כמות מול
איכות
הרעיון של אבטחת
איכות מצוטט ממאמרו של האח טים ברייס מפלורידה ובהסכמתו.
קיים מיתוס כללי במסדר
האומר כי יש קשר בין כמות לבין איכות האחים המקדישים עצמם לעקרונות המסדר,
מכאן שככל שמספר האחים
גדל – האיכות יורדת (או לחילופין – ככל שהכמות קטנה –האיכות עולה).
אם זה נכון, מצבנו היה
טוב מאוד היות והשורות הולכות וממשיכות להתדלדל.
אולם מי שמכיר קצת את
עקרונות אבטחת האיכות, ברור לו כי מיתוס זה פשוט אינו נכון.
לדוגמא, אני מבקש להביא
סביבת תהליכי יצור בתעשיה.
ברור כי האפשרות לשגיאה
עולה עם הגדלת הכמות המיוצרת.
אולם ניתן להתגבר על זה
ע"י הגדרה והיצמדות קנאית לתהליכי
הייצור ופיקוח צמוד עליהם וחיפוש תמידי אחר שיפורים.
לתהליך זה קוראים אבטחת איכות, סטנדרט
101.
עתה נחזור
אלינו:
למרבה הצער אין
סטנדרטים אחידים לחברות במסדר המסוני וכל לשכה מתרגמת זאת בצורה שונה.
זו הסיבה שלא מעט אחים חדלו מלהאמין באחווה ככלל
עולמית.
נכון, יש לנו צ'רטר
ואבני דרך עתיקים (כמו אמונה בבורא עליון, איסור דיון פוליטי ודתי
וכו')
אבל מלבד זה אין דרך
אחידה לצורה שבה אנו מושכים, מחנכים, מקדשים, מעבירים ומקדמים
אחים.
הדבר משתנה מלשכה ללשכה מאיזור לאיזור.
הבדלי ההשקפות או
הפרשנויות משתנות מאח לאח – מלשכה ללשכה.
דוגמא אחת קטנה : ראו
את ההצעה לקיום ימי עיון חד-יומיים.
חלק מהאחים רואים בזה
דרך טובה להרחבת השורות.
אחרים מתנגדים לזה
חריפות ומבקרים קשות את הלשכות הגדולות המעודדים זאת.
יש אפילו פרשנויות
שונות לימי העיון עצמם: האם לקיימם בהשתתפות מאות אחים בבת אחת – או למספר מצומצם
בכל פעם.
בכל אופן אין קנה מידה אחיד לחברות במסדר
הבניה החופשית .
כמו כן אין מאמץ אחיד לחקירת תהליך החברות
והצעה לשיפורו.
המרכז למידע מסוני
פירסם לאחרונה דו"ח בשם:
" הגיע זמן העברת הבניה החופשית למאה
ה-21"
זהו דוח בן 24 עמודים
שמעלה סוף –סוף את בעית החברות במסדר וממליץ על
יישום תכנית ביחסי ציבור כדי להתגבר
על כך.
מהלך מתוכנן היטיב של
יחסי ציבור אינו יכול להזיק.
יחד עם זאת, נראה כי זה רק חלק מפתרון הבעיה.
שוב, זה נראה כבעית סטנדרטים אחידים ושיפור תהליכים וככזה דורש תכנית אבטחת
איכות.
באופן אידאלי הדבר היה צריך להיעשות על בסיס בינלאומי,
אך במציאות זה לא יקרה לעולם,
היות ולשכות גדולות
הינן טריטוריאליות במהותן.
על כן תכנית לאבטחת איכות צריכה להיות
מיושמת על בסיס איזורי. בביסוס תכנית כזאת אנו יכולים
להשפיע הן על הכמות והן על האיכות של החברות במסדר.
אין זה סוד כי מספר
האחים הולך ומתדלדל.
דו"ח מניו יורק מציע כי המספר ירד מ-308
אלף בשנת 1956 ל-55 אלף כיום.
גם לשכות גדולות אחרות
מדווחות על קיטון מתמיד במשך השנים.
אם באיכות אנו עוסקים –
הבה נתיחס למושג בודד בעת שקודשנו
למסדר.
המושג הוא
"בן-חורין".
נשאלנו האם אנו בוגרים
ובני חורין וענינו בחיוב (אחרת לא הינו כאן...)
בראשית תולדות המסדר
למושג בן-חורין היה משמעות של מעמד.
בן-חורין – משמעו אינו
עבד.
חופשי לפעול כאח מסוני גם מחשבתית וגם
כלכלית.
חופשי להגיע לעבודות בכל עת שהוזמן.
היות ובאותה תקופה לא
היו אמצעי תקשורת של היום וגם אמצעי התחבורה היו מוגבלים – כל התכנסות מסונית היתה כרוכה במספר ימים.
(להזכיר לנו – כי אם
נתקיימה עבודה מסונית בטווח של 50 מייל, על האחים היה להגיע ויהי מה. לא נתקבלו
תירוצים).
היו מקומות בעולם הישן
בהן היה נהוג לקצץ חלק מאצבעו של עבד. בטקס הקידושין המדריך היה נוהג להרים את ידיו
של המועמד ולהראות לאחים כי לא חסר לו פרק מאצבעותיו, כהוכחה להיותו
בן-חורין.
יש הטוענים גם כי
העובדה שנשים לא התקבלו למסדר קשורה במושג בן-חורין, שהרי באותה תקופה האישה היתה קניינו המוחלט של הבעל.
כך או כך, היום מתרגמים
את המושג בן-חורין ברב הלשכות כחופש מחשבתי ועל זה אנו
מתחייבים.
בענוה רבה אני מבקש לחזור למקורות.
כלומר בן-חורין מספיק
כדי להיות עצמאי – בגבולות סבירים – לקבל החלטות ובראש ובראשונה להיות אדון לניהול
לוח זמנים של עצמו.
בבדיחות הדעת – סטודנט
באוניברסיטה אינו רשאי לגשת למבחן סמסטר, אם לא היה נוכח ב-70 או 80%
מההרצאות.
בהשאלה אלינו – איזה
בן-חורין אתה אם משהו מונע ממך להגיע לאותן 70 או 80% של עבודות בלשכתך? איזה
בן-חורין אתה אם סיבות כלכליות מונעות ממך לשלם את מיסיך למסדר ואתה נאלץ להיכנס
לתרדמת?
ובתפנית חדה אני מסכים
עם הדעה כי קיימות שלוש סיבות לחוסר ענין
בלשכות:
1. הפעילויות בלשכות
חוזרות על עצמן באופן משעמם: אותם דברים ישנים נאמרים שוב ושוב. אותו כיבוד ובאותו
אופן מוגש מזה עידנים, ושום דבר בעל חשיבות לא קורה.
באופן בסיסי הלשכות
נפלו לתוך תלם צר ויש להם קשיים לצאת ממנו.
כדי להצליח בכך יש
לגרות את האחים, בדרכים שונות ומשונות:
לדוגמא:
אולי הרצאת אורח בנושא
יוצא דופן, אולי שינוי קטן בפורמט: (כמו כיבוד לפני העבודה במקום
אחריו).
הגשת הכיבוד על צלחות
פורצלן, במקום חד-פעמי. אולי סוג שונה לגמרי של כיבוד.
אולי שינוי קטן בביגוד
(מבלי לפגוע בקוד).
שינויים קטנים כאלה
יכולים "להאיר" את הלשכה, ובודאי ימשכו תשומת לב האחים.
יש להתיחס אליהם כמשהו חיובי, מועיל וסוחף.
2. ההתכנסויות נהיו יותר פוליטיים
בטבעם.
סכסוכים קטנים
והתחשבנויות אינם מעודדים נוכחויות. לאחים יש מספיק מזה במשך היום, הם לא רוצים
להקשיב לזה גם בלשכה.
כולנו יכולים להצביע על
אחים שמדירים רגלם רק בשל סיבה זו.
הם מעונינים בהרמוניה בלשכותיהם ולא בויכוחים, בחברותא ולא
בתחרות.
מאבקי כוח קטנונים עולים ללשכות בנוכחות אחים.
3. אחים יפסיקו להגיע לעבודות אם
יתקבל הרושם כי ההתכנסויות בלשכה לא מוסיפות איכות לחייהם.
אם הם לא לומדים כלום
או אינם נהנים מהחברותא, הם יפסיקו לבוא.
יתר על כן, אם הם יגיעו
למסקנה כי הלשכה לא עושה מאום לטובת הקהילה (כמו תמיכה במועדון שכונתי או משהו דומה
בעל ערך) הם יאבדו ענין במהירות.
אם יחשבו כי הלשכה
אפטית – הם יחזירו באותו מטבע
במהירות.
אפטיות זו מחלה
מדבקת.
שלושת הסיבות שמנינו לא
בהכרח נוגעות לאחים שגרים רחוק או לא מגיעים בשל סיבות
בריאותיות.
אבל אולי כן זה נוגע
להם?
האם אנחנו עושים משהו
כדי לברר מה קורה איתם ומדווחים ללשכה?
שמותיהם של אחים נהיו
מטושטשים מעט, אך לעולם אינם נשכחים.
יתר על כן, כולנו
אוהבים כי זוכרים אותנו – יהי זה יום הולדת, או תאריך חשוב אחר.
ובנוגע לאחים שיש להם
קשיי הגעה בשל בעיות בריאות: האם נעשה נסיון ליצור קשר
עם האח ולנסות למצוא פתרון להגעתו ללשכה?
אם לשכה זוכרת את אחיה
– הם יזכרו אותה באהבה כשהלשכה תזדקק לעזרתם (כדוגמת גיוס לפעולה
מיוחדת).
מלחמה באפטיה דורשת
הנהגה פעלתנית.
נחוץ לתכנן מראש
אירועים ולתת להם חשיבות, לפרסמם ולבצע כמתוכנן. כמו כן יש לתחקר מה פעל היטיב ומה
לא.
קודם שהמסדר יפרח - יש לגרום להשראה.
לא תהיה בעיית אפטיה
במסדר כשהאחים יאמינו כי הלשכה "כייפית" ומענינת.
הם ירצו לבוא ללשכות ולא ירגישו כי כופים
עלים להגיע.
אז בחזרה לכמות מול
איכות –
אפשר להתעלם מהביעה ולקוות כי היא תעלם
(זה לא
יקרה)
אנו יכולים להתעורר
לקום ולפעול. באופן ספציפי זה אומר לדרוש מנושאי המשרה הגדולים להעניק למסדר את
ההנהגה היא כה דורשת. וכפי שהדו"ח המוזכר מקודם ציין "אין לאבד אפילו
רגע".
וברמה הפרטנית, כל פעם
שאני שומע אחים "מקטרים" על חוסר ענין במסדר אני משאיל
את אימרתו הידועה של ג'ון
קנדי:
"אל תשאל מה המסדר עושה
עבורך. תשאל מה עשית אתה עבור המסדר".
Keep the
Faith
טומי בן-ארי
נגוהת המדבר מס. 57.