חזרה לאתר הראשי
עומר, ח. (1997). הסיפור האמפטי. שיחות, י"ב(1), 13-20
תודה ליפעת
הסיפור האמפטי / חיים עומר לעיתים מטופלים אינם מקבלים את הפרשנות או התיאור שמציע המטפל את התהליכים שהוא עובר או את סיפור חייו. עומר קורא לפרשנות שמציע המטפל "סיפור חיצוני". אם בעבר נטו מטפלים לפרש את הפעולה כהתנגדות, הרי שהיום מוסכם שלמטפל אין חזקה על ה"אמת", ושלסיפור שמציע המטפל אין תוקף גבוה יותר מזה שמציע המטופל.
בתפיסת הפסיכותרפיה חל שינוי: מתפיסת הפסיכותרפיה כבעלת ראיה מוחלטת הממוקדת באמת, לפסיכותרפיה כבעלת ראיה סיפורית ויחסית יותר. תוצאה מהשינוי אנו רואים שינוי גם במושג האמפתיה: מהד רגשי של המטפל לתהליך הבניה פעיל. שיפר (1983): המטפל נדרש להיות אמפתי לא רק לסבלו של המטופל, כי אם להגיון הרגשי והפנימי העומד מאחורי התנהגותו ("בעייתית" ככל שתהיה). המטפל רואה בסיפור כמאמץ השרדותי, ואת המטופל כניצול, המצליח לחיות למרות הנסיבות הקשות של חייו.
מטפלים נזקקים לסיפורים חיצוניים – תיאור דיאגנוסטי ותיאורי ישמש על מנת להעניק מובן, ולתקשר עם מטפלים אחרים, אך הסיפור האמפטי הוא הנסיון לחשוף את ההגיון הפנימי הרגשי של התנהגות המטופל. לא מדובר רק על מונחים תועלתניים (התקפי זעם > תשומת לב, אנורקסיה נרווזה > שמירת אחדות המשפחה), אלא על ההבנה הפנימית והרגשית של התהליך. הסיפור האמפטי צומח בתהליך של למידה מחדש ותיקון של הסיפור החיצוני, מאחר המטפל מגיע לנפשו של המטופל מבחוץ . בתהליך ההבניה חייב המטפל, מכורח המציאות, להשתמש בתבניות ובסטיראוטיפים, שמשתנים, ולעיתים נזנחים במהלך הדיאלוג הטיפולי.
מטופלים סופגים לעיתים סיפורים חיצוניים גם מסביבתם – בני משפחה, חברים והשקפות חברתיות. במקרים אלה בנייה של סיפור אמפתיה היא חלק ממשימותיו של הטיפול.
עומר מציג שלושה תיאורי מקרה דרכם הוא מדגים את הגישה. בשלושת המקרים הטיפול הגיע למבוי סתום, ודרך שינוי של הסיפור הטיפולי:
דליה, הנשואה למנתח וסובלת ממחשבות טורדניות והתנהגות קומפולסיביות סביב חשד בבעלה; לאחר השינוי המטפלת מציגה בפניה סיפור עימו היא יכולה להזדהות, לפיו המחשובת הטורדניות שלה הן חלק מההסתגלות למצב מתמיד של חיים תחת איום, ובעצם מגנות עליה.
רחל, שבגיל ההתבגרות החלה להתדרדר, הפכה לאלימה ואיימה בהתאבדות; הסיפור החדש שבנתה עם המטפל היה שבאמצעות ההתנהגויות הללו היא מנסה למצוא דרך משלה במנותק מציפיותיה של אמה.
בני, שסובל מחרדה ומדכאון, ומתלבט בין דתיות לחילוניות; הסיפור הטיפולי החדש מציג את ההתלבטויות הקיומיות בפניהן הוא עומד, נותן מקום להתלבטויות הפילוסופיות והאקזיטנציאליסטיות שלו, ולפעולה באמצעותה הוא פותר אותן, הפעולה שמה גבול ומסייעת לו אך גם בעלת מחירים משלה.
ההתערבויות במאמר מבוצעות באופן חד צדדי כמעט על ידי המטפל. לטענתו של עומר אין הדבר מדובר בעמדה הישנה, הכל יודעת, של המטפל, כי אם בתפיסה האקטיבית של אמפתיה, כפי שהוצגה לעיל, ובלקיחת אחריות של המטפל על אימוץ של סיפור בלתי קביל על ידי המטופל. בשלושת המקרים הסיפור החדש מוצע על ידי המטפל; הטיפול הגיעו למבוי סתום והמטפלים מציעים סיפור מתוקן למטופל, המהווה התערבות מכרעת – בה מודה התרפיסט בטעותו ומציע תיקון. מטרתה של ההתערבות לתקן את הטיפול, ולא את המטופל. הגישה הנרטיבית זכתה לתהודה גדולה בפסיכותרפיה. עומר תולה את הדבר במספר סיבות:
- זניחת ההנחה הגורסת שהטיפול חושף אמת נסתרת אחת של אירוע העבר.
- האמונה שהמוח מבנה את העולם הנתפש.
- התחזקות הגישה הפרשנית והפילוסופיה של הלשון כמרכזית בלימודי ידע ותרבות.
- ובעיקר – נטייתם ואהבתם של פסיכותרפיסטים לסיפור ולתיאור מקרה עשוי היטב, וההבנה שלאמונה של אדם בסיפור חייהם, יש כוח משמעות.
האמפתיה, אינה רק תגובה פאסיבית של המטפל. היא ההשתדלות שלו להבנות, ובכך לחוות את המציאות הפנימית של המטפל. היא אינה תוספת את המטפל כפאסיבי – היא הופכת את עמדת המטפל והאמפתיה הנדרשת ממנו לפעולה, הדורשת דמיון ויצירתיות – זו אינה רק תגובה רגשית למטופל ולשיח עימו, אלא אמפתיה לגיבור הסיפור שאנו מחברים.