10.9.2006
עבודת בנין ראשונה: בית המקדש של
שלמה המלך
נשיא הנכבד, אחי
המכובדים, אחי הנכבדים ואחי היקרים.
כשהתבשר לי
שהגיע העת לעמוד למבחן לדרגה שנייה, התלבטתי באיזה נושא לבחור לעבודת הבניין
הראשונה שלי מאז התקדשתי לפני כשנה.
לאחר התייעצויות
עם האח המ.מ. אירבינג מרקוס, ומחשבה
רבה, הגעתי למסקנה שהנושא הראוי ביותר לעבודה זו הוא בית המקדש של המלך
שלמה.
שלמה המלך, גדול
וראשון הבנאים, ופאר יצירתו, בית המקדש בירושלים, מהווים גורמים מרכזיים בתורה
ובמסורת הבנייה החופשית והם מסמלים
את עקרונותיה העיקרים: יצירתיות, תבונה, אחריות חברתית, ומעל לכל, לדעתי, הסובלנות
כלפי הזולת, ללא כל קשר לזהותו הדתית או עדתית: בית המקדש היה פתוח לכל, לא רק לבני
ישראל, אלא לכל מי שביקש להתפלל אל ה', כפי שנאמר במלכים א', פרק ח', פס'
41-43
"... וגם אל
הנכרי אשר לא מעמך ישראל ובא מארץ רחוקה למען שמך: כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך
החזקה וזרעך הנטויה ובא והתפלל אל הבית הזה...".
בנייתו של בית
המקדש הושלמה בסביבת השנה 950 לפני הספירה.. הוא נבנה על הר מוריה (הר הבית) על שטח
שהוכשר ע"י המלך דוד כ- 1000 שנים לפני הספירה. על פי המקורות והממצאים
הארכיאולוגיים, מימדיו לא היו גדולים –
רוחב 9 מ' -20 אמות
אורך 27 מ' – 60 אמות
גובה 14 מ' – 30 אמות
מאידך, המדובר
היה במבנה מפואר שכמוהו לא קם בירושלים, והוא הצטיין בגין יופיו הארכיטקטוני,
ואושרם של חומרי הבנייה וקישוטיו. בבנייתו השתמשו הבנאים באבנים שעובדו בדייקנות
והורכבו ללא מלטף ותקרותיו היו מארזים. כירות הבית צופו מבחוץ בעץ ארזים וכירות
הפנימיים צופו זהב, דלתות המבנה היו מעץ הזית. (כמפורט בספר
המלכים).
במקדש היו 3
חלקים עיקריים:
·
האולם
·
ההיכל
·
הדביר
·
האולם – מבוא
למקדש – אשר עמד במזרח המבנה. אורכו 20 אמות ורוחבו 10 אמות. גובה של האולם הגיע ל-
120 אמות והוא היווה למעשה מגדל. בקדמת העולם עמדו שני העמודים: בועז ויכין, גובהם
18 אמות וראשם היה מגולף בצורת שושן.
·
ההיכל – המקום
העיקרי לעבודת הפולחן הרגילה – ברוחב 20 אמות ואורך 40 אמות. קירותיו צופו בעצי ארז
שצופו זהב. רצפתו הייתה עשויה עץ
ברוש ושרשרת זהב הפרידה בין היכל לדביר.
·
הדביר – קודש
הקודשים – משכן ארון הברית – מידות הדביר היו מרובעות: 20 אמות רוחב, אורך וגובה.
ריצפת הדביר הייתה עשויה עץ ארז והייתה מוגבהת ב-10 אמות מרצפת ההיכל. קירותיו
ותקרתו היו מצופים זהב. לדביר לא היו חלונות.
בנוסף, סביב
למקדש נבנו חדרי אכסון שגובהם בין קומה אחת לשתיים. בקדמת המקדש עמדה חצר ששימשה את
הכוהנים ובה ניצבו ים הנחושת ומזבח הנחושת. מזרחית לחצר הכוהנים הייתה חצר גדולה בה
התכנס העם לצורך עבודת האלוהים.
לעם ישראל לא
הייתה מסורת של בנייה ולכן פנה שלמה אל בעל בריתו חירם, מלך צור. הפניקים מאז 3200
שנים לפני הספירה היו הבנאים הגדולים באגן הים התיכון. עפ"י ההסכם בין שני המלכים,
חירם סיפק לא רק את כוח האדם המיומן לבניית המקדש, אלא גם עץ הארזים ששימש לציפוי
המבנה ותקרותיו. מכאן המסקנה של ארכיאולוגים, המבוססת גם על חפירות וגילויים בחצור
הגלילית ובמקומות אחרים באזור, שבית המקדש נבנה על פי תבנית פניקי, שאחד ממאפייניו
היה הצבת שני עמודים לצדי הכניסה, ולא על פי המודל המצרי, כפי שהיה מקובל לחשוב
לפני כן.
ובכן, חומרי
הגלם העיקריים לבניית בית המקדש היו: האבנים, שעובדו באופן מדויק מאוד, כך שלא היה
צורך להשתמש במלט, עצי הארזים, אלון וזית
ומתכות זהב ונחושת לקישוט וביית הכלים ועזרים. עץ הארז הובא, כאמור, מצור,
עצים אחרים היו בנמצא באזור ירושלים.
אבני הבנייה
לבית המקדש חוצבו כנראה במערת צדקיהו, מערת מלאכותית מתחת להר מוריה, היינו, הר
הבית. מערה זאת, הידוע גם בשם מחצבות המלך שלמה, הינה גדולה מימדים, וסיפקה למשך
מאות שנים אבני בנייה איכותיים. אורכה של המערה הוא 320 מטר, ושטחה 9,000 מ"ר
ובסופה, מעיין.
המערה נחסמה
כנראה במאה ה-11 בידי הפאטימים, שפחדו שמא יכנס האויב דרך המערה ויפרוץ לתוך העיר.
היא נחשפה מחדש ע"י החוקר האמריקאי ברקלי במאה ה-19. ליתר דיוק, פתח המערה נמצא ע"י
כלבו: במהלך אחד הטיולים באזור נעלם הכלב, והחיפושים אחריו הובילו את ברקלי בעקבות
הנביחות אל המערה הנסתרת.
המערה ממוקמת
בעומק של כ- 90 מטר, מה שמסביר את הנאמר בספר המלכים, פסוקים 6:7, כי באתר הבניה של
בית המקדש לא נשמעו רעש של פטישים וכלי מתכת אחרים, מכוון שהאבנים עובדו בעומקי
המערה ורק אז הובאו לאתר הבניה.
האמונה שמערה זו
אכן הייתה המקור של אבני הבנייה של בית המקדש מקנה לה חשיבות מבחינת הבנייה
החופשית. ואכן הירידה במערה מובילה לאולם גדול, המכונה "אולם הבונים החופשיים", בו
נערכה עבודת הבנייה החופשית הראשונה הידועה בארץ הקודש. ברשותו של האח המ.מ. רוברט
מוריס, נשיא הלשכה הגדולה של קנטאקי בארה"ב. בעבודה השתתפו גם מהנדס אנגלי בשם צ'רלס וושרן, מי שהיה המייסד של לשכת המחקר הראשונה ורב החובל וצוות
הקצינים של ספינת מלחמה בריטית שעגנה ביפו, כולם בונים חופשיים. למעשה, לשכה זו
התקיימה רק עבודת בנין אחת, מכוון שחלק ניכר של משתתפי העבודה עזבו את ירושלים
למחרת.
מערת צדקיהו
שמשה משך השנים כאתר התכנסות של הלשכות הירושלמיות. בתקופה של השלטון הירדני
בירושלים המזרחית, נסתמה הכניסה למערה מחשש שניתן היה להגיע מהחלק הישראלי של
ירושלים לחלק המזרחי. לאחר מלחמת ששת הימים, נפתחה מחדש וניתן היה שוב לקיים טכסי
הבנייה החופשית בה.