חזרה למאמרים של אלימות במשפחה
חזרה לאתר הראשי

---

פוליטיקה של אלימות נגד נשים- אפי זיו

 

האלימות נגד נשים השתנתה מאוד במהלך המאה ה- 20. היחס לנשים נע מתיחום, הרחקה, נידוי, מניפולציה השתקה, נשים חולות המביאות זאת על עצמן, הטבעת תווית לכיוון של יחס של הכרה, אישור, אמון, העצמה.

המאמר מתאר השתנות של השיח הקליני והחברתי מהתייחסות של נשים כסוטות פתולוגיות דרך ההכרה הפמיניסטית כאל נשים כקורבן של דיכוי פטריארכלי. הבחירה לבחון את השתנות השיח הקליני והחברתי במקביל נובעת משני מניעים:

 

1. דגש על התוצאות הקליניות מעמעם את הדיון בגורמים למצב, ההקשר שבתוכו נוצרים הסימפטומים. הדיון בסימפטומים משתיק את האפשרות לטעון שאין התייחסת למגפת האלימות נגד נשים אך מצד שני, מסיט אותנו מלחקור את הגורמים לסימפטומים, שאלה צריכים להיפסק: דיכוי ואלימות תחת שלטון פטריארכלי.

 

2. המונח "אישה מוכה"- מתאר קטגורית נשים נבדלת. כל שאר ההיבטים שלה נטמעים בחוויה זו. זה יותר צמצום הוויתה של האישה וקיבעון סתום של קטגוריות: יש נשים...ויש נשים...

 

תיאוריות פמיניסטיות מנתחות את זהותן של הנשים ואת מציאותן הפסיכולוגית בהקשר מורכבות מעמדן החברתי, משתני גזע, מעמד, מגדר, דת ומתנגדת להסברים א-היסטוריים, ואוניברסאליים למציאותן.

שילוב של תיאוריות מודרניות ופסיכודינאמיות מבחין בין2 רמות חברתית ופסיכולוגית. ז"א יש תלות הדדית בהגדרת זהות במשתנה הפסיכולוגי והחברתי.

האבחנה הקלינית של נשים החוות אלימות השתנתה מנשים פתולוגיות בעלות הפרעת אישיות מזוכיסטית לנשים בעלות הפרעת לחץ פוסט-טראומטית. אבחנה זו מביעה כי האירוע הטראומטי מתקיים מחוץ לאישה ולא בתוכה ומעולמה הפנטסטי (כפי שנטו בעבר לייחס לנשים, דוגמת פרויד). אבחנה זו התאפשרה בזכות לחציה של התנועה הפמיניסטית שנאבקה להדגיש כי התנהגותן של הנשים שעברו התעללות היא תוצאה ולא הגורם להתעללות.

בתחילת דרכה של התנועה הפמיניסטית המטרה היתה לחשוף את הייחודיות של נשים ביחס לגברים ובקב' להעלאת מודעות גילו הנשים את שותפות חוויות הדיכוי שלהן תחת שלטון פטריארכאלי.

 

"האישי הוא פוליטי"- תופעת ההתעללות הפיזית, נפשית, מינית אינה אירוע פרטי אלא מגיפה משומרת ומעודדת ע"י השלטון הפטריארכאלי. אך, עם הזמן, נשים לסביות, עניות, צבעוניות האשימו את התנועה על כך שהיא משחזרת את העיוורון הפטריארכאלי כי היא מבוססת על צרכים, תפיסת עולם של נשים לבנות, מבוססות והטרוסקסואליות, משמרת את "האחר" בתוכה, אינה מתייחסת לזהות גזעית, אתנית, מעמדית ומינית אחרות. ממחקרים עולה שיש קשר בין החוויה הפסיכולוגית לגזע, אתניות וכו'.

בעיה נוספת, השיח הפמיניסטי מתבסס על תפיסה דיכוטומית של מגדר: גבר מול אישה גבר- שליט, בעל כוח חברתי, אלים, תוקפן, אקטיבי מול אישה – מדוכאת, נטולת כוח חברתי, קרבן, פסיבית. בהגדרות אלו אין התייחסות למצבים אחרים: גבר בלי כוח חברתי, הומו, נשים עם כוח חברתי, ממעמד גבוה וכו'. כיום יש כניסה לשיח רב תרבותי עם מרכיבי זהות נוספים: גזע, מוצא אתני וכו' והרחבת הקטגוריות הבינאריות של המגדר. למשל, הגדרת כוח, שליטה, שחרור נשי מוגדר באופן מגוון ולא אוניברסאלי.

גישת היחסיות התרבותית אינה מניחה אי התערבות אלא איך להתערב ולא האם.

 

יש להקשיב לקולה הסובייקטיבי של האישה ולהכיר בשוני בזהות בתוך הקשר של מערכות פוליטיות-כלכליות לא שוויוניות.

אלימות נובעת מהכשל לראות את האחר כאני, ולכן מן הראוי שהתערבות באלימות תערב תיקון של הכשל הזה ולא תשחזר אותו.