חזרה למאמרים של קבוצתית א
חזרה לאתר הראשי

---

Working with the individual in the group/ Shulman, R. - Chapter 13

Shulman, L. (1999). The skills of helping individuals, families, groups, and communities (4th ed.). Chapter 13, pp. 474-532. Itasca, Illinois: F.E. Peacock Publishers, Inc.

---

עבודה עם הפרט בתוך הקבוצה / שולמן פרק 13

Working with the individual in the group/ Shulman, R. - Chapter 13

Shulman, L. (1999). The skills of helping individuals, families, groups, and communities (4th ed.). Chapter 13, pp. 474-532. Itasca, Illinois: F.E. Peacock Publishers, Inc.

עבודה עם הפרט בתוך הקבוצה / שולמן פרק 13

הרעיון המרכזי במודל זה מתייחס לתיאוריה של שוורץ “שני הקליינטים”. הקליינטים הם: הפרט והקבוצה. בפרק זה המיקוד הוא על הדרך בה כל פונה מביא את אישיותו ביחסי הגומלין בתוך הטיפול הקבוצתי. “הרעיון של התפקיד” (עליו יפורט בהמשך) עוזר להבין כיצד אישיותו של הפרט מתורגמת לתוך אינטראקציה קבוצתית. הרעיון הוא שלעיתים בלתי אפשרי להבין פונה מבלי להביא בחשבון את ההקשר הקבוצתי בו הוא נמצא.

התפיסה של תפקיד במערכת דינאמית (The concept of role in a dynamic system)

שני רעיונות מרכזיים בדיון הם “תפקיד” ו“מערכת דינאמית”. למונח תפקיד מתייחסים בספרות המקצועית בשתי צורות מובחנות:

צורה אחת- התפקיד של הפרט בתוך עמדה חברתית ספציפית, חולפת. מהו תפקידו בתוך סיטואציה חד פעמית מסוימת.

צורה שנייה- תפקידו של הפרט בחברה כקבוע ע”י מעמדו החברתי (הסטאטוס שלו).

אקרמן מציע שכל פרט מכיל בתוכו “אני פנימי” ו“אני חיצוני”- חברתי. אלו הם שני הצדדים באישיותו. כותב המאמר משתמש ברעיון זה של תפקיד חברתי בדרך הבאה: כשפונים מגיעים לטיפול קבוצתי הם מציגים את ה“אני החיצוני” שלהם כדרך להסתגל ללחץ ולדרישות שבתהליך הקבוצתי. דפוס פעולה זה מייצג את “תפקידם החברתי”. כך, משימתו של המטפל הקבוצתי היא בין היתר לעזור לפרט בקבוצה למצוא את החופש לבטא את ה“אני הפנימי” שלו בתוך הקבוצה. זהו רעיון מרכזי אחד במאמר- כל חבר בתהליך מביא איתו לקבוצה דפוס מבוסס של אישיות ייחודית לו שעליו לתרגמה לתהליך\פעולה חברתית.

ע”פ הרעיון המרכזי השני, הקבוצה נתפסת כ“מערכת דינאמית” כך שתנועה\שינוי של כל אחד מחברי הקבוצה משפיע על יתר החברים. כל חבר מביא איתו את ה”אני החיצוני” שלו (כפי שתואר ע”י אקרמן) ל”מערכת הדינאמית” הזו ו”התפקיד החברתי” של כל פרט הוא האופן הייחודי בו הוא יסתגל לדרישות הנוקשות של הקבוצה. תהליך זה של הסתגלות הוא הכרחי לכל חברי הקבוצה. (כל אחד עושה זאת בדרך שלו ובזמן שלו).

על מנת לתפקד בצורה יעילה, כל ארגון/קבוצה בדר”כ יזהה לעצמו משימות שחייבות להיות ממולאות ע”י חברי הקבוצה. תפקידים חברתיים (לכל חבר מהקבוצה) הם הכרחיים לצורך עבודה פרודוקטיבית. חברים מסוימים בקבוצה יביאו איתם מכשרונותיהם ויכולתם לצורך ביצוע או לקיחת תפקיד. למשל, תפקיד יושב הראש (המנהיג) יבוצע באופן שונה בין חבר לחבר, בהתאם לניסיונו, הרקע שלו, למיומנויות איתן הוא מגיע וכו'. מאחר שהקבוצה הינה מערכת דינאמית, האופן בו המנהיג מיישם/מפעיל את תפקידו מושפע במידה זו או אחרת גם מהקבוצה ומשאר חבריה. ניתן לתאר את פעולותיו של המנהיג כמוצר האינטראקציה בין תפיסתו את תפקידו החברתי (מנהיג), תפיסת הקבוצה את תפקיד המנהיג והדינאמיקה הייחודית שבין כל חברי הקבוצה (כולל המנהיג כמובן).

לתפקידים שזה עתה תוארו יש אופי רשמי, מודע וחיצוני. כל קבוצה יוצרת לעצמה בנוסף גם תפקידים נוספים החיוניים לשם תפקודה, גם אם אלו לעולם אינם פורמאליים או נעשים בצורה מודעת. לדוגמא, בכל קבוצה, מלבד המנהיג החיצוני יתקיימו עוד מנהיגים פנימיים שיתפקדו כאילו הם נבחרו לתפקיד זה וכך גם תתייחס אליהם הקבוצה.

עוד דוגמא לתפקיד שכזה הוא “השעיר לעזאזל”. “שעירים לעזאזל” בדר”כ נבחרים ע”י הקבוצה בגלל שיש להם תכונות שחברי הקבוצה אינם אוהבים או חוששים מהן בעצמם. כמובן שחברי הקבוצה אינם מקיימים בחירות רשמיות לכזה תפקיד. אולם, אם הקבוצה תזדקק לתפקידים אלו היא תבחר אנשים שימלאו אותם בתהליך מתוחכם ובלתי רשמי.

האספקט הבלתי תפקודי/החיסרון הקיים בתפקיד זה הוא שעצם קיום התפקיד מוביל את חברי הקבוצה להימנע מלהתעמת עם בעיותיהם/פחדיהם האמיתיים ע”י השלכתם על השעיר לעזאזל. השעיר כתגובה, בדר”כ פשוט מתנדב לתפקיד מכיוון שזהו הדבר העקבי ביותר לאותו פרט לעשות בהקשר של “תפקידו החברתי” בחייו. הסתגלות לקבוצה ע”י מילוי תפקיד חברתי זה היא מזיקה לפרט באותה מידה שהיא מזיקה לקבוצה כולה. זוהי בדיוק הדינאמיות שבתהליך. כולם משפיעים על כולם.

בהמשך המאמר נדון בתפקידים בלתי רשמיים כאלו הקיימים בקבוצות כגון השעיר לעזאזל, חברי שוליים/סוטים/ חריגים, מנהיגים פנימיים ושומרי הסף. בכל מקרה הדיון יתמקד בניתוח הדינאמיקה כפי שהיא משתקפת מתפקידו החברתי של הפרט בתוך הקבוצה שהיא מערכת דינאמית. בנוסף נדון על מיומנויות המטפל בהקשר של תפקידים אלו.

השעיר לעזאזל בקבוצה (The scapegoat in the group)

הדיון בתפקידי הפרט בקבוצה מתחיל בשעיר לעזאזל כיוון שזוהי אחת הבעיות השכיחות והמייאשות בעבודה עם קבוצות. גרלאנד וקולונדי סיפקו ניתוח של דינאמיקה זו:

“המטפל שמזהה קיום של שעיר לעזאזל בקבוצתו, מוצא עצמו לכוד בערבוביה של רגשות בסיסיים. הענשה מול רחמים, חזק מול חלש”.

קיימת טעות נפוצה בעבודה. לעיתים קרובות המטפל מגן על השעיר לעזאזל מהתקפותיהם החוזרת של חברי הקבוצה. פעולה זו רק גורמת לעוינות ללבוש צורה מוסתרת יותר. המטפל בדר”כ נותר מתוסכל, השעיר לעזאזל פגוע וחברי הקבוצה אשמים.

מה שמתחיל כבעיה בין הקבוצה ובין השעיר לעזאזל מסתיים בבעיה בין הקבוצה למטפל. במצב כזה המטפל נמצא מבחינה רגשית עם השעיר לעזאזל מה שמותיר את כל שאר הקבוצה ללא מטפל בעצם. באופן הפוך, אם המטפל מוצא עצמו מזדהה עם הקבוצה וכעסה כנגד השעיר, הוא נותר פסיבי בהתקפות הקבוצה את השעיר שנותר ללא מטפל. לכן נחוץ מבט שונה והבנה נוספת של דינאמיקת השעיר לעזאזל והבהרת התפקוד של המטפל כך שיהיה עם “שני הלקוחות”: הפרט והקבוצה.

בראש ובראשונה יש להבין שכשחברי הקבוצה בוחרים לעצמם שעיר לעזאזל הם בדר”כ תוקפים את הצדדים שהם הכי לא אוהבים בעצמם. ניתן לראות זאת כאמצעי תקשורת למטפל שעוזר לו להבין כיצד חברי הקבוצה חשים לגבי עצמם. כך, בקבוצה של נערים למשל, התקפה על אחד הנערים הצעירים בשל התנהגותו הלא בוגרת או התלותית לכאורה והפיכתו לשעיר לעזאזל יכולה לסמל קריאה לעזרה של נערים אשר נאבקים לפיתוח זהותם העצמית והמינית בחברה בה רוב המבוגרים אינם פתוחים לדבר על נושא זה.

ווגל ובל (Vogel and Bell) תיארו את הדינאמיקה שבתופעה זו דרך המשפחה- התפקיד של השעיר הוא בשימור שיווי המשקל במשפחה ע”י השלכת כל הבעיות על עצמו. שעירים לעזאזל רבים בתוך הקבוצה, עברו סוציאליזציה לתפקיד חברתי זה ע”י ניסיונם בתוך המשפחה ומוכנים להתנדב לתפקיד מחדש בכל קבוצה חברתית אליה הם נכנסים. עם זאת, הקבוצה היא מערכת דינאמית ולכן בלתי אפשרי להבין את תפקיד השעיר לעזאזל רק כביטוי לאישיותו של האדם. זוהי גם תוצאה של האינטראקציה בין תפיסת תפקידו החברתי כשעיר לעזאזל ובין צורכי הקבוצה. יחסים אלו נראים בבירור כאשר מסיבות שונות נפלט השעיר מהקבוצה. במצב כזה, כאילו ע”פ פקודה, מתחילים מייד חברי הקבוצה בחיפוש אחר שעיר לעזאזל חדש. זה בדר”כ כבר מוכן ליטול לידיו את התפקיד.

מטפל אשר מבין את הדינאמיקה הזו יכול יותר בקלות להימנע מהמלכוד הטמון בלצדד, לתמוך באחד מן הצדדים- הפרט או הקבוצה. תגובה טבעית זו מחמיצה את המסר העיקרי: הקבוצה והשעיר ועזאזל משתמשים בתהליך הקבוצתי כאמצעי לטיפוח אכפתיות. ניתן לייצג את התהליך כניסיון, מאמץ לערוך שינוי. (בתרגום חופשי שלי- המטפל לא צריך להתבאס יותר מדי מקיומו של שעיר לעזאזל בקבוצה כי לפעמים זוהי הדרך היחידה שלו לזהות את רגשותיהם של הפרטים בקבוצה ולהתמודד עימם). על המטפל לעזור לקבוצה ולשעיר לעזאזל לזהות את הדפוסים הללו ולעזור להם למצוא דרך התמודדות חדשה עם בעיותיהם שמשותפות הן לקבוצה והן לשעיר. ע”י כך המטפל יכול לראות הן את הפרט והן את הקבוצה כלקוחות עם צרכים ע”י הבנה ואמפטיה טובים יותר של רגשות המשותפים לשניהם. על המטפל להאיר לקבוצתו אזורים של קרקע משותפת בין הפרט והקבוצה.

בשלב זה מתואר טיפול של קבוצה לאמהות חד הוריות צעירות. סוזן היא הצעירה מביניהן- בת 14, והיא בהריון. כל הקבוצה מנסה לשכנע אותה להסכים לוותר על התינוק לכשייוולד אך היא מתעקשת לשמור אותו. במקרה זה סוזן היא השעירה (לעזאזל...). בהתחלה גם המטפלת מרגישה כמו הקבוצה- שסוזן לא צריכה לשמור על התינוק. לכן המטפלת אינה מתערבת ונשארת פסיבית בתקווה שהקבוצה תצליח לשכנע את סוזן. ככל שסוזן מגנה על עמדתה, כך חברות הקבוצה דוחקות בה לקבל את עמדתן. סוזן כתגובה מתבצרת בעמדתה ולא מוכנה להקשיב. זוהי תגובה שכיחה לפונה שחש חוסר בטחון בעמדתו. ככל שגובר חוסר בטחונה של סוזן כך קשה יותר לשכנעה. בשלב זה המטפלת חשה את חוסר הנוחיות של סוזן והיא פונה לרגשותיה כפי שבאו לידי ביטוי באינטראקציה, ע”י ניסיון להגן עליה מכעס הקבוצה ובו זמנית היא תומכת בעמדת הקבוצה. (היא אומרת לסוזן שהיא מבינה שקשה לה לשמוע עמדה שונה אך עליה לנסות ולהבין את ההשלכות שיהיו להחלטתה מפי חברותיה המנוסות יותר). זוהי דוגמא להכלה של רגשות השעיר לעזאזל בלבד ולא אלה של הקבוצה. זה אכן לא מועיל והקבוצה ממשיכה בלחץ על סוזן. בהמשך המטפלת מתחילה לעזור לסוזן לבטא את רגשותיה לפני הקבוצה לגבי כמה קשה לוותר על ילדך שלך. היא מצביעה על הקשר בין רגשותיה של סוזן ובין רגשות האמהות האחרות. היא אינה מאשימה את הקבוצה על תגובות הכעס כלפי סוזן אלא משקפת להן שהקושי הגדול שלהן הוא לשמוע את רגשותיהן שלהן כשהן מבוטאות ע”י מישהו אחר (סוזן). זו דוגמא להכלה של שני הצדדים/הקליינטים- סוזן והקבוצה בו זמנית. התוצאה:

בהמשך הבנות מתחילות לשתף אחת את השנייה במה שהן הרגישו כשהן מסרו את ילדיהן ובדילמות שקדמו לכך. בפגישה הבאה הקבוצה חזרה לנושא. הבנות המשיכו בשיתוף ולאט לאט ירד הלחץ מסוזן וכך היא התפנתה לשתף גם אותן בדילמות שלה וירדה אט אט מהתבצרותה בעמדתה. עד הפגישה השישית סוזן החליטה בעזרת הקבוצה לוותר על התינוק. הקבוצה הצליחה בעזרת סוזן להיחשף לרגשות שקשה להתעמת עימם (אכזבה, אשמה וכו'). בעצם- לחשוף את ה”אני הפנימי”.

עבודה עם דפוס “השעיר לעזאזל” כולל מס' צעדים:

ראשון- על המטפל לצפות בדפוס לאורך זמן.

שני- על המטפל להבין את עמדתו שלו על מנת להימנע מתמיכה בצד של השעיר או התנגדות לצד של השעיר. עליו לחפש את הקשר הפוטנציאלי בין השעיר לקבוצה. אם המטפל אינו בטוח מהו הקשר הוא יכול לבקש מהקבוצה להגיב על כך. (בדוגמא למעלה הקשר הוא שכולן אימהות חד הוריות).

שלישי- על המטפל להוכיח את הקשר שהוא מצא הן לקבוצה והן לשעיר. אז המטפל יכול לבקש מהקבוצה לראות את הדרך בה הם עבדו עד עכשיו ולהתחיל להתאמץ כדי למצוא תהליך הסתגלותי חיובי יותר. בשלב זה חשוב לא להיות יותר מדי ביקורתיים. דיון זה צריך להתעסק גם בסיבות של הקבוצה למנות שעיר לעזאזל ובסיבות של השעיר להיות שעיר (להתנדב לתפקיד זה). אם הדיון יהיה מספיק מעמיק וכנה, הקבוצה לא תזדקק יותר לשעיר לעזאזל. בתגובה, “השעיר לעזאזל” יכול לגלות שרגשותיו אינם ייחודיים רק לו ושהוא יכול לשנות דרך התמודדות זו. הרעיון הוא לשקף לקבוצה את ההתנהגות שלהם וכיצד זה משרת אותם בהתנהגותם בקבוצה וחשוב מכך- בחייהם.

חבר השוליים/הסוטה. (The deviant member).

אחד הפונים הקשים ביותר למטפל הוא חבר השוליים. המונח מבטא בכלליות חבר בקבוצה שהתנהגותו חורגת מהנורמה המקובלת בקבוצה. (החל מאדם המתנהג באופן מופרע או סוטה ממש ועד אדם הבוהה מהחלון כל הטיפול בעוד ששאר חברי הקבוצה מעורבים בתהליך). הנחת המוצא הראשונה היא שכל התנהגות חריגה היא אמירה. צורת תקשורת. הבעיה של המטפל היא להבין מה רוצה הפונה לומר. הבעייתיות מקורה בכך שההתנהגות החריגה מפעילה בדר”כ אמוציות חזקות על המטפל (כעס, עצבים) משום שהמטפל מייחס את ההתנהגות לכך שהפונה רוצה לבחון אותו. הנחת מוצא נוספת נובעת מהקבוצה כמערכת דינאמית- ההתנהגות החריגה משרתת את חברי הקבוצה כולה.

התנהגות חריגה כאמצעי תקשורת- כאמירה

כאמור, קיים טווח גדול של התנהגויות חריגות. בקצה הקיצוני יהיה פונה אשר התנהגותו לחלוטין אינה תואמת את הקבוצה (סוטה/מופרע). כשדבר כזה מתרחש בפגישה ראשונה הרושם שזה מותיר על המטפל והקבוצה הוא עמוק מאוד. ניתן לחוש זאת כשפונה זה מדבר ושאר חברי הקבוצה מתכווצים במקומותיהם, חשים לא בנוח ואף מפחדים. במצב כזה חשוב שהמטפל ייקח אחריות על המצב בעדינות אך בנחישות ויבקש מהפונה לעצור את תגובתו ובמקרים מסוימים אף לעזוב את הפגישה. חברי קבוצה אינם מוכנים בשלב מוקדם להתמודד עם חריגה קיצונית ומצפים מהמנחה לשים את הגבולות ואף לכפות את השליטה אם צריך. ניתנת דוגמא של אם שילדיה נלקחו ממנה ע”י הרווחה. בפגישה הקבוצתית הראשונה היא סיפרה את סיפורה ואז החלה לצעוק ולא נתנה לשנות נושא או להתערב בדבריה. המטפלת אמרה לה שהיא מבינה מדוע היא נסערת אך לא ניתן להמשיך כך את הדיון והיא חייבת להירגע. האישה לא נרגעה ולבסוף עזבה את החדר. המטפלת השתמשה באירוע כמנוף לאנשים לספר איך הם הרגישו עם החשיפה של האישה ולדון ברגשות הנוגעים לאיבוד ילד. למחרת הלכה המטפלת לשוחח עם האישה ולבסוף הן הגיעו להבנה. דוגמא זו חשובה כדי להבהיר שלא צריך לפחד מהתנהגות חריגה אלא לראות בה מסר למטפל. דוגמא אפשרית אחרת לפונה מפריע היא של אישה שישבה בקבוצה ולא פצתה הגה כל הפגישה. במקרה כזה על המטפל פשוט ליצור עימות ישיר של הפונה עם הקבוצה לגבי הסיבות להתנהגותה. דבר זה יכול לפתוח דלתות בלתי צפויות בטיפול.

המיומנויות הדרושות לצורך כך הן ראשית כל פתיחות וסובלנות להתנהגויות חריגות ושנית היכולת להבין את המסר החבוי. מיומנות זו כוללת לעיתים הבהרת הגבול ומציאת המסר החבוי בו זמנית. למשל- ילד עצבני בקבוצה, מרביץ ומציק. המטפל אומר לו לחדול בקשיחות ואז שואל למה הוא עצבני. אולי היה לו ויכוח או ריב לפני הפגישה.

ההתנהגות החריגה כמשרתת תפקיד

נובע מהנחת המוצא של הגישה הדינאמית. ההתנהגות החריגה כמושפעת וכמבטאת את הלך הרוח בקבוצה. חבר השוליים כאן ייתפס פשוט כפונה אשר חש רגשות עזים יותר משאר החברים לגבי הנעשה בתוך הטיפול וזוהי דרכו לבטא את תחושותיו. דוגמא אחת לכך היא כאשר אין ערוץ תקשורת פתוח מספיק בין הארגון או הקבוצה למנהיג- למטפל. במקרה כזה אין אפשרות לקבוצה להגיב או להביע דעה לגבי שינויים המתרחשים בארגון. שכיח שבמקרה כזה תפתח הקבוצה “חבר שוליים” אשר באופן ישיר או עקיף יבחן את הסמכות. מה שלא רואים הוא שאחרי הפגישה שאר החברים מעודדים אותו כי הוא מבטא את דעותיהם. שוב, אם חבר השוליים יעזוב או “יועזב” אדם אחר יתפוס את מקומו.

ע”פ שוורץ, לקליינטים אלו תפקיד חשוב: הם מבטאים עמדות שאחרים מפחדים לבטא, מאירים צדדים שליליים שיש לבחון אותם וכו'. אם נסתכל עליהם כך, לא נראה אותם כאויבים אלא כקליינטים עם צרכים משלהם ולעיתים גם של אחרים בקבוצה.

לכן, חשוב שמטפל לא ירחיק ישר אנשים אלו מהקבוצה. אין להבין חבר זה כישות נפרדת מהקבוצה. ההנחה הראשונה צריכה תמיד להיות שהוא מדבר בשם הקבוצה כמכלול.

רוב אנשי המקצוע הבלתי מנוסים ייראו בהתפרצות ביקורתית של חבר בקבוצה עלבון אישי מאחר שהם חשים שהצלחת הקבוצה היא אחריותם האישית. הם ייראו בביקורת יחס עוין ושלילי. אם המטפל יראה בפונה זה שותף, בן ברית ולא אויב הוא יאמר לו שחבל שלא דיבר קודם ויגרום לו לפרט יותר את ביקורתו לפני הקבוצה כולה. ע”י מתן הבמה לחבר זה, נפתח לקבוצה חלון לשוחח על אופן עבודתם וכתגובה חברי הקבוצה יכולים לקחת אחריות להפעלת הקבוצה בדרך אפקטיבית יותר. בנוסף, תגובה שלילית פותחת פתח לדיון מעמיק על צדדים של הבעיה שעדיין לא דוברו קודם לכן. לעיתים קרובות הפונה שנראה אגרסיבי או ביקורתי הוא דווקא זה שרוצה לעבוד בצורה הכי חזקה. לכל השאר לא נעים מהמטפל ולא מספיק חשוב להם הטיפול ולכן הם “זורמים” עם המטפל בעוד שהחבר הסוטה לכאורה הכי רוצה לעשות עבודה אמיתית.

לסיכום, החבר החורג מהנורמות המקובלות, בוחן את הסמכות בקבוצה או מספק פידבקים שליליים יכול למלא תפקיד חשוב בקבוצה כמערכת דינאמית. הוא יכול להוות שותף, בן ברית למטפל- אם המטפל יכול להתמודד עם תחושותיו ודחפיו ולהקשיב לו כאל שליח, או נציג של הקבוצה.

המנהיג/המוביל הפנימי. (The internal leader)

תפקיד המנהיג הפנימי יכול להתבצע ע”י משתתף אחד או ע”י מס' משתתפים בהזדמנויות שונות. המטפל בקבוצה נחשב למוביל החיצוני של הקבוצה: הוא חלק ממנה אך בו זמנית גורם סמכותי ומקור חיצוני. המנהיג הפנימי מפיק את סמכותו מתוך חברי הקבוצה. המיומנויות של מנהיגים אלו יכולות להיות דומות למיומנויות המטפל. כל קבוצה מצמיחה את מנהיגיה הפנימיים גם אם הם לא נבחרים בבחירות ממש וגם כשעל פני השטח המטפל הוא מוביל הדיונים. מנהיגים אלו עוזרים להשמיע את קולם של הקבוצות השונות בתוך הקבוצה ועוזרים לקבוצה במהלך ניסיונותיה לצמוח. הם בדר”כ פרטים אשר יצרו לעצמם מעמד גבוה משל שאר החברים בשל מיומנויות אשר מוערכות בעיני חברי הקבוצה. כשמנהיגים אלו מסתכנים ומתקדמים לאזורים הדורשים ביטוי רגשי גבוה בקבוצה, חברי הקבוצה בדר”כ ילכו בעקבותיהם. מטפלים אשר אינם בטוחים בעצמם יראו לעיתים קרובות במנהיגים הפנימיים איום למעמדם או לסמכותם ואף ישייכו אותם לקבוצת “חבר השוליים”, המופרעים. במיוחד כשמדובר בקבוצת נערים או ילדים, בה לעיתים קרובות המנהיג הפנימי בוחן את סמכותו של המטפל. המטפל אז יראה במנהיג חבר שוליים ויתעסק בהשמת גבולות ובמאבק על סמכות וכך יפספס את התפקיד החשוב של המנהיג כמבטא את רגשות וחששות הקבוצה. כאשר המטפל אינו שם לב לסימנים, ממשיך המנהיג לבחון אותו כדי לא לערער את מעמדו הוא. על המטפל לזהות את המנהיגים הפנימיים ולתת להם את מקומם הראוי בקבוצה. כך הם ישתפו פעולה ואז יעזרו למטפל בפגישות הקבוצתיות. (מתואר טיפול קבוצתי לנערים בו אל הוא נער אשר גורר את שאר הנערים להפריע ולהתפרע במהלך הטיפול. בתחילה המטפל אינו מזהה את אל כמנהיג ומנסה שוב ושוב לשים לו גבולות. אל כתגובה ממשיך בהתנהגותו. ברגע שהמטפל מזהה שאל הוא בעצם מנהיג הקבוצה אשר מבטא את רגשות הקבוצה כולה הוא מציע לקבוצה לבחור לעצמה נשיא וסגנים. הקבוצה בוחרת את אל כנשיא ואז הטיפול מקבל תפנית- אל ניפגש עם המטפל ביחידות לפני כל מפגש כדי לתכנן את המפגש ועוזר למטפל במהלך הפעילות.

שומר הסף (The gatekeeper)

קבוצה יכולה להיות אמביוולנטית לגבי נושאים בטיפול בדיוק כפי שפרט יכל להיות. חברים בקבוצה ייקחו על עצמם את תפקיד ביטוי האמביוולנטיות הזו בשביל הקבוצה (כמו שעושה חבר השוליים שמפריע כאשר מתחילים לדבר על נושא כאוב במיוחד בשבילו או המנהיג הפנימי, בדרך בריאה וישירה יותר, ע”י ביטוי רגשות הקבוצה). תפקיד זה נעשה פעמים רבות ע”י “שומר הסף” שבו חבר מהקבוצה שומר על השער דרכו צריכה הקבוצה לעבור לנושאים עמוקים או כאובים יותר ומקשה על המעבר. כשמגיע רגע בו הגיע הזמן להעמיק בדיון, שומר הסף ממשיך להטות, להסיח את הנושא. ניתנת דוגמא של קבוצה בה כל פעם שהדיון סבב סביב נושא של סמכות הייתה אישה אחת בשם פאט מדליקה סיגריה ועושה פרובוקציות אשר היו מושכות את תשומת לב הקבוצה. המטפל אז הצביע על דפוס זה ושיקף אותו לקבוצה. הוא שאל את הקבוצה אם יכול להיות שכל פעם שהם מתעמקים בנושא, פאט (האישה) מסיחה את דעתם והם, כקבוצה, ישר מנצלים את ההזדמנות לא להתעמת עם הנושא ומגבים אותה. בתחילה הקבוצה הגיבה בכעס ודחתה את הפירוש הזה, אך ככל שהמשיך הדיון, גם בפגישות נוספות כשזה קרה שוב, הקבוצה הבינה שזה נכון. לבסוף פאט הודתה שזה מה שהיא עושה וכך היא התנהגה גם עם משפחתה כל פעם שהוריה התחילו לריב. ההצהרה הישירה של המטפל לגבי הדפוס בו פועלת הקבוצה, העמידה את הקבוצה מול האמת ופאט לא הייתה צריכה למלא יותר את תפקידה. פעמים רבות שומר הסף מסיט את הקבוצה מהנושא ע”י הומור ובדיחות שנזרקות לגבי הנושא. לפעמים שומר הסף מסיט את הדיון משום שהנושא כאוב לו יותר מאשר שאר חברי הקבוצה והוא עדיין לא מוכן לדבר עליו.

החבר “ההגנתי” (The defensive member)

לעיתים ניתן להבחין בקבוצה בפונה אשר באופן מיוחד נשמר מלהודות בקיום בעיה, מלקבל על עצמו כל אחריות לגבי חלקו בבעיה או מלקבל איזו שהיא הצעה מהקבוצה אחרי שהבעיה הועלתה לדיון. הגנתיות זו פעמים רבות גורמת לקבוצה להגביר את תוקפנותה כלפי אותו חבר ואף להתעלם ממנו לחלוטין. דפוס שכיח מאוד של תופעה זו הוא כשחבר מקשיב לדיון הקבוצתי לגבי בעיה מסוימת או קשיים שמעלים חברי הקבוצה ולבסוף מרים את ידו ואומר שהוא כלל לא מבין מהי הבעיה שכולם מדברים עליה, הוא אינו ניתקל בבעיה זו מעולם.

לוין תיאר מודל של הבעיה. הוא טוען שהפרט כתגובה לסביבתו פיתח מעין שיווי משקל חברתי, שכתוצאה משינוי כלשהו בסביבה יצא מאיזון. לחבר המגן “הכחשה” היא הדרך להחזיר את שיווי המשקל ולהתמודד עם נושאים כאובים.

שלושת הצעדים הנחוצים לשינוי הם:

לא לקפוא- להפשיר את אותו שיווי משקל.

לזוז/לנוע ולחפש שיווי משקל חדש.

להיצמד (לקפוא) מחדש בשיווי משקל הולם את הסביבה. (דומה קצת לעניין הטמעה-חוסר איזון-התאמה מהתפתחותית...).

הנקודה החשובה היא שלהגנתיות יש ערך חשוב לפרט ולתפקודו. ככל שהנושא כאוב יותר, כך ההגנה תהיה חזקה יותר. הגנתיות של אחד החברים מעידה על כך שנעשה טיפול איכותי ואמיתי. האתגר של הקבוצה והמטפל הוא להתחיל בתהליך “ההפשרה”. עם זאת, המטופל יצטרך את כל התמיכה וההבנה כדי שיהיה אפשרי לעבור מהפשרה לתנועה ולרמה חדשה של שיווי משקל. אין להמעיט בערך הקושי שבתהליך שעובר כל חבר בקבוצה. נדרשת תמיכה רבה ויצירת תנאים חדשים בקבוצה כדי שפונה יוכל להניח למחסומים ולהיפתח.

במקרה כזה, בו חבר מהקבוצה אינו רואה את בעייתו וחברי הקבוצה מפתחים כעס נגדו, על המטפל להסיר את המכשול שמפריע לאותו חבר. ניתן למצוא מכנה משותף בין אותו חבר לשאר הקבוצה ולפתח דיון על הבעיות המשותפות. כך יעברו חברי הקבוצה לתמוך באותו חבר והדיון ייסוב מהמכשול שמתסכל אותו לרגשות משותפים בקרב הקבוצה. אותו חבר בדר”כ שופט את עצמו בקשיחות ולכן קשה לו כאשר הוא נשפט גם ע”י אחרים. יש להראות לו תמיכה והבנה כדי לחדור את התנגדותו. הדיון יכול להתמקד גם בכמה קשה לשמוע עצות מאחרים כשאדם אינו בטוח בעצמו. ישנם מקרים בהם חברים הגנתיים צריכים יותר זמן לסגת ולחוש בטוחים יותר “לנוע”. אנשים אלו בדר”כ חושבים רבות אחרי הפגישה על הדרך בה הם הגיבו בדיון ומבקרים את עצמם מאוד. לכן ה”הפשרה” והמוכנות באים מאליהם עם הזמן. המטפל יכול רק ליצור את התנאים שייקלו את ההפשרה- השאר תלוי בפונה ובעוד גורמים רבים. ישנם פונים אשר כה טעונים עד שאינם יכולים להשתמש במטפל או בקבוצה בשלב זה של חייהם. עם כל התסכול, זוהי המציאות.

החבר השקט. (The quiet member)

החבר השקט הוא זה שאינו מדבר לאורך פרק זמן ארוך יחסית בטיפול. בקבוצה קטנה, לאחר מס' קטן של מפגשים מבחינים בו הן המטפל והן חברי הקבוצה. בקרב חברי הקבוצה, השקט הוא בעייתי מכיוון שהם אינם יודעים מה הוא חושב או מרגיש. יש להם תחושה שהוא שופט אותם או חושב שהם מדברים יותר מדי. גם המטפל חש באי נוחות עם מצב זה משום שהוא מרגיש שהחבר השקט אינו מעורב.

גם הפעם השקט הוא צורת תקשורת אך שוב, קשה לדעת מהו בדיוק המסר. לעיתים החבר השקט פשוט אינו חש בנוח לדבר בפני הקבוצה ולעיתים חברים שקטים חשים לא מעורבים משום שהם חושבים שבעייתם שונה מזו של שאר החברים.

הנחת המוצא הראשונה היא שטעות לחשוב שכל החברים צריכים לשתף באופן זהה. יש כאלה המבטאים השתתפות פעילה באמצעות דיבור וכאלה שבאמצעות ההקשבה. פונה יכול לקבל המון מטיפול גם מבלי להשתתף באופן פעיל. טועה מטפל שחושב שרק אם כל החברים השתתפו באופן דומה הצליח הטיפול. מצד שני, במיוחד בקבוצות קטנות, ישנה מעין התחייבות הדדית סמויה שאם חלק מהחברים הקריבו מעצמם ושיתפו, מצופה גם מהאחרים לעשות כן. למעשה, החבר השקט חש שלא בנוח לעיתים קרובות כ”מקבל” ולא “נותן”. בנוסף חברים שקטים רבים כבר התרגלו בהזדמנויות רבות כל כך להיות שקטים עד שחסרות להם המיומנויות הדרושות לשם מעורבות.ישנם כאלו אשר יאמרו שהם איטיים בחשיבתם ושהקבוצה נעה במהירות לעומתם ועם הזמן הם יצטרפו. אחרים יאמרו שאחרי שהם שתקו זמן כה רב, הם חושבים שהאחרים “ייפלו מכיסאם” כשהם ידברו לפתע.

לכן, למרות שכל אחד יכול להשתתף בקצב שלו והשתתפות פעילה אינה מטרה בפני עצמה, החבר השקט לעיתים קרובות צריך עזרה בהשתתפות פעילה בקבוצה. מטפלים רבים מנסים להתמודד עם העניין ע”י עימות ישיר או ע”י אמצעים בלתי ישירים. שתי הדרכים הן מוטעות: מטפל שיפנה ל”שקט” אשר לא מדבר בשל חוסר נוחות ויאמר לו לפתע: “שמתי לב שאתה שקט, על מה אתה חושב?” (עימות ישיר) רק יגביר את מבוכתו ואת חוסר נוחיותו. האמצעים הלא ישירים יכולים להיות הרסניים באותה מידה- מטפל שיפנה לשקט ויאמר: “יש לך רעיון לגבי השאלה הנידונה?” שוב יתפוס את ה”שקט” ברגע של פאניקה וגם אם היה לו רעיון הוא יעלם מייד בשל הפאניקה. דרך לא ישירה נוספת היא לערוך סבב של כל המשתתפים לגבי השאלה, כאשר כל מה שהמטפל רוצה זה את דעתו של השקט. דרך זו יכולה להיתפס בקרב החברים כמלאכותית ומניפולטיבית.

המשימה, אם כן, היא להיות ישירים ובו זמנית בלתי מאיימים. הדרך היא לצאת מנקודת הנחה שלאנשים יש הזכות לשמור על דפוסי התנהגותם החברתית באינטראקציה. כמטפל, תפקידי לתווך בין חברי הקבוצה ולבדוק את מידת מחויבותם לקבוצה. אם קיים מכשול בין אחד החברים והקבוצה אני יכול להציע את עזרתי. כך, אם המטפל מזהה חבר בקבוצה אשר ע”פ שפת גופו הוא מעורה בנעשה אך אינו משתתף בצורה פעילה, הוא יכול לבקש ממנו בתום אחת הפגישות לדבר איתו ביחידות. אז ניתן לפתוח את הנושא ולהסביר לו שזה בסדר לא להשתתף אין בעיה עם כך, אך מתוך מחויבותו כמטפל הוא רוצה לבדוק שהכל בסדר, אולי משהו אחר גורם לו אי נוחות. ניתן להסביר לאותו חבר שהרבה אנשים אינם חשים בנוח לדבר לפני קבוצה, אך ככל שעובר הזמן זה יהיה קשה יותר ואף בלתי אפשרי. אפשר לסכם עם החבר השקט על סימן מוסכם שדרכו יוכל המטפל להכניס את החבר השקט לשיחה כאשר זה יסמן לו את רצונו להשתתף בתנועות גוף.

חבר שקט מסוג שני הוא זה אשר חש שבעייתו שונה משל השאר. חבר זה אינו משתף את הקבוצה במחשבותיו ולאחר מס' פגישות נותר מחוץ לקבוצה (עוזב) כשכולם תוהים מה קרה לו. במקרים רבים מסוג זה, די באמירה של המטפל ממנה יובהר לקבוצה שחוסר המעורבות של החבר השקט נובע מכך שבעייתו אולי אחרת. הודאה בכך מצד המטפל מספיקה כדי לגרום לו לשתף בבעייתו.

לעיתים חברי הקבוצה עצמם פונים אל החבר השקט ואומרים לו שהוא לא דיבר כלל. במקרה כזה צריך המטפל להיכנס לדיון מתוך מחויבותו כלפי “שני הלקוחות” (גם החבר וגם הקבוצה): אם אחד החברים מתריס בחבר השקט על כך שהוא אינו משתף, יכול המטפל לשאול את הקבוצה אם זה מפריע לכולם. אז אפשר לפתוח דיון על הסיבות שזה מפריע והחבר השקט בדר”כ יסביר לקבוצה בעצמו מדוע הוא אינו מדבר. אם הוא אינו מסביר מיוזמתו אפשר גם לבקש ממנו לעשות כן.

נקודה זו מביאה למצב הפוך בו יש חבר שמשתתף יותר מדי/כל הזמן. בהתחלה נראה שזה עוזר שיש מישהו שמרים את הדיון. עם זאת לעיתים תופעה כזו יכולה להיות בעייתית יותר מחבר שלא מדבר. זאת כאשר החבר המדבר אינו מקשיב או ניכנס לדברי אנשים אחרים. המטפל שמזהה זאת יכול להציף את העניין באופן מיידי. הדיון הקבוצתי לגבי הנושא בדר”כ יעזור בבעיה והדברן יודה לבסוף שהדיבור עוזר לו לכסות על רגשותיו. פעמים רבות מתברר שהשתקן והדברן נאחזים באותו עיקרון כדרך לכסות על רגשותיהם.

סיכום: (בשעה טובה...)

נושא התפקיד החברתי עוזר בהסברת דפוסי התנהגות בחברה. בכל אחד מהתפקידים החברתיים ניתן לראות שהקבוצה כמערכת דינאמית גורמת לנו להבין את הפרט כמגיב לסביבתו.

בקיצור ובמילים שלי: כל התנהגות של פרט נובעת מתוך איזו שהיא הגנה או דרך להתמודד עם מצב חדש/מלחיץ/מפחיד שבדר”כ מקורו בשינוי כלשהו בסביבה. על המטפל לזהות את התפקיד (אופי ההתנהגות. למשל: שעיר לעזאזל) ולנסות לחשוף את הרגשות שאותן בא אותו תפקיד להסתיר (במקרה של ה”שקט”, ה”הגנתי”, ה”מפריע”) או לנסות ולהשתמש בתפקיד לטובת הקבוצה או לטובת המטפל כדרך בשבילו להבין טוב יותר את הקבוצה (במקרה של “המנהיג”, “שומר הסף” וכו'). תוך כדי ניסיונות אלו של המטפל לפצח את התפקידים ומשמעותם עליו לזכור שכמטפל קבוצתי אין לו לקוח אחד אלא שניים: הקבוצה כולה כמכלול וכל פרט ופרט כשלעצמו. עליו לתמרן בין שני הלקוחות על מנת לא להרוס את הטיפול הקבוצתי מחד ולא לדרוס את אחד המטופלים בדרך מאידך.

View My Stats