חזרה לאתר הראשי
היזכרות חזרה ועיבוד-פרויד
תודה לתמי אלתרפרויד, זיגמונד (2002). היזכרות חזרה ועיבוד, מתוך: זיגמונד פרויד, הטיפול הפסיכואנליטי, עם עובד, עמ' 114-119.
(כל החצי הראשון של העמוד הראשון נראה לי לא רלוונטי...כמו עוד כמה דברים פה.. J )
מביא מספר הערות שכל אנליטיקאי זכה לאמת מתוך נסיונו:
- שכיחת רשמים,סצינות וחוויות מצטמצמת כמעט תמיד ב"חסימתם". כאשר המטופל מדבר עלי ה"נשכחים" יוסיף לרוב "ידעתי זאת תמיד רק לא חשבתי על כך" ואף יתאכזב שלא עולים בדעתו די דברים שיוכל להכיר בהם כ"נשכחים",כאלה שלא חשב עליהם מאז התרחשו.
ישנם גם זכרונות מחפים. נשמרים שם לא רק כמה דברים מהותיים מחיי הילדות אלא כל מה שהוא מהותי בהם, הם מייצגים את שנות הילדות הנשכחות בצורה מספקת. צריך לדעת להתיר את המהותי באמצעות האנליזה.
- קבוצה אחרת של תהליכים נפשיים-פנטזיות,תהליכי יחסים,רגשות והקשרים שניתן להנגיד לרשמים וחוויות צריך לבחון בנפרד בכל שנוגע לקשרים שיש להם עם השכחה וההזכרות. בד"כ "נזכרים" במשהו שלא יכול היה "להשכח" מעולם,מפני שהאדם מעולם לא הבחין בו ולא היה מודע לו. זה לא משנה אם "הקשר" זה היה מודע ואח"כ נשכח או שמעולם לא הגיע לתודעה. השכנוע שהמטופל רוכש באנליזה בלתי תלוי לחלוטין בזכרון מסוג זה. השכחה, מוגבלת להתרת הקשרים לכשל בהסקת המסקנות הנכונות ולבידוד הזכרונות.
- סוג מיוחד של חוויות בעלות חשיבות רבה ,שאותן בד"כ לא ניתן להשיב לזכרון,הן חוויות שאירעו בשלב מוקדם ביותר בילדות ולא זכו להבנה ופירוש בעת שנחוו אלא רק בדיעבד. אנו מכירים בהן באמצעות חלומות. המטופל,לאחר שהתגבר על התנגדויותיו אינו נזקק עוד להעדר תחושת הזכרון שלהן כנימוק נגד קבלתן.
השימוש בטכניקה החדשה (שלא הבנתי לאיזו הוא מתכוון..) מותיר מעט מאוד ממהלך העניינים הזה. המטופל אינו נזכר בדבר ממה שנשכח והודחק,אלא פועל את הדברים: הוא משחזר אותם לא כזיכרון אלא כמעשה, וחוזר עליהם מבלי לדעת שזה מה שהוא עושה. לדוג' המטופל אינו מספר שהוא זוכר שהיה ילד ביקורתי כלפי הסמכות של הוריו,אלא מתנהג בצורה כזאת כלפי המטפל.
בראש וראשונה יעניין אותנו הקשר שבין החזרה הכפייתית לבין ההעברה וההתנגדות. נבחין שההעברה אינה אלא חזרה ,והחזרה היא העברה של העבר הנשכח,לא רק כלפי המטפל אלא גם אל כל התחומים האחרים של המצב העכשווי. המטופל יתמסר לחזרה הכפייתית (התופסת את מקומו של דחף ההזכרות),בו-זמנית בכל הפעילויות והיחסים האחרים של חייו.כעת נבחין בקלות בהתנגדות,ככל שהיא גדולה יותר,כך תתפוס פעולת החזרה מקום גדול יותר בהזכרות.ההיזכרות האידיאלית בנשכח אינה אלא מצב שבו ההתנגדות מוסטת הצדה לחלוטין. אם הטיפול מתחיל בהעברה חיובית שאיננה באה לידי ביטוי,היא מאפשרת העמקה של ההיזכרות(כמו בהיפנוזה) והסימפטומים של המחלה משתתקים. אך אם ההעברה נעשית עוינת או חזקה מדי ובשל כך דורשת הדחקה,ההיזכרות תפנה את מקומה לפעולה. ההתנגדויות הן הקובעות את סדר החזרה על הדברים.
על מה בעצם המטופל חוזר או מה הוא פועל? חוזר על כל מה שכבר מצא את דרכו ממקורות המודחק שלו אל המהות הגלויה שלו: עכבות,תווי היכר פתלוגיים ועל כל הסימפטומים (וכו'). כשהדגשנו בפניו את החזרה הכפייתית שלו,רק השגנו נקודת מבט כוללנית יותר על הדברים. מחלתו לא תסתיים עם תחילת הטיפול ועלינו לטפל בה ככוח עכשווי ולא כמשהו היסטורי. המחלה תופיע בשלבים ותנוע אל תחום של השפעת הטיפול,בעוד שהמטופל חווה אותה כהתרחשות ממשית בהווה,עלינו מוטל להחזיר את הדברים אל מוצאם בעבר.
החזרה,באמצעות הטיפול האנליטי,משמעותה להעלות פיסת חיים אמיתית (מהעבר להווה) ולכן לא תוכל תמיד להיות חסינה מפגיעות וספקות,ולכן עלולה להתרחש החמרה בלתי נמנעת תוך כדי טיפול.
עצם התחלת הטיפול כרוכה קודם כל בשינוי בעמדתו המודעת של המטופל כלפי מחלתו. עד כה הוא רק התלונן עליה,המעיט בערכה אך המשיך להחיל על ביטוייה החיצוניים את צורת ההתנהגות המדחיקה. הוא איננו מכיר את התנאים להיווצרות הפוביה ואיננו קשוב לביטוי של רעיונותיו הכפייתיים דבר שאינו מועיל לטיפול. על המטופל לעזור אומץ ולכוון את תשומת ליבו לתופעות של מחלתו. עליו לראות במחלה יריב ראוי הניתן להפיק ממנה דברים בעלי ערך בהמשך חייו. כבר מההתחלה יש לסלול דרך להתפייסות עם המודחק המתבטא בסימפטומים,אך יש להותיר מקום גם לסובלנות כלפי מצבו כחולה. כאשר התייחסות חדשה זו גורמת להחרפת הקונפליקטים(שקודם לכן לא היו ברורים)ניתן לנחם את המטופל בכך שזו הרעה הכרחית וחולפת. ההתנגדות,לעומת זאת עשויה לנצל את המצב למטרותיה ולהשתמש ברעה בהיתר להיות חולה. אנשים צעירים וילדותיים נוטים לנצל זאת במיוחד לרעה (את הדרישה להסב את תשומת ליבם להיותם חולים,על מנת להתענג על מלוא הסימפטומים של מחלתם).
סכנות נוספות: בהמשך הטיפול עשויים דחפים חדשים ממקורות עמוקים יותר להגיע לכלל חזרה.
כמו כן פעולות של המטופל מחוץ להעברה עלולות לגרום לנזקים זמניים בחייו.
המטפל נערך לקרב ארוך עם המטופל כדי לשמור את כל הדחפים שהמטופל מבקש להסיט לתחום המוטורי,הנצחון יהיה כאשר יצליח לפתור,באמצעות עבודת זכרון,דבר כלשהו שהמטופל מבקש לתעל לפעולה. הטיפול יצליח למנוע מהמטופל להוציא לפועל את פעולות החזרה המשמעותיות ולנצל את הכוונה שמאחורי פעולות אלה כחומר לעבודה הטיפולית. הדרך הטובה ביותר להגן על המטופל מהנזקים הכרוכים בהוצאה לפועל של דחפיו היא לחייבו לא לקבל שום החלטות מכריעות בחייו במהלך הטיפול. כן נאפשר את חירותו האישית (במידה והיא עומדת בתנאים),האדם רק מסוגל להחכים מניסיונו האישי ומהפגיעות שלו. לעיתים יקרה שלא נספיק לרסן את הדחפים הפראיים באמצעות ההעברה או שהמטופל יקרע במהלך פעולת החזרה את החבל הקושר אותו לטיפול.
הכלי העיקרי שבו ניתן לרסן את החזרה הכפייתית של המטופל ולהסב אותה למניע להיזכרות טמון בשימוש שאנו עושים בהעברה. אנו הופכים את החזרה הכפייתית לבלתי מזיקה ואף למועילה ע"י הענקת זכות קיום בתחום מוגדר.אנו מאפשרים לה להתפרס בחופשיות ולהציג בפנינו את כל הדחפים הפתוגניים. מספיק שהמטופל ילך לקראתנו מתוך כיבוד תנאי הקיום של הטיפול,כדי שנצליח דרך קבע להעניק משמעות העברתית חדשה לכל הסימפטומים של מחלתו ולהחליף את הנוירוזה הרגילה בנוירוזת העברה שיוכל להרפא ממנה באמצעות העבודה הטיפולית. המצב החדש (תחום הביניים בין המחלה לחיים) לובש את כל מאפייני המחלה,אך מציג מחלה מלאכותית הנגישה להתערבותנו. מתוך תגובות החזרה הנגלות בהעברה,הדרכים המוכרות מובילות להתעוררות הזכרונות,המופיעים בקלות לאחר ההתגברות על ההתנגדו.
- אין זה מספיק לחשוף בפני המטופל את ההתנגדות שלעולם אינה מוכרת לו ולחשוב שבזה נתגבר עליה. הצגת ההתנגדות בשמה המפורש עדיין אין בה כדי לגרום להפסקתה המיידית. יש לתת למטופל זמן להתעמק בהתנגדות המוכרת לו עתה,לעבד אותה ולגבור עליה,וזאת דווקא ע"י המשך העבודה איתו חרף ההתנגדות. רק כאשר ההתנגדות מגיעה לשיאה ניתן לגלות,מתוך עבודה משותפת עם המטופל,את הדחפים המודחקים המזינים אותה . הרופא פטור מכל פעולה נוספת ועליו להמתין,ולאפשר את המהלך שלא ניתן לזרז או למנוע אותו. וזה דורש הרבה סבלנות אך בסופו של דבר השפעתו בכיוון של שינוי היא הגדולה ביותר על המטופל.