה את הלבן), והן שלו.

החייט ששייר את החוט ([גירסת רש"י:] מן החוט) כדי לתפור בו (ובגמרא מפרש שיעור תפירה), (הכי גרסינן:) (חייט שהשוה את תפירתו וקיצע הימנה מטלית קטנה) ומטלית שהיא שלש (אצבעות) על שלש (אצבעות) - הרי אלו של בעל הבית;

מה שהחרש מוציא במעצד (דילדיי"ר בלע"ז; קטנה ומחליק בה את הנסרים; ושפאין שהוא משוה - דקין הן; טנב"ש בלע"ז) - הרי אלו שלו; ובכשיל (קרדום; ומפיל שפאין גסין) - של בעל הבית;

אם היה עושה אצל בעל הבית (שכיר יום) - אף הנסרים ([גירסת רש"י:] נסורת: אפילו דק דק, היוצא מתחת המקדח שהיא דק מאד) של בעל הבית; (ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים).

גמרא:

תנו רבנן: 'לוקחין מוכין מן הכובס מפני שהן שלו; הכובס נוטל שני חוטין העליונים והן שלו;

(בבא קמא קיט,ב)

ולא יטיל בו יותר משלשה חובין (דרך הסורקים לתת לולאות של טוי במחט לאורכו של בגד, שמותחו בהן כשהוא נסרק, וחובטו במקלות; וכשנגמר ובולטין אותו מקום הלולאות שנמתח שם - משוה אותן ונוטל אותן הקצועים לעצמו, כדאמר לקמן; ואשמועינן תנא: שלא יתפרם לאותן לולאות בחזקה כדי שלא יכול למתחו יותר מדאי, אלא שלשה 'חבין' – 'יפיינ"ץ' בלעז: שלש תפירות במחט); ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו; ומשויהו (מקום הבליטות שנמתח שם - נוטל במספרים) לארכו אבל לא לרחבו; ואם בא להשוותו עד טפח (ליטול ממנו רצועות רחבות טפח) - רשאי.'

אמר מר: 'שני חוטין' - והאנן תנן 'שלש'!?

לא קשיא: הא באלימי (גסין - שנים) והא בקטיני.

'ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו'? והתניא איפכא!?

לא קשיא: הא בגלימא (טלית העשויה לכל יום, וכשהוא סורק לשתיו - נוחה ליקרע מהר), הא בסרבלא (עשוי לכבוד ולנוי; וכשהוא סורק לשתיו - נאה יותר).

'ולא יטיל בו יותר משלשה חובין': בעי רבי ירמיה (מנהג תופר אומן להוליך ולהביא המחט בבגד קודם שימשוך כל החוט; וקא מבעיא ליה): אמטויי ואתויי חד (הנך שלשה חוטין דקתני: מי חשיבא הולכה והובאה חד, דהוו להו שלש הולכות ושלש הובאות)? או דלמא אמטויי ואתויי תרי (או דילמא הולכה והובאה - תרי חשיב להו)?

תיקו.

'ומשויהו לארכו אבל לא לרחבו'? והתניא איפכא!?

לא קשיא: הא בגלימא (גלימא משויהו לארכו, כדפרישית לעיל), הא בהמיוני (אינו נראה אלא שני ראשיה התלויין, לכך משוה לרחבה שני ראשיה התלויין).

תנו רבנן: 'אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינו שלו; ובמקום שנהגו להיות שלו – לוקחין; ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלאה מוכין'.

מאי טעמא?

קננהו בשינוי.

תנו רבנן: 'אין לוקחין מגרדי: לא אירין (דרך הגרדי להניח צמר בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן, והוא של בעל הבית) ולא נירין (ליציי"ץ) ולא פונקלין (טריימ"ש שעושין ליריעות הנארגות מעומד, ואין עושין להו קנה כדרך הגרדין) ולא שיורי פקיעות (לוישיי"ל); אבל לוקחין מהן בגד מנומר (כלומר: אפילו מנומר בצבעים הרבה, אף על פי שרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג - לוקחין מהן, דקנינהו בשינוי); ערב ושתי טווי ואריג (והיינו 'אירין' דאמרן 'לא יקח' - אם טלאן הגרדי – לוקחין, דקנינהו בשינוי)'.

אמרי: השתא טווי שקלי - ארוג מבעיא (הא הוה ליה טווי קודם לאריג)?

מאי אריג? – תיכי (שרשרות שרימ"ש; דלא טוואן קודם לכן).

תנו רבנן: 'אין לוקחין מן הצבע לא אותות (כשמביאין לו בגד לצבוע, חותך ממנו מעט לפני בעליו, לידע אם יקלוט את הצבע; ופעמים שמעכבו אצלו ושכחו בעלים), ולא דוגמות (שמביאין לו הבעלים צמר לצבוע, ומביא עמו מעט צמר צבוע, ואומר "כזה צבע לי"), ולא תלושים של צמר (שתלש מן הגיזה הצמר מעט מעט);

אבל לוקחין מהן בגד צבוע (דבגד שלם לא גנב; ואי נמי גנבוֹ - קנייה בשינוי), טווי בגדים ([גירסת רש"י:] 'טווי ובגדים' והנך דוגמאות שטוואן או עשה מהן בגדים - לוקחין)'.

השתא טווי שקיל, בגדים מיבעיא (הא אין בגדים אלא אם כן טוואן)?

מאי 'בגדים' – נמטי (לבדין: פליטר"ש בלע"ז, ואין שם טווי).

תנו רבנן: 'הנותן עורות לעבדן - הקיצועין (רונייור"ש בלע"ז: שמקצע מן העור סביב) והתלושין (צמר התלוש מן העור) - הרי אלו של בעל הבית; והעולה ומשטף במים (צמר העולה) הרי אלו שלו (דדבר מועט הוא, ואפקורי מפקר ליה)'.

אם היה שחור [על גבי הלבן - נוטל את הכל והן שלו]:

אמר רב יהודה: קצרא שמיה (הכובס נקרא 'קצרי' בלשון ארמי), וקצרא (שהוא מקצר מן הבגד) שקיל ליה (איהו שקיל ליה, ודידיה הוא).

אמר רב יהודה: הכל (אותן שלשה חוטין - אם לא קצרן הכובס -) עולין למנין תכלת (עולין למדת 'מלא קשר גודל': שצריך להרחיק את תכלת של ציצית משפת הבגד [במסכת מנחות (דף מב.)]), ויצחק ברי קפיד עלייהו (ונוטלן).

החייט ששייר את החוט [([גירסת רש"י:] מן החוט) כדי לתפור בו, ומטלית שהיא שלש על שלש - הרי אלו של בעל הבית]:

וכמה 'לתפור'?

אמר רב אסי: מלא מחט (מלא אורך המחט) חוץ למחט (שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא המחט מצומצם - אין יכול לתוחבו בבגד).

איבעיא להו: מלא מחט, וחוץ למחט כמלא מחט? או דלמא מלא מחט וחוץ למחט משהו?

תא שמע דתניא [תוספתא בבא קמא (ליברמן) פרק יא הלכה יז]: 'החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו, ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש (בברייתא גרסינן ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש): בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו של בעל הבית; אין בעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו שלו'; אי אמרת בשלמא 'מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט' - פחות מכאן חזי לסיכתא (חבין שפירשנו למעלה); אלא אי אמרת 'מלא מחט וחוץ למחט משהו' - פחות מכאן למאי חזי (הא אין יכול להפוך המחט ולתוחבו)? אלא שמע מינה: 'מלא מחט, וחוץ למחט כמלא מחט'!

- שמע מינה.

מה שהחרש [מוציא במעצד - הרי אלו שלו; ובכשיל - של בעל הבית]:

ורמינהי: 'מה שהחרש מוציא במעצד, והנפסק במגירה (שייר"ה בלע"ז; וסכין הוא שיש בו פגימות הרבה וקוצצת מהר; 'הנפסק במגירה': פסקי עצים: שהעץ ארוך, ופוסקו) - הרי אלו של בעל הבית;

והיוצא מתחת מקדח (טרייד"א; והיוצא משם דק כעפר) ומתחת רהיטני (פליינ"א) והנגרר במגירה (דק דק, שהיא מַשֶּרֶת במקום חתך דק כעפר) - הרי אלו שלו.'

אמר רבא: באתרא דתנא דידן - איכא תרתי חציני: לרבתי קרי לה 'כשיל' ולזוטרתי קרי לה 'מעצד'; באתרא דתנא ברא - חד הוא דאיכא (ורבתי היא ומַשֶּרֶת שפאי גסין), וקרו לה 'מעצד'.

ואם היה עושה אצל [בעל הבית - אף הנסרים [גירסת רש"י:הנסורת] של בעל הבית]:

תנו רבנן: 'מסתתי אבנים (מרבע אותן ומחליק אותן) - אין בהם משום גזל; מפסגי אילנות (כשיש בהן ענפים יותר מדאי - קוצץ אחת מבינתים; והיינו 'פיסוג', לשון דילוג והרחבה), מפסגי גפנים, מנקפי היגי (היגא = סנה) ('ניקוף' שייך בהיגא, כמו 'ונקף סבכי היער בברזל (ישעיה י,לד)'), מנכשי זרעים (נוטלים ירקות מביניהם) ועודרי ירקות (כשהן תכופות יותר מדאי - נוטל אחת מבינתים, כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט): בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם - יש בהן משום גזל; אין בעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו שלו'.

אמר רב יהודה: כשות וחזיז (שחת של תבואה: חטין ושעורין בעודן ירק) - אין בהם משום גזל.

באתרא דקפדי - יש בהן משום גזל.

אמר רבינא: ומתא מחסיא (מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב) - אתרא דקפדי הוא.

הדרן עלך הגוזל ומאכיל [הגוזל בתרא] וסליקא לה מסכת בבא קמא

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.