חזרה למאמרים של ש.ה. פרט ב
חזרה לאתר הראשי

---

Counter-transference: temptation and use of self-disclosure by psychotherapists in training: a discussion for beginnings psychotherapists and their supervisors/J. Timothy Davis

Timothy, D.J. (2002). Countertransference temptation and the use of self-disclosure by psychotherapists in training. Psychoanalytic Psychology, 19(3), 435-454.

סוכם ע"י איתמר דנציגר 

אצל מטפלים מתחילים, ההחלטה לחשוף מידע או שלא לחשוף מידע אישי למטופל לרוב בא ממקום של להפחית את ההעברה של המטופל האומלל. 

הדעה שממליצה להימנע מחשיפת עצמי מקורה מפרויד שאמר שעל המטפל להיות כמראה למטופל ותו לא. רק מראה למטופל: יעני רק לשקף מה שנאמר לו. 

בעיות עם חוסר גילוי

1. זה מוריד אסוציאציות חופשיות
2. מוריד העברה – מה שחשוב לטיפול

 

יש חשש אצל המטפלים הקלאסיים שחשיפה עצמי מצד המטפל "מזהם" את הטיפול. גישה זאת מבוססת על "טיפול חד-אדם", קרי – שבטיפול מתעסקים אך ורק בקונפליקטים תוך-נפשיים -  או בלשון הקודש

"one person theory of analysis" 

גישות יותר עכשוויות – קרי שלא תקועות בימי הביניים – כמו גישות יחס, ואינטר-סובייקטיביות טוענות שגם יש מקום לבחון מה קורה בחדר הטיפולים, בין המטופל האומלל והמטפל. שהרי יש משקל למטפל ולאישיותו (במידה ויש לו אחד משל עצמו) – האישיות שלו הוא גורם אקטיבי בתהליך הטיפולי. ההנחה היא שמכיוון שאין מצב שאישיותו לא יעלה – אז במקום לטאטא מתחת לשטיח, אז להשתמש בהעברה הנגדית – קרי האישיות של המטפל - כחומר גלם לבחון מה עובר על המטופל האומלל.  יש לאינטראקציה בחדר הטיפול משמעות בהקשר של חיי המטופל האומלל. ובלשון הקודש

"two-person theory of analysis" 

אליבא הגישה השנייה, עצם עיצוב החדר,לבושו, גילו, תגובותיו הלא מילוליות (והמילוליות) הספונטאניים וכו', מעידים על כמה ותק יש למטפל במקצוע – ובהתאמה, גם הזהות וביטחון המקצועי שלו, הגב שיש לו מהארגון, וכו'. קבלת עובדה שאין מנוס מאיזה סוג של חשיפה אודות המטפל, מעידה על הגישה האינטרסובייקטיבית כיותר גמישה. מקרים שחשוב להשתמש בחשיפת העצמי של המטפל כוללים פרנואידים, נרקיסיסטים, מתבגרים – מה שאפילו הפסיכואנליסטים קלאסיים (המקובעים) טוענים. 

מאמר זה חוזר פעם אחר פעם על כך שהאינטרסובייקטיביים טוענים שאנונימיות זה דבר בלתי אפשרי לקיים. 

חוקר אחד בשם סינגר אמר שאפילו כל פרשנויותיו של כל מטפל מעידות על תכונותיו האישיות של המטפל באותה מידה שזה מעיד על אישיותו של המטופל האומלל. עובדה זאת חשובה כי זה עוזר לאמפתיה כי זה מתייחס לרובד החוויה של מה שמדובר בטיפול. 

רניק וסינגר טוענים:

לא רק שאנונימיות היא כלי בלתי אפשרית, אלה גם מזיקה:

1. זה יוצר מיתוס מוטעה שחוסר חשיפה מטעם המטפל עוזר לאסוציאציות חופשיות. אדרבא – גם השתיקה של המטופל מתפרשת. פרשנויות יכולים אף לנוע בין קמצנות רגשית לחוסר אנוכיות מטעם המטפל. מה שבטוח זה שהמטופל לא יחשוב על המטפל שהוא המסך ריק כפי שפרויד וחבריו  רצו. פרויד רצה מסך ריק. מסכם המאמר, ואינטרסובייקטיבים רצו מסך פלאזמה. בקיצור, מטופלים יתנו משמעות להכל – חשיפה וחוסר חשיפה של המטפל. בתחלי'ס, לפי גישת האינטרסובייקטיביים, פרשנויות אלה של המטופל הם החומר גלם להעברה ועל זה יש חומרים לדיון ועיבוד בטיפול – ולכן גם חשיפה וגם חוסר חשיפה של המטפל זה חשוב
2. המטפל המפתל יכול לתת פרשנויות מעורפלים, או בכלל להימנע מכך בכלל כדי לא להיחשף. זה עשוי להביא לאידיאליזציה מוגזמת מכיוון שהמטפל המפתל נראה כמו שהוא לא נגיש ומסתורי ושיש לו מידע על החיים שלמטופל האומלל אין, ושאי אפשר להעלות ספק על סמכותו

 

כאמור, יש כמה שדוחים את מוסג האנונימיות לחלוטין- אבל יש להבחין בין

1. דחיית הקטע של האנונימיות
2. לתת יש לחוסר אנונימיות

 

הכלל הוא שאין כלל. אין כלל זהב לגבי מתי כן או לא לחשוף תכנים אישיים של המטפל – זה תלוי במטופל, במצבו, ושלב הטיפול – וכמובן: יש לזכור שהטיפול הוא עבור המטופל האומלל, ולכן כל החלטה לכן או לכן חייב לעשה מתוך שיקול אחד: טובת המטופל וטיפולו 

שוב, סינגר שובר שתיקה ואומר שחוסר האנונימיות טובה לטיפול כי היא מאפשרת למטפל להיות אותנטי, כי בלאו הכי העצמי של המטפל יצא. האותנטיות לא בא עם חשיפת תכנים של המטפל אלא באופן טבעי –כמו בפרשנויותיו של המטפל – ועליו לקבל עובדה (מרה) זאת. כמו כן, יש לזכור שכמו שאנונימיות גם אינה דבר אטום, כך גם גילוי עצמי הוא תמיד רק חלקי בלבד. אסור לנו לתת יד להנחת יסוד מוטעה שאנו יכולים לדעת הכל ולא להיחשף 

לאור כל הקשקושים הנ"ל, קיימו הרבה חוקרים דיונים רבים סביב מה כן או לא להגיד ומתי/למי. מקרים שכן מומלץ חשיפת העצמי של המטפל במקרים מסוימים - למשל שיש פער בסוף השיחה בין המטפל למטופל סביב תפיסת מה שקרה השיחה (יש הדגשה פה על חשיפה תכני המטפל בתפקיד המטפל ולא במובן היותר רחב) – או בלשון הקודש:

"analytic disclosure"

יעני רק לחשוף את התכנים בראייה של מטפל, ולא בראייה אישית של המטפל כאדם פרטי 

רניק –הקשקשן הסדרתי במאמר זה - ממליץ על גילוי נאות של מטרותיו ודרכיו המודעות של המטפל

דיוויס ואראנברג דנים בחשיפת חלקים מהעברה הנגדית ע"י המטפל עצמו – אראנברג הלך רחוק ואמר שאפילו יש לפעמים סיבה טיפולית טובה שהמטפל צריך להעלות את העברות שלו, התחל מכך שהוא אינו יודע אי להתקדם ועד אפילו העלאת העברה נגדית ארוטית. החוקרים הנ"ל אמרו שגישה זאת טובה למצבי תקיעות הטיפול – אך לא רק במצבים אלה. בקיצור, גם ההעברה הנגדית זה חומר טיפולי- אפילו ברמת הכאן-ועכשיו של האינטראקציה בחדר טיפול ומשמעותו לחיי המטופל האומלל 

המטפל הצעיר והמתלהב ופיתוי ההעברה הנגדית

המאמרים העכשוויים מדגישים את חשיבות חשיפה עצמית מטעם המטפל. מעטם מדגיש נקיטת זהירות מזה, ועוד יותר מעט קישרו את שאלת החשיפה של המטפל להעברה נגדית (ראה ערך: פרויד); פרנצ'י, חברו הטוב של פרויד, קישר גם בין ההחלטה לחשוף או לא לבין העברה נגדית. הוא הזהיר את המטפלים לא להסתתר מאחורי ה"מסך הריק" של האנונימיות. בראייה כוללת של פרויד ופרנצ'י, אפשר לראות מגמה אצל מטפלים צעירים לא לחשוף כשכן מומלץ או לחשוף כשאין צורך מתוך שיקולים זרים –קרי העברה נגדית 

סיבת קיום תופעה זאת

המטפלים הצעירים חשים חוסר בטחון בעצמם כאנשי מקצוע. לכן הם מנסים להגן על עצמם מאינטנסיביות של ההעברה של המטפל שמידי קשה מנשוא (גם למטפל הצעיר, אך לא זהיר). אינטנסיביות ההעברה של המטופל האומלל עשוי לעלות את שאלת רמת הכישורים והיכולות המקצועיות של המטפל. בדרך אגב – גם לא קל לשאת העברה חיובית כי משמעותו זה לקבל את העובדה שהמטופל האומלל הפקיד את חייו בידי במטפל. לכן "עדיף" לאותם מטפלים צעירים ללכת לפי כלל "חוסר החשיפה" במקום כלל של ארון הטוענת ש"תלוי במצב". יתר מזה, שהמדריכים גם רוצים להגן על המתלמדים שלהם. גישה זאת עשויה להביא לדברים הבאים

1. מגביל את אותנטיות המטפל
2. מוסיף מיתוס מוטעה של חוסר חשיפה

 
 

לאור הנ"ל, יש לדון עם המדריך לגבי רמת וצורת החשיפה – במיוחד המטפלים החדשים שחדשים לחוויית ההעברה והעברת נגד – כי זה סה"כ כ"כ קל להתפתות לניסיון "כפיית" המציעות על המטופל טרם ההעברה התפתחה. כאמור, אנונימיות (חוסר חשיפה) היא דרך נהדרת, אך נוראית לברוח, כמטפל, מהקשר הטיפולי. לצער כותב המאמר, חבל לו שההחלטה לחשוף או שלא  לחשוף נעשית לפעמים כדי לצמצם את מלוא המפגש עם המטופל. 

המאמר מביא 2 דוגמאות כדי להדגים את הפיתוי לחשיפה או חוסר חשיפה 

מקרה א: מטופל עם אב סכיזופרן ולמטופל היה ניתוח מוחי. הוא היה כמיהה להוכיח שאצלו הכל בסדר. הוא הצליח בלימודיו באוניברסיטה. רק מה – לא הלך לא באלגברה. באיזשהו שלב אמר המטפל אמירה שהוא גם לא היה טוב בגיטרה בילדותו ולכן עזב. המטופל האומלל רתח מכיוון שאין להשוות בין תחביב למשהו שמשפיע על לימודיו ולכן על חייו. המטפל לקח את האמירה לצומת ליבו והרהר בעד כמה היה לו העברה נגדית להיות המושיע ולעזור לו בחשבון – קרי שהמטפל יותר טוב בשעורי עזר מאשר בלהיות מטפל. המטפל המתחיל התקשה בלקבל או להבין את רצונותיו התלותיים במטפל. במקום לקבל אותם או להבין אותם, הוא אמר אמירה שתסית את השיחה משאלת התלות ועד כמה שהמטפל חש שבאמת יכל לעזור לו.

היה יותר אותנטי למטפל להגיד שאכן אינו יודע מייד איך לעזור. ככלל, תמיד טוב לשאול למה ההעברה הנגדית סביב עניין החשיפה בדיוק עולה בעיתוי שהוא עולה בו. במקרה זה, החשיפה באה כהעברה נגדית כדי שהמטפל לא יתמודד עם בעיות המטופל האומלל 

מקרה ב: מטופל מדבר בדידות וחוסר דמות להזדהות – עקב אבא דפוק שלא היה קיים בפועל. כשהמטופל דיבר פעם על חוויות קשות מללמוד בבי"ס פרטי – ובאיזה שלב שאל על אם המטפל גם למד בבי"ס פרטי והמטפל היסס לענות –שהרי המטפל יצא מתוך הנחת יסוד שחשיפה זה רע.יותר מאוחר המטפל כן ענה למטופל ואז הטיפול התחיל לזרום. פה, החוסר חשיפה לא רק הוסיפה לבדידות של המטופל אלא גם הרחיקה את המטפל מהבדידות של המטופל. ההעברה נגדית באה "להגן" על המטפל מפני הבדידות של המטופל 

מקרה א: חשיפה כהעברה נגדית

מקרה ב: א-חשיפה כהעברה נגדית 
 

דיון

בעבר היה אנונימיות מטעם המטפל דבר שברור מעליו. כיום יש הבנה שזה לא רק בלתי אפשרי, אלא לפעמים גם מחבל בטיפול. חשיפה מבוקרת ע"י המטפל מפתחת את הליך הטיפולי

1. מגביר אסוציאציות
2. מגדיל את החוויה האפקטיבית
3. מגדיל את ההתייחסות להעברה בקשר

 

כאמור, העיתוי והתוכן זה העיקר העניין החשיפה. זה תלוי ב3 גורמים

1. המטופל
2. הקשר הטיפולי
3. איפה שהמטופל נמצא

 

אז במקום לחשוף או לא לחשוף כאמצעי להימנעות הדברים קשים של המטופל, יש לתת מקום לפתוח תכנים קשים במלואן כדי לעבדם, במקום להסיט את השיחה ע"י חשיפה או חוסר חשיפה. על המטפל לקבל את העובדה שהמטופל מפקיד את חייו בידו של המטפל עם כל הציפיות והתקוות שהמטופל משקיע בטיפול. חוסר בטחון של המטפל כמטפל מתחיל מקשה את זה, ולכן העברה נגדית של הסטה מהעניין המרכזי ע"י חשיפה או חוסר חשיפה. ההחלטה לחשוף או לא לחשוף נותנת מידע רב גם על המטופל (ועל המטפל) ועל התהליך הטיפולי. זיהוי ועיבוד ההעברה הנגדית היא שלב קריטי בהתפתחות המקצועית של המטפל. לפעמים, ההעברה הנגדית כ"כ חזקה, שקשה להיות ער או להתבונן בה. רניק אומר שלפעמים, אפשר לזהות העברה נגדית רק אחרי שהם התחילו לפעול כבר. גרינברג אומר שלפעמים, מכיוון שאין זמן לראות מה קורה תוך כדי, אפשר רק לזהות את ההעברה הנגדית ולעבד אותה לאחר מעשה ומזה לומדים ומתפתחים