חזרה למאמרים של קבוצתית ב
חזרה לאתר הראשי

---

הקבוצתיות הפנימית וביטוייה בקבוצה הטיפולית ובציור קבוצה – עדה אברהם 

המאמר מציג את הקבוצתיות הפנימית כמבנה נפשי ספציפי שבעזרתו ניתן להבין את סגנון ההשתתפות המודע והלא מודע של היחיד בקבוצה. שורשי הקבוצתיות הפנימית בתקופה הארכאית של העצמי המשותף, ממנה מגיעים היסודות הבלתי מילוליים והבלתי מודעים של הקבוצתיות הנפשית והתרבותי. בניית הקבוציות הפנימית נמשכת לאורך שלבי התפתחותו של הפרט. 

האנליזה הקבוצתית וגישתה מאופיינות ברעיון שמבנים נפשיים פנימיים נמצאים בדו שיח מתמיד עם העולם שמסביב:

פוקס מדגיש את חשיבות הפעילות הבלתי מודעת והתגשמותה גם במבנים קבוצתיים על-אישיים ולא רק במבנים תוך או בין-אישיים.

ביון מדבר על שתי קבוצות הפועלות במקביל – הקבוצה המודעת העובדת על פי ההגיון והקבוצה הלא מודעת שקובעת את גורל הקבוצה.

אגזריאן מציג את הקבוצה הבלתי נראית. 

קבוצה פנימית (או "קבוצתיות") – מושג חדש המדבר על מבנה תוך נפשי שקובע את תפיסתו של הפרט ואת ההתיחסויות המודעות והלא מודעות שלו כלפי הקבוצה.

מהמחקרים שעשתה אברהם עלה כי בקבוצה של מס' מסויים של אנשים מתקיימות בו זמנית אותו מספר של קבוצות פנימיות. הפעילות ההדדית בין האנשים יוצרת קבוצה פנימית ספציפית לאותה קבוצה ממשית. הקבוצה הפנימית שנוצרת היא על-אישית ודינמית. 

מס' תופעות הצביעו על כך שהמושגים 'אישיות' או 'עצמי' (self) בלבד אינם יכולים להסביר התנהגות שונה של יחיד כאשר הוא בקבוצה לעומת כאשר הוא נפגש פנים מול פנים עם אחד אחד בלבד.

החרדות שמתעוררות בקבוצה בן שונות מטבען מאלו המתעוררות במפגש אישי. החרדה הבולטת ביותר היא זו של איבוד הזהות העצמית. נראה כי עצם קיום הקבוצה יש בו מספיק על מנת לאיים על יחודו של הפרט ועל היותו נפרד מאדם אחר. קיום הקבוצה מאיים על הפרט ופוגע ביעילות גבולות האני שלו.

התופעה השניה שעוררה את סקרנותה של המחברת היתה התופעה אותה כינתה "מוטיזם חברתי" (mutism grupali) – אנשים שלא מסוגלים להתבטא בקבוצה בעוד שהקושי לא בא לידי ביטוי בקשר דיאדי. אברהם ראתה כי ההסתגלות של האנשים השותקים בחיי משפחה או במקצוע סבירה ולא הסתפקה בטענה כי אישיותם היא זו שנמצאת במצבים השונים – הקבוצה והאישי.

ההנחה בבסיס המחקר היא שבנפש הפרט קיים מבנה ספציפי, כמו האני או האני העליון, שבעזרתו ניתן להבין את הסגלותו של הפרט בקבוצה. כל אחד מגיע לקבוצה עם מודל קבוצתי פנימי - תבנית של ציפיות, חרדות ופנטזיות, אשר 'מתעוררות לחיים' במרחב הקבוצתי. מצבים ודמויות מהעבר, החיות בתוך המודל של הקבוצה הפנימית, קמות לתחיה אל תוך המצב הממשי.

כל חבר בקבוצה מנסה לשחזר את הקבוצה הפנימית שלו ולשם כך מפעיל מניפולציות, פיתויים והתקפות, חותם עסקאות ויוצר בריתות עם אחרים בקבוצה. תהליך זה הינו מורכב ומכיל מצבים פרדוקסליים (המקשים על המטפלים הקבוצתיים). יתכן מצב שבו חבר קבוצה ינסה לבנות בעזרת האחרים את הקבוצה לפי הדגם הפנימי שלו, אך במקביל יהיה בו דחף לחבל באותו התהליך במידה ובייסוד הקבוצה הפנימית שלו קיים יסוד הרסני. קבוצות מוצהרות ונסתרות עובדות במקביל כדי לשחזר את הנפשות בקבוצה הפנימית הדמיונית האישית של כל אחד.

החרדות עולות בעוצמה רבה כי המתחים הקיימים במודל הפנימי לא מאפשרים לדמויות ממשיות לשחק את אותן הדמויות הדמיוניות שבקבוצה הפנימית. 

תהליכים של העברה ושל השלכות מתקיימים גם בקבוצה, אך אינם מספקים כמו בטיפול פרטני.  בקבוצה מופעל תהליך של הגשם (embodiment) של הדמויות הפנימיות בחברי הקבוצה הממשית. הצלחת הטיפול הקבוצתי תלוי בחופש שיש לחברים בקבוצה לפתח פעילות משותפת המבוססת על מאמציו של כל אחד להגשים, כאן ועכשיו, את קבוצתו הפנימית על כל הדמויות המופיעות בה.

הפעילות ההדדית הזו היא התנאי לקיומו של הטיפול הקבוצתי. הפעילות הזו הופכת את הקבוצה הטיפולית למקום של מאבק מציאותי שבו מתגלים ומתגשמים במקביל גם התפקידים שכל אחד למד לשחק וגם התפקידים שכל אחד זקוק ודורש מאחרים שימלאו בשבילו. הצורך הזה ממלא את היחיד בחרדה מכיוון שללא התפקידים המשלימים, הפרט לא יכול להגשים את תפקידו.

הפעילות ההדדית עשויה לאפשר ובו בזמן גם לעכב את התהליך הטיפולי. נקודה זו העלתה את הצורך בדיאגנוזה שתאפשר את איתורה של הקבוצה הפנימית של כל אחד מהמועמדים לקבוצה, על מנת לבנות הרכב אופטימלי. 
 

כיצד נוצרת הקבוצה הפנימית?

הקבוצה הפנימית היא תוצר של ההיסטוריה האישית של כל אחד – גדילתו בקרב משפחתו והשתייכותו לקבוצות רבות במהלך החיים. הקבוצה הפנימית מורכבת מסצינות מודחקות, בלתי מודעות או קרובות למודע בעלות כוח רב בגלל ההשפעה הטראומטית שלהם. לכל סצינה קשורים רגשות, מצבי רוח, שאיפות, אילוזיות, חרדות ואמצעי הגנה.

קאס מדגיש את חשיבותו של התסביך האדיפלי שבו מתפתחות סצנות של תחרות, חרדת סירוס ורגשות אשם. בקבוצה אנחנו נראה הזדהות עם התוקפן שמביאות לשאיפות הנעות בין הפנטזיה להיות השולט והמנצח בקבוצה לבין ההתמקמות כקורבנה. מכאן ניתן להסביר חרדות ספציפיות שעולות לקבוצה כי הם לא מאפיינות מפגש דיאדי. 
 
 

השורשים הארכאיים של הקבוצה הפנימית

לטענתה של אברהם, נמצאים יסודות הקבוצתיות בשלב ראשוני הנקרא "העצמי המשותף" (co-self) זהו שלב ארכאי ראשוני שמתהווה לפני השלב האוראלי והאדיפלי אשר לעומתם, בשלב זה, לא קיימת הפרדה בין אני לאתה. שלב זה מתהווה בחודשים האחרונים של העובר וממשיך להתפתח בחודשים הראשוניים של התינוק. זהו ארגון פסיכוסומטי נטול גבולות כאשר אין הפרדה בין גופו של העובר (ואח"כ של היילוד) לבין סביבתו הכוללת. זו התקופה לפני התפתחות השפה שבה המתחים והנורמות של התרבות מתמקמים בנפשו של הפרט.

לטענתה, הקבוצתיות קיימת עוד לפני התהוות העצמי. חוויותיו של "העצמי המשותף" משפיעים על הצמדות הפרט לקטבים מרכזיים בסיסיים בחייו – אמון (ובמצב הפתולוגי אליו עלול להגיע – הסימביוזה) והחשדנות (פרנויה). מצב של רווחה (ופתולוגיה – מאני) מול מועקה (דיפרסיה).

בין המשתנים שמארגנים את הקבוצתיות יש גם דימויים לא מודעים המועברים כתבניות תרבותיות דינמיות – לא כארכיטיפים קפואים. תבניות אלה משפיעות על עיצוב הקבוצה העצמית יותר מאשר על בניית העצמי. תבניות אלה גם מופיעות בעוצמה רבה יותר בציורי קבוצה מאשר בציורים של דמויות אנשים.

בדרך מסתורית של העברה על-דורית מועברים לקבוצה הפנימית סצנות ודימויים המכילים עקבות של טראומות שלא ניתן לבטאן. הטראומות חיות בתוך העצמי המשותף ובאות לידי ביטוי בצורת מתחים, חרדות ושברי חלומות.

לתוך התבנית הבסיסית שנוצרה בשלב הארכאי הראשוני מתווספות ההפנמות של חוויות רבות מתוך השתתפותו של הפרט בקבוצות שונות במשך חייו, במיוחד בקבוצת השווים. 

אברהם אומרת שמנסיונה, ככל שהקבוצתיות שהתהוותה במשפחה היא יותר פתולוגית, כך ההגשם שלה בקבוצת השווים, ובכל קבוצה שבה הפרט ישתתף, יהיה יותר מאסיבי ולא יאפשר התחדשות. כלומר, הצורך שלו לשחזר את הקבוצה הפנימית יהיה בולט יותר.

הקבוצה הפנימית נמצאת ביחסי השפעה הדדיים עם המציאות. האינטראקציה הזו יכולה לבנות מחדש – לטוב או לרע – את הקבוצה הפנימית, ומתוך זאת את סגנון ההתייחסות של הפרט לעולם החיצוני. המנוע של הפעלת הקבוצה הפנימית בכל קבוצה הוא עקרון החזרתיות. 

תפקיד הקבוצה הפנימית

יש מספר תפקידים לקבוצה הפנימית. החשוב ביותר הוא השמירה מפני הרס הזהות העצמית ושמירה על ההפרדה מפני ה"אחר" העוין או הסימביוטי.

צורת הפעולה של הקבוצה הפנימית מבוססת על עקרונות של התייחסות והשתייכות לקבוצות שונות במטרה להגן גם על העצמי האמיתי וגם על העצמי המזוייף.

העקרון השולט הוא עקרון ההשרדות.

רק כשהקבוצה מצליחה ליצור קבוצתיות בטוחה מספיק (על משקל 'אם טובה דיה'), יוכל הפרט להוריד את המסכה המגנה על העצמי האמיתי.

תפקיד נוסף של הקבוצה הפנימית היא תיקון המערך הנפשי הקשור לתחושת הערך העצמי.

החיפוש אחר קבוצה מתאימה באה לחזק את תחושת הערך העצמי של הפרט. בקבוצה בה המטופלים הם גם המטפלים – כאשר המטפל מצליח לאפשר לקבוצה להפוך לקבוצה טיפולית – התוצאה היא חיזוק הערך העצמי של הפרטים, מהלך שהוא תנאי יסוד לשינויים בכל מערכות הנפש. זו כוחה של קבוצה טיפולית. 

האם ניתן לחקור את הקבוצה הפנימית?

המחברת יצרה שתי שיטות הניתנות לעיבוד סטטיסטי כדי לחקור את הקבוצה הפנימית:

1. שיטה המבוססת על שינוי של Q-Sort (מבחן כלשהו כנראה...) ועל הפערים בין הדימויים השונים. השיטה הזו מאפשר לגלות מה הם המתחים, החרדות ומנגנוני ההגנה של חברי הקבוצה של הקבוצה כשלם.
2. שיטה המבוססת על ציור.

 

הציור כאמצעי לחקר הקבוצה הפנימית

מכיוון שהציור מבוסס על דימויים שהם יותר ראשוניים מהשפה, הוא מעלה את השכבות העמוקות של הקבוצה הפנימית שבהן אין מילים. הדימויים הם חלק מהשפה של הלא מודע. הציור מבוסס על פעילות מוטורית והתוצר הוא תנועה שקפאה על הנייר. התנועה מגלה את ההתרחשויות והמתחים האמיתיים שעוברים על האדם.

המפתח לפענוח הציור נבנה על סמך השוואות בין ציורים של חברים שונים בקבוצות שונות, על ניתוח פרוטוקולים של השיחות הקבוצתיות ולעיתים גם על מבחנים השלכתיים אחרים.

נבנו ארבעה פרמטרים המאורגנים בארבע קבוצות עיקריות – צורה, ארגון, תוכן והבעה.

הנבדקים מקבלים הוראה – "צייר קבוצה, קבוצת אנשים בכל צורה שתרצה".

השימוש בציור הקבוצה, לפני תחילת הקבוצה, יכול לעזור להבין ולנבא את אופי ההסתגלות של הפרט לקבוצה הטיפולית. ניתן לקבוע איזו שיטת טיפול תתאים לאדם ביותר – פרטנית או קבוצתית. כך ניתן יהיה להרכיב קבוצה על פי הרכב הטרוגני אופטימלי ולהצביע על סיכוי הצלחת או כשלונו של הטיפול.

ניתן להשתמש בציור גם בחקר הסתגלות הפרט לתרבות חדשה, מכיוון שניתן בעזרתו להבין את הרבדים הארכאיים הראשוניים הנמצאים מעבר להצהרותיו החיצוניות של הפרט. הציור חושף את הדימויים, הסמלים ודרכי ההתגוננות המועדפים של קבוצת ההשתייכות התרבותית שלו, וכן את המאמץ שמפעיל כדי לתקשר בין הקבוצה הפנימית לבין ההתרחשות הקבוצתית העכשווית.

הקבוצה הפנימית היא תוצר תרבותי. 

כאן המחברת מביאה דוגמא לניתוח קליני של ציור של שני מקרים.