חזרה למאמרים של ש.ה. פרט ב
חזרה לאתר הראשי

---

רוחות בחדר התינוקות: גישה פסיכואנליטית לבעיות של יחסי אם- תינוק פגומים/ סלמה פרייברג, עדנה אדלסון, ויויאן שפירו.
Fraiberg, S. Adelson, E. & Shapiro, V. (1980). Ghosts in the Nursery: A Psychoanalytic Approach to the Problems of Impaired Infant - Mother Relationship, in: Fraiberg S. (ed). Clinical Studies in Infant Mental Health - The First Year of Life. Tavistock Publications, London & New York, pp. 164-196.

בכל בית תינוקות ישנן רוחות, הן המבקרות מהעבר הלא זכור של ההורים. הפולשים מעבר ההורים עלולים לחדור ברגע לא עומדים על המשמר וההורה וילדו עשויים למצוא את עצמם משחקים שוב רגע או סצנה מזמן אחר עם סדרת דמויות אחרות. בדרך כלל אין ההורים מוכרחים לפנות לשירותים קליניים, עם זאת, במשפחות מסוימות עשויים להיות אירועים מעיקים יותר בחדר התינוקות הנגרמים ע"י פולשים מהעבר. ישנן, מסתבר, מס' רוחות חולפות המתמקמות בחדר התינוקות על בסיס סלקטיבי. נראה כי הן מחוללות את הצרות שלהן על פי סדר יום היסטורי או נושאי, ומתמחות בתחומים כגון האכלה, שינה, חינוך לניקיון (גמילה מחיתולים) או משמעת, תלוי בנקודות הפגיעות של העבר ההורי. תחת נסיבות אלה, אפילו כשהקשרים בין ההורים והילד חזקים, ההורים עשויים לחוש חסרי אונים לפני החדירה ועשויים לתור אחר הכוונה מקצועית, אך יש קבוצת משפחות נוספת שנראה כי הן נשלטות ע"י הרוחות. הפולשים מהעבר השתכנו בחדר התינוקות ותובעות מסורת וזכויות של בעלות.

בתוכנית בריאות הנפש לתינוקות שלנו ראינו הרבה ממשפחות אלה ותינוקיהן. התינוק נמצא כבר בסיכון כשאנו פוגשים אותו ומראה סימנים מוקדמים של רעב רגשי או סימפטומים של ליקוי התפתחותי. בכל אחד מהמקרים הללו התינוק הפך לשחקן דומם בטרגדיה משפחתית. התינוק במשפחות אלה נושא בנטל של העבר הדוחק של הוריו מהרגע בו הוא מגיח לעולם. ההורה, מועד לחזור על הטרגדיה של ילדותו שלו עם התינוק שלו בפרוטרוט נוראי ומדוייק.

אלה מבינינו שהינם בעלי עניין מקצועי ברוחות בחדר התינוקות לא מבינים עדין את המורכבויות והפרדוקסים בסיפור הרוחות. מהו שקובע האם העבר המסוכסך של ההורה יישנה עם הילד שלו? האם חולי בהיסטוריה ההורית היא הגורם הקובע העיקרי? זה נראה לנו פשוט מדי. ודאי שכולנו מכירים משפחות בהן היסטוריה הורית של טרגדיה, אכזריות וצער לא הושלכה על הילדים.

כולנו הכרנו הורים צעירים שסבלו מעוני, ברוטליות, מוות, נטישה, ולעיתים מכל סולם זוועות הילדות, שלא משליכים את כאבם על ילדיהם. ההיסטוריה אינה גורל אם כך ולא ניתן לנבא האם ההורות תהפוך להיות מוצפת בצער ופגיעות או האם היא תהפוך לעת של התחדשות רק על סמך הסיפור של העבר ההורי. חייבים להיות גורמים אחרים בחוויה הפסיכולוגית של אותו עבר שקובעים הישנות בהווה.

בפרק זה נתאר את המחקר הקליני שלנו ואת הטיפול שלנו באמצעות שניים מהתינוקות הרבים הנמצאים בסיכון שהגיעו אלינו. שיטות הטיפול שפיתחנו איחדו יחדיו פסיכואנליזה, פסיכולוגיה התפתחותית ועבודה סוציאלית באופנים שיודגמו בתיאורי המקרה.

ג'יין

ג'יין הגיעה אלינו בגיל 5.5 חודשים הייתה התינוקת הראשונה שהופנתה לפרוייקט בריאות הנפש של התינוק. אימה, מרת מרץ ביקשה למסור את ביתה לאימוץ, אך תוכניות האימוץ לא יצאו לפועל בגלל סירובו של האב.

הערכה פסיכאטרית של האם חשפה דיכאון חמור, ניסיון התאבדות והיא הופנתה לטיפול פסיכיאטרי. התינוקת הופנתה לפרוייקט בריאות הנפש.

התינוקת גילתה את כל הסימפטומים של ילדה שזכתה לטיפול מינימלי- היא הציגה עניין מועט בסביבתה, הייתה חסרת חיים ושקטה מדי. חייכה לעיתים נדירות ולא ביצעה גישה ספונטנית לאימה ע"י קשר עין או מחוות הגעה. היו השמעת קולות ספונטיות מעטות. ברגעים של חרדה או חוסר נוחות לא פנתה לאימה. בבדיקה התפתחותית נכשלה כמעט בכל הפריטים האישיים והחברתיים בסולם ביילי (Bayley scale). לא ניתן היה להשלים את האבחון מכיוון שג'יין פחדה מהצליל הלא צפוי של הפעמון ולאחר מספר פריטים החלה לצרוח צרחות מתמשכות.

בקלטת שצולמה בשעת האבחון- רואים את התינוקת בזרועות אימה צורחת בחוסר אונים- האם עצמה נראית מרוחקת ושקועה בעצמה עשתה מחוות סתמיות כדי להרגיע את התינוקת אך לא התמידה בכך התינוקת צרחה במשך למעלה מחמש דקות והבוחנות הציעו להפסיק את האבחון והמליצו לאם לחזור לביתה.

בניתוח הקלטת בישיבת הצוות הגיעו הבוחנות למסקנה שהסיטואציה נראית כאילו האם אינה שומעת את הצווחות של התינוקת שלה. דבר שהוביל לשאלה האבחנתית- מדוע האם אינו שומעת את בכיה של התינוקת שלה?

הסיפור של האם

מרת מרץ הייתה בעצמה ילדה נטושה. אימה סבלה מפסיכוזה קשה. במהלך ניסיון התאבדות, פצעה את עצמה והייתה בעלת מום קשה במהלך כל חייה מאז בילתה את מרבית חייה בבתי חולים וילדיה בקושי הכירו אותה. במשך חמש שנים טופלה ע"י דודתה וכשזו לא יכלה לטפל בה יותר הועברה לבית סבתה, שם זכתה לטיפול מלא טינה מידי אישה זקנה וקשת יום. בגיל ההתבגרות המאוחרת נישאה למר מרץ שבא מרקע דומה, אך רצה עבורו ועבור משפחתו משהו טוב יותר ממה שהיה למשפחתו. הוא החבר הראשון במשפחה שניסה לצאת ממעגל העוני, ניסה למצוא עבודה קבועה ולהקים בית הגון.

הייתה סבירות גבוהה שג'יין לא הייתה ביתו של אביה. למרת מרץ היה רומן קצר עם גבר אחר- רגשות האשמה לאחר הרומן וספקותיה לגבי האבהות של ג'יין הפכו לנושא אובססיבי בסיפורה של מרת מרץ.

מאחר שבמשפחות הן של האם והן של האב הממזרות לא נשאה כל סטיגמה, הנשים נהגו לקיין יחסים עם כמה גברים והאבהות של רבים מהילדים במשך שלושה- ארבעה דורות הייתה מוטלת בספק.

שאלנו את עצמנו מדוע הייתה מרת מרץ אובססיבית לגבי נושא האבהות? ההשערה הייתה שתחושת החטא הקשה שייכת לחטאים קבורים מהילדות. המטפלות קיבלו רושם שג'יין הייתה ילדת החטא של פנטזיה של גילוי עריות.

טיפול- שלב החירום

התחלנו במודל מוכר בו הפסיכיאטר עבד עם האם בפסיכותרפיה שבועית או דו שבועית ומרת אידלסון סיפקה תמיכה והכוונה התפתחותית עבור התינוקת בביקורי בית. מרת מרץ ניסתה להתחמק מהמפגשים עם הפסיכיאטר. המצב בו הייתה לבד עם גבר גרם לה לפחד והתקשורת איתו במפגשים המועטים שהתקיימו הייתה מצומצמת ושיטחית. היא שידרה מסר כי אינה סומכת על גברים- בתקשורת המעוותת שלה קלטנו הבזקים על סוד נוראי שהיא לעולם לא תחשוף בפני אף אחד. מאחר שהפחד החולני מגברים מנע מגב' מרץ להסתייע בטיפול הפסיכיאטרי שהוצע לה, היה עלינו לחפש אלטרנטיבה אחרת מכיוון שהתינוקת הייתה בסיכון רב ולא יכלה להמתין לפתרון הנוירוזות של האם. החלטנו להשתמש בביקורי הבית לצורך טיפול החירום שלנו, מה שצמח היה צורה של "פסיכותרפיית מטבח".

הדיאלוג התקיים תוך כדי שתיית קפה במטבח וטיפול בתינוקת. הדיאלוג בין האם למטפלת התמקד בדאגות נוכחיות ונע קדימה ואחורה בין העבר וההווה- בין אם וילדה לבין ילדה אחרת ומשפחתה בעבר של האם. בשעות הראשונות של הטיפול החלה האם לספר במהוסס את סיפורה- סיפור על נטישה והזנחה. סיפורה ניתן בתחילה בצורה עובדתית, ללא סבל נראה לעין, ללא דמעות, זוהי אם שבכיה שלה עצמה לא נשמע, היא סגרה את הדלת על הילדה המייבבת שבתוכה כפי שעשתה לילדתה וזה הוביל להשערה הקלינית הראשונה: כאשר ישמע בכיה של האם הזו היא תשמע את בכיה של ילדתה.

המטפלת נתנה למרת מרץ רשות לחוש ולזכור את רגשותיה בהדרגה. תוך כמה מפגשים החלו להופיע דמעות ומצוקה שלא תתואר על עצמה כילדה נטושה ומנודה. כשמרת מרץ לקחה לעצמה את הרשות לזכור את רגשותיה, לבכות ולהרגיש את הנחמה והסימפתיה של המטפלת השתנה יחסה אל התינוקת- היא ניגשה אליה מדי פעם במהלך ההשתפכויות, הרימה אותה והחזיקה אותה עד שיום אחד באמצע השתפכות של צער ויגון הרימה את ג'יין, החזיקה בה קרוב אליה ונהמה לה בקול של לב שבור. הרוחות בחדר התינוקות החלו לעזוב.

במהלך הפגישות הבאות נראה היה שהתינוקת והאם החלו למצוא אחת את השנייה. ג'יין החלה לחפש נחמה בזרועות אימה וגמלה לה בחיוך של הענות. תוך ארבעה חודשים הפכה ג'יין לתינוקת בריאה, מגיבה יותר ושמחה לעיתים קרובות.

מבחן ביילי הציג התקדמות לא מרשימה בביצועי החברתית. התפתחות המוטוריקה העדינה נמצאה תואמת לגילה. עדיין נצפה פיגור של חודש- חודשיים בהשמעת קול ובפרטי מוטוריקה גסה.

שטחים קונפליקטואלים אחרים

למרות ההתקדמות הרבה במערכת היחסים אם- בת נתגלה חוסר רגישות למשמעות של פרידה ואובדן זמני לתינוק בן שנה. בתוכניות שמרטפות ארעיות וחסרות רגישות שסידרה לביתה.

גב' מרץ ניסתה לצאת לעבודה ונאלצה להשאיר את ביתה בסידורי שמרטפות ארעיים ולא מוצלחים. ג'יין הגיבה בבכי מתמשך ועוררה את כעסם של ההורים על עקשנותה.

מרת אידלסון ניסתה לסייע להורים להבין את משמעות האובדן הזמני של אימה במהלך היום, אך נתקלה בקיר אטום- שני ההורים ידעו יחסים משתנים ותחליפי הורים בשנותיהם הראשונות. המשמעות של אובדן ופרידה הייתה קבורה בזיכרון, אך הסגנון המשפחתי של התמודדות עם פרידה ואובדן הייתה "שכח מזה, התרגל לזה" מרת מרץ לא יכלה לזכור צער וכאב על אובדן אנשים חשובים. רק לאחר שהצליחה בעזרת המטפלת לחוות מחדש את תחושת הצער והאובדן שחוותה בילדותה, הצליחה להתחבר למצוקה של ביתה והחלה לעבוד על תוכנית שמרטפות יציבה יותר עבור ילדתה. חרדותיה של ג'יין פחתו והיא החלה להתרגל לצורך להיפרד מהם לכמה שעות.

לבסוף למדנו על הסוד המפחיד שפלש להעברה לפסיכיאטר וגרם לה להימלט מטיפולו. מרת מרץ סיפרה למטפלת בשנת הטיפול השנייה שאביה התערטל בפניה שהייתה ילדה וסבתה האשימה אותה שפיתתה את סבה המבוגר. יחסי המין הראשונים שלה היו בגיל 11 עם בן דודה שהיה ביחסי אח איתה. גילוי העריות לא היה רק פנטזיה עבור גב' מרץ, דבר שהסביר את תחושת האובססיביות של חטא שהתקשרה לג'יין ולאבהות הלא ודאית שלה.

ג'יין בגיל שנתיים

כילדה בת שנתיים ג'יין הייתה ילדה מושכת לב ועסוקה שלא הציגה כל בעיות חריגות בהתפתחות. במשחק ספונטני עם בובות נצפתה הזדהות חיובית חזקה עם אימה ועם פעילויות אימהיות. היא הייתה אם דואגת לבובותיה, האכילה והלבישה אותן בעונג נראה לעין ומימלה באוזניהן דברי נחמה.

הטיפול הסתיים כשהמשפחה עברה לסביבת מגורים חדשה ומשופרת בעקבות קריירה חדשה של האב, הנסיבות החיצוניות היו מבטיחות. כשהתקרב הסיום הייתה מרת מרץ מסוגלת להודות בעצבותה והביע משאלה שג'יין תגדל להיות מאושרת ממנה. "שיהיו לה נישואים טובים וילדים שתאהב" עבור עצמה ביקשה להיזכר כ"מישהי שהשתנתה".

גרג

גרג בו 3.5 חודשים. אימו בת ה-16 אנני, סריבה לטפל בו, היא נמנעה ממגע פיזי עם התינוק שכחה לעיתים קרובות לקנות חלב עבורו והאכילה אותו בחטיפים. היא השאירה את הטיפול בתינוק בידיו של בעלה בן ה-19, ארל. משפחתה של אנני הייתה מוכרת ללשכות סוציאליות בקהילה שלנו במשך שלושה דורות. פשיעה, יחסים מרובים, התעללות בילדים, הזנחה, עוני, כישלון בלימודים ופסיכוזה הביאו את כל אחד מבני המשפחה למרפאות ולבתי המשפט של הקהילה שלנו. אנני בגיל 16 ייצגה כעת את הדור השלישי של אימהות במשפחתה שנטשו את התינוקות שלהן באופן ממשי או באופן פסיכולוגי. אימה של אנני מסרה את ילדיה לחזקת אחרים. כפי שעשתה אימה שלה. והייתה זו למעשה סבתו של גרג, אימה של אנני, שתקשרה ללשכה שלנו לעזרה, היא אמרה, "אני לא רוצה לראות שמה שקרה לי ולתינוקות שלי יקרה לאנני ולתינוק שלה".

ויויאן שפירו מצוות המטפלים קבעה ביקור בית. מרת שפירו התקבלה ע"י אם מתבגרת קרה, שקטה ועויינת. נער עצוב ונבוך שהיה האב ותינוק רציני שאף לא פעם אחת הביט באימו במהלך אותה שעה. גרג תאם את גילו מבחינה התפתחותית, העבירה מרת שפירו, ורשמיה אושרו לאחר מכן ע"י המבחן ההתפתחותי שלנו. זה העיד על טיפול מינימלי מסויים, והייתה לנו סיבה טובה להאמין שהיה זה האב. ארל, שסיפק את מרבית הטיפול בגרג. כמעט בכל רגע במפגש בו השעה כשגרג נזקק לטיפול, אנני גייסה את בעלה או הרימה את התינוק ונתנה אותו לאביו. הוא הסתדר בנוחות עם אביו ועבור האב היו חיוכים. במהלך מרבית המפגש הזה, ובמהלך רבים אחרים שבאו בעקבותיו, אנני ישבה נפולה בכיסאה.היא לא רצתה את עזרתינו. לא היה שום דבר לא בסדר איתה ועם בנה. היא האשימה את אימה במזימה נגדה ולדעתה, מרת שפירו הייתה חלק מהמזימה. זכייה באמונה של אנני הייתה למשימה הטיפולית הקשה ביותר שלנו במהלך אותם שבועות ראשונים. שימור האמון, לאחר שהוא ניתן, היה קשה באותה מידה.

התחלנו בשאלה לעצמנו: "מדוע נמנעת אנני מנגיעה והחזקת התינוק שלה?"

שעה מאירה

בביקור הבית השישי, אנני החלה לדבר על עצמה. כשהייתה קטנה, היא נאלצה לטפל באחותה הצעירה. ואז כשהיא מונחית ע"י שאלות מכוונות סיפרה שכילדה בת 9 הייתה אחראית על הניקיון, הבישול והטיפול באחים לאחר שעות הלימודים. עבור כל התרשלות בעבודותיה היא הוכתה ע"י אביה החורג. אנני דיברה על ילדותה בקול שיטחי ומשועמם, עם רק מעט מרירות בו. היא זכרה הכל בפירוט מצמרר.

אנני נועלת את הדלת: הימלטות מהטיפול

במפגש השמיני כאשר גב' שפירו שאלה את ארל ואנני לגבי ההמשך ודרכי העזרה שהם יכולים לקבל שניהם הביעו רצון להמשיך בטיפול.

אנני התחילה לדבר וסיפרה כי ארל נוהג מהר מדי ועלולה לקרות לו תאונה. היא אמרה כי גרג זקוק לאביו. זה הוביל אותה לדבר על אביה. לאחר שנפטר אביה היותה בת 5, לאף אחד לא ממש היה אכפת ממנה. היו מס' גברים שחיו עם אימה של אנני והיו שישה ילדים נוספים, שנולדו מארבעה אבות שונים. "הם לא רצו אותי. אני לא רציתי אותם. לא הייתי צריכה אף אחד".

לאחר מותו של אביה נעלמה אימה של אנני. היא הלכה לעבוד בעיר אחרת והשאירה את הילדים אצל אישה מבוגרת. כדי להעניש את הילדים, האישה המבוגרת נעלה אותה מחוץ לבית. אנני סיפרה על אירוע בו הושארה בחוץ בקור המקפיא ומרת שפירו דיברה באמפתיה רבה על הצורך של ילד להיות מוגן ונגעה בעדינות בתחושת הבדידות של אנני בילדותה.

לאחר הביקור הזה אנני סירבה לראות את מרת שפירו. היו אינספור פגישות מבוטלות. הפגישות היו נקבעות, אך אנני לא הייתה בבית או שמרת שפירו הייתה מגיעה כשבבית סימנים של פעילות ואנני סירבה לפתוח את הדלת. אנני בפירוש נעלה את מרת שפירו בחוץ.

בזמן שזיכרונות הזוועה עלו הרגשות המקוריים כנראה עלו לא בשעת הטיפול אלא לאחר מכן והמטפלת הפכה לנציגה של הפחדים שלא ניתן לקרוא אותם בשם. אנני לא זכרה או חוותה את החרדה שלה בזמן ההכאות האכזריות של אביה החורג, אך החרדה קשרה את עצמה לאישיות של המטפלת ואנני נמלטה. היא לא זכרה את האימה של הנטישה ע"י אימה, אך היא הפעילה מחדש את החוויה בהעברה ויצרה תנאים תחתיהם המטפלת עשויה להצטרך לנטוש אותה.

במהלך תקופה בת חודשיים בה השאירה את מרת שפירו מחוץ לדלת הבית, דיווחים שהגיעו מבני משפחה ואנשים שביקרו בבית הגדילו את הדאגה של הצוות המטפל. אנני הציגה סימפטומים פובים. היא פחדה להיות לבד בבית. היא שוב הייתה בהריון. גרג נראה מוזנח וסבל ממחלה חוזרת ונשנית של דרכי הנשימה ולא קיבל טיפול רפואי. מרת שפירו ניצבה בפני דילמה מכרעת מצד אחד קיימת חובת הדיווח על הזנחה פושעת ומצד שני קיימת העמדה הטיפולית. כולנו יודעים להתמודד עם רוחות העברה במשרד עם פציינט שמשתף פעולה, אפילו בטינה, בשיטה שלנו. כיצד אנו מתמודדים עם ההעברה שלילית כאשר הפציינטית נעלה עצמה בבית עם תינוקה והרוחות שלהם ולא פותחת את הדלת?

בלית ברירה, מרת שפירו הכינה מכתב שנשלח לאנני וארל ולשני הסבים והסבתות. היה זה מכתב שדיבר על הדאגה שלנו ועל האיכפתיות העמוקה שלנו כלפי ההורים הצעירים והתינוק. הוא התייחס לניסיונות הרבים שעשינו להגיע למשפחה עם העזרה שלנו ולמשאלה שלנו לעזור למשפחה צעירה זו. מכיוון שכנראה הם הרגישו שאין ביכותינו לעזור להם נצטרך לחפש להם עזרה במקום אחר ונבקש את עזרתם של שירותי ההגנה (הרווחה( . תשובתם התבקשה בתוך שבוע ימים.

תוך מס' ימים למדנו על השפעת המכתב על אנני וארל. אנני בכתה כל הסוף השבוע. ביום שני היא התקשרה למרת שפירו. קולה היה מותש, אך היא הצליחה להגיד שכל מה שהיה רשום במכתבה של מרת שפירו היה נכון והיא הסכימה לפגוש אותה.

טיפול מורחב

הייתה זו התחלה של יחסים חדשים בין אנני וארל לבין מרת שפירו. מרת שפירו הייתה בצד של אנני, ארל וגרג ועשתה כל שביכולתה כדי לעזור להם. עבור אנני היחסים עם מרת שפירו הפכו לחוויה חדשה, לא דומה לשום דבר שהכירה. היא גרמה לאנני לחוש ביטחון בביטוי הכעס שלה במילים. בתבנית משפחתית בה כעס וזעם רצחני הותכו יחדיו, אנני הייתה מסוגלת להתמודד עם כעס דרך הימלטות או הזדהות מחוברים זה לזה. אך אנני למדה שהיא יכולה לחוש כעס ולהודות בכעס כלפי המטפלת שלה והמטפלת שלה לא תשלם לה כגמולה ולא תנטוש אותה.

במפגשים לאחר מכן אנני לקחה את הרשות לדבר על רגשותיה. הסיפור על מחסורים בילדות, על אכזריות והזנחה החל עולה שוב. הפעם מרת שפירו ידעה כיצד לעזור לאנני לא לברוח מהטיפול. לא היה זה סיפור הדברים שגרם לאנני להימלט, אלא הרגש שלא נאמר במילים שנותר בבידוד מהזיכרונות. בפעם הקודמת אנני סיפרה את סיפור הכאותיה של אביה בפירוט מצמרר, אך ליוותה את הסיפור בצחוק ציני. הפעם עם תחילת טיפול, הוציאה מרת שפירו את הרגש יחד עם הסיפור וגרמה לכך שיהיה זה בטוח לזכור. "כמה זה מפחיד עבור ילד. היית אז רק ילדה. לא היה אף אחד שיגן עלייך." ואנני אמרה "האם אמורה להגן על ילדיה. אמא שלי לא עשתה זאת."

אנני הצליחה לקבל את שני צידי המסר. מרת שפירו הייתה בצד של האגו שהתגונן מפני המשאלה הלא מודעת לפגוע ולחזור על הפגיעות עם הילד שלה עצמה. בו זמנית, מרת שפירו אמרה בפועל שיהיה בטוח לדבר איתה על הזיכרונות והמחשבות המפחידות וכך לא תצטרך עוד לפחד מהם ותהיה לה יותר שליטה עליהם. היא גם הכינה אותה לכך שרגשות שליליים כלפיה יכולים להעלות ושחשוב לדבר עליהם.

במהלך כל אותם המפגשים, עינה הבוחנת של מרת שפירו הייתה על גרג, שתמיד נכח בחדר. האם הזעם יישפך החוצה ויבלע את גרג? אך שוב היינו עדים לשינויים יוצאים מהכלל ביחסיה של האם הצעירה עם גרג. באמצע הכעס והדמעות, כשאנני דיברה על העבר הדוחק שלה, היא הייתה ניגשת לגרג, מרימה אותו, מקרבת אותו אליה וממלמלת דברי נחמה באוזניו. אז ידענו שאנני לא פוחדת עוד מהרגשות ההרסניים שלה כלפי התינוק. הזעם היה שייך לעבר, לדמויות אחרות. והאהבה המגנה כלפי גרג, שכעת החלה לפרוח, העידה על מעבר חשוב בהזדהותה עם התינוק. בעוד שקודם היא הזדהתה עם התוקפנים של ילדותה. כעת היא הגנה על תינוקה ונתנה לו מה שלא ניתן לה או ניתן לה לעיתים נדירות בילדותה. "אף אחד" אמרה אנני יום אחד " לעולם לא יפגע בילד שלי כמו שפגעו בי."

מרת שפירו, בעבודתה, נעה קדימה ואחורה בין הסיפור של עברה של אנני לבין ההווה. היא עזרה לאנני לראות כיצד פחד מהדמויות ההוריות של ילדותה הוביל אותה להזדהות עם תכונותיהן המפחידות. ובזמן שאנני התקדמה לקראת יחסים מגוננים עם תינוקה שלה, מרת שפירו חיזקה כל אחד מהשינויים הללו בהבחנותיה שלה.

ככל שהתינוק התקדם יותר והעבר המסוכסך של אנני הפך למובן יותר, התחלנו לראות דמות אחת שעולה מילדותה של אנני שסימלה הגנה, סובלנות, הבנה. היה זה אביה הביולוגי של אנני שנפטר כשהייתה בת 5. בזיכרונה של אנני הוא היה טוב והגון. הוא מעולם לא היכה אותה. הוא מעולם לא היה מרשה לאנשים אחרים להתאכזר אליה, לו רק נשאר עם המשפחה. וכשהיא דיברה על אביה, היא הוצפה באהבה ובזיכרון של האובדן שלו. בין אם זכרונה של אנני את אביה היה מדויק ובין אם לאו, לא משנה כמובן, מה שמשנה הוא שבתוהו ובוהו והאימה שביחדותה היה אדם אחד שהעניק לה תחושת אהבה והגנה. דבר זה גם מסביר את הצורך של אנני למסור את התינוק שלה כל הזמן לאביו.

כל זה השתנה בחודשי ההתערבות כשאנני למדה, דרך המטפלת שלה, כיצד גם אם יכולה לגונן על תינוקה. גרג עצמו החל להראות התחזקות של הקשר עם אימו תוך החודשים המוקדמים של העבודה.

הרוח האחרונה: העקשנית ביותר

הרוח האחרונה שתעזוב את בית התינוקות הייתה גם הראשונה שנכנסה אליו ושמה כמובן היה " הזדהות עם התוקפן". רוח זו לא איימה עוד על התינוק. לא הייתה עוד סכנה רצינית להתעללות בגרג ע"י אימו. ראינו כיצד ההתחזקות של קשרי האהבה בין אנני ותינוקה הגנה על הילד מפני התעללות פיזית. ראינו גם כיצד זכרנותיה של אנני של הסבל שלה הפכו לצורת גוננות על התינוק. היא לא תשליך עוד את כאבה על התינוק.

בסיומה של שנת הטיפול הראשונה, הציג גרג סימנים רצויים של התקדמות התפתחותית והתקשרויות עם אימו, אך הרוח עדיין שהתה וראינו זאת באופנים רבים שעדיין סיכנו את התפתחותו של גרג.

ככל שגרג הפך פעיל, עצמאי, סקרן ומשחק יותר בשנתו השנייה. רפרטואר הטקטיקות המשמעתיות של אנני נראה מוכן מראש מחורבות ילדותה. עד כמה שהיא יכלה להיות אימהית, מגוננת ואוהבת כשגרג היה שקט, צייתן וטוב. היה קול עבור אי ציות או תעלולי ילדים רגילים, שהיה צורם, חד ובעל עוצמה שאיימה לבקע את עור התוף. ברגעים אלה היה גרג מפוחד ומרת שפירו הסבה את תשומת ליבה של אנני לתגובותיו של התינוק במקרים רבים. ואז מהר מאוד, כך נראה היה לנו, גרג השיג לעצמו הגנה כנגד החרדה שנוצרה בו ע"י הכעס של אימו. הוא היה צוחק, מבולבל, קצת בהיסטריה, חשבנו לעצמנו. וזאת הייתה כמובן אותה הגנה בדיוק שאימו השתמשה בה בילדותה. גרג היה בן 16 חודשים כשחזינו בהופעה של אותה הגנה. באופן ברור ביותר רכיב חשוב בהזדהותה של אנני "הזדהות עם התוקפן" לא הגיע עדיין לידי התמודדות במסגרת טיפול. אנני עדיין לא חוותה באופן מלא במסגרת הטיפול את החרדה והאימה בילדותה מפני הדמויות המסוכנות, הבלתי צפויות, האלימות והחזקות בעברה. מניסיון אנליטי ידענו כי הפתוגנזיה של ההגנה הידועה כהזדהות עם התוקפן היא חרדה וחוסר אונים מפני התוקפים. ההגעה לשכבה זו של מבנה ההגנה דרך פסיכואנליזה היא בדרך כלל משימה קשה מנשוא. כיצד נגיע אליה באמצעות הפסיכותרפיה במטבח החד שבועית שלנו?

מרת שפירו הובילה את אנני חזרה לחווית חוסר האונים והאימה בילדותה ונעה קדימה ואחורה, מההווה לעבר, כשהיא מצביעה לאנני על הדרכים בהן היא הביאה את חוויותיה שלה עצמה לאימהות שלה עם גרג, כיצד ההזדהות עם האנשים המפחידים בילדותה "עלתה בזיכרון" כשהיא הפכה לאם המפחידה עבור גרג. היה זה רגע של שמחה טיפולית כשאנני הייתה מסוגלת להגיד "אני לא רוצה שהילד שלי יפחד ממני".

העבודה בתחום זה הביאה לשינויים עמוקים באנני וביחסיה עם גרג. אנני עצמה החלה להותיר מאחור את המזג הקשוח של ילדת הרחוב שלה, והקול הצורם נאלם. כשהחלה להתפוגג ההזדהות הפתלוגית שלה עם אימה, ראינו את אנני תרה אחרי מודלים חדשים לאימהות ונשיות, את חלקם יכולנו להכיר בקלות כתכונות של מרת שפירו. וגרג עצמו החל להגיב לאקלים המשתנה של ביתו. כפי שהיה עלינו לצפות, הפחד מהאם והצחוק העצבני כהגנה מפני חרדה החלו להיעלם.

הטיפול נמשך שנתיים, שזהו זמן מסויים מעבר לנקודה בה גרג השיג מידה מתאימה של תפקוד בכל השטחים ואנני וארל עצמם הפכו להורים כשירים ומסורים. במידה הרחבה, העבודה של השנתיים האלה תמכה בשני ההורים הצעירים שהתמודדו עם המצוקות של "להתבגר" בעצמם, של השלמת גיל ההתבגרות שלהם בעצמם, כשבו בזמן הם למדו להיות הורים מהסוג שמעולם לא הכירו בניסיונות של עצמם. אנני וארל המשיכו לקבל הדרכה ממרת שפירו בשטחים רבים בחינוך ילדים ועם זאת קיבלו החלטות טובות ונבונות בעצמם כשגרג עבר כל פעם לשלב התפתחותי חדש. הטיפול הסתיים כשגרג היה בן 3, כשאנני עצמה אמרה למרת שפירו שכעת היא חשה טוב לגבי היכולת שלה להסתדר ללא עזרה. הייתה הבנה שבכל זמן בעתיד בו היא תזדקק להתקשר למרת שפירו או לבקרה היא תמיד תהיה מוזמנת לעשות זאת.

השאלות והשערה

פתחנו פרק זה בשאלה: מהו אם כך הדבר שקובע האם העבר המסוכסך של ההורה יחזור על עצמו עם ילדו?

אנו יכולים לומר בביטחה מבחינה קלינית ותאורטית שצורה מסויימת של הדחקה נוכח בהגנה זו שמספקת מניע ואנרגיה להישנות. אבל מהו הדבר שמודחק? ממספר מקרים הידועים לנו בהם "הזדהות עם התוקפן" נחקרה באופן קליני כמנגנון מרכזי בהורות פתולוגית, אנו יכולים לדווח שהזיכרון של אירועים בילדות של התעללות, שררה ונטישה היה נגיש בפרוט רב ומצמרר. מה שלא היה זכור הייתה החוויה הרגשית המקושרת לכך. אנני למשל, זכרה את ההכאות של אביה החורג בילדותה, והיא זכרה את הנטישה של אימה. מה שהיא לא זכרה היה האימה וחוסר האונים בחוויה של להיות ילד שמתעללי בו ונוטשים אותו. הרגשות המקוריים עברו הדחקה. כשהעבודה הטיפולית החייתה מחדש רגשות אלה וכאשר אנני יכלה לחוות אותם מחדש בביטחון של יחסיה עם המטפלת. היא לא יכלה להמשיך להשליך את הכאב הזה על בנה. מרת מרץ יכולה הייתה לזכור דחיה, נטישה וגילוי עריות בילדותה. מה שלא יכולה הייתה לזכור היו החרדה, הבושה, חוסר הערך הקשים שהתלוו לכל אחד מהדברים האיומים האלה כילדה. כאשר החרדה, היגון, הבושה, ההשפלה העצמית הועלו ונחוו מחדש בטיפול. מרת מרץ לא נזקקה עוד להשליך את כאבה שלה עצמה ואת חטאי הילדות שלה על ילדתה. עם החוויה מחדש של סבל הילדות יחד עם הזכרונות, כל אחת מהאימהות הצעירות הללו יכולה להגיד " אני לעולם לא ארצה שזה יקרה לילד שלי."