חזרה לאתר הראשי
הרבדים
השונים של ה-
SETTING
– או של מי השעון- ברקן
סוכם ע"י שירן
המחברת החליטה לכתוב את המאמר לאחר שאחד ממטופליה ניסה לשנות את כללי ה setting. לאחר שלוש שנות טיפול, בהן השעון בחדר הטיפולים היה מונח מאחורי גבו, לקח המטופל את השעון והניחו אל השולחן מול עינו. אירוע זה עורר בה רגשות קשים שטלטלו את הטיפול ואיימו על המשך קיומו. בלייכר מגדיר את הסיטואציה הטיפולית ככוללת setting ותהליך, כאשר הראשון קבוע והשני משתנה. התהליך יכול להבחן רק בתוך מסגרת קבועה, וכאשר הוא משתנה הוא הופך לתהליך. אנדרה גרין אומר כי לאחר שה setting נקבע, המטופל שוכח אותו כדי להתקשר לזרות של המטפל ולפתח את ההעברה. רגעים כמו הרגע הקריטי בו המטופל התלבט אם לקום ולעזוב ולשחזר את העבר או להישאר מכנה ד.סטרן "now moments" הוא כותב כי רגעים אלה יכולים להתרחש כאשר התקיימותה של המסגרת הטיפולית המסורתית נמצאת בסכנה, כשהיא נשברת או עלולה להישבר. רגעים אלה מתרחשים באזור משותף, המקביל להעברה והעברה נגדית. במצבים אלה תגובת פירוש תפגע בפוטנציאל של אותו הרגע אינטרסובייקטיבי בו המטופל יוכל ללמוד משהוא חדש על עצמו. הפירוש יינתן מאוחר יותר. הדיאלוג שהתפתח בין המחברת למטופל שלה על הזזת השעון אפשר את שינוי ה setting תוך שמירת הגבולות שלה ושלו כאחד. תגובתה האישית אפשרה למטופל להיפגש עם האחרות שלה, שנחוותה בשלב הראשון כמסוכנת והרסנית ועוררה פנטזיה של נקמנות ומאבקי כוח. היציאה מעמדה זו אפשרית לפי בנג'מין דרך יצירת מרחב בו יכול להתקיים דיאלוג על הבדלים ובו מתקיימת הכרה הדדית באחרות של השני. הדיאלוג מאפשר הבנה הדדית, שותפות רגשית והכרה במקום כפייה. התוצאה של תהליך זה היא לא רק תיקון, אלא גילוי האחר. בתיאור הדוגמה הזו מראה המחברת כיצד גבולות ה setting שימשו כשדה דינמי להתנסות המטופל עם גבולות. הגבולות יצרו את המסגרת ובו בזמן היו מושא לחקירה. על כן נראה כי ההפרדה בין מסגרת לתהליך היא כמעט ובלתי אפשרית.
גם המטפל מתמודד עם גבולות ה setting. כאשר גבולות המסגרת החיצונית משתנים, היכולת שלו להגמיש את גבולותיו הפנימיים תאפשר לו שמירה על המרחב הפנימי שלו, מבלי לאבד את מה שסימינגטון מכנה "חירות הפעולה". למטופל יש ידיעה לא מודעת על העמדה המופנמת של המטפל, ורק כאשר המטפל ישתחרר מעמדותיו הפנימיות, יבחין בכך המטופל ויוכל להשתנות.
סקירת ספרות- הכתיבה על מושג ה settingמתייחסת למאפיינים הטכניים ולמאפיינים התיאורטיים שלו.
מאפיינים טכניים: פרויד מפרט את הכללים המגדירים את ה setting הפסיכואנליטי. ה setting מוגדר על ידי משתני זמן (שעה קבועה, משך הפגישה, תדירות הפגישות , חופשות}, מרחב (מקום הטיפול, תנוחת המטופל והמטפל ) וסידורי תשלום. הוא הוסיף כללים הקשורים לעמדת המטפל והם: הינזרות, אנונימיות וניטרליות. מטרת ה setting היא ליצור תנאים אופטימליים,כדי לאפשר את התפתחותה של נוירוזת ההעברה והתרתה. בפסיכותרפיה בשונה מה setting האנליטי, המטפל והמטופל יושבים פנים מול פנים ותדירות הפגישות נמוכה יותר. שינויים אלו נובעים מהמטרות השונות של הטיפול, והשאלה אם ה settingהשונה יוצר הבדלים איכותיים בין שתי אופנויות הטיפול נשארה פתוחה.
ספרוייל רואה את הטיפול כמשחק במובן הפורמלי שלו, כאשר כללי ה setting הם חוקי המשחק. חוקים אלה נועדו להבנות את האינטראקציות באמצעותם ניתן להבין כיצד חולקים מציאות משותפת. חוקים אלה בחלקם מאפשרים, כמו: חופש הדיבור, ובחלקם אוסרים: מניעת הפעולה. החוקים יוצרים את מסגרת הטיפול, אותה בונה המטפל באופן מודע ובאופן לא מודע. גם המטופל מצטרף אל המטפל בבניית המסגרת לרוב באופן לא מודע. המסגרת היא א-סימטרית כי לשני המשתתפים תפקידים שונים. הוא מדבר על מסגרת בתוך מסגרת, מסגרת של חוויה בה המטופל enact ו-reenact פנטזיות ורגשות המייצגים מסגרות אחרות של חוויה בחייו מהעבר והעולם בחוץ
קינודוז תופסת את ה settingכבעל שני רבדים: רובד אובייקטיבי בו מתקיימים חוקים חיצוניים השולטים בחיים החיצוניים של המטפל והמטופל, ורובד סובייקטיבי המבטא מציאות פנימית. המטפל צריך לשמור על ה setting כי בעשותו כך הוא שומא על פונקצית ההכלה היצירתית שלו.
אצל גנזרין ה settingמעודד את ההתרכזות ברגשות רגרסיביים בתוך גבולות פיסיים המאפשרים חזרה אוטומטית למציאות. הגבולות שומרים שהמציאות לא תחדור וגם שהאשליה לא תחדור למציאות. לדבריו יציאה מה setting מעוררת חרדות רודפניות במטופל ובמטפל והם צריכים להיות מעודדים בתוך הטיפול.
מסעוד חאן מדגיש את תרומת החוקים האסורים של ה setting, כמו מניעת התנועה והמגע ליצירת אזור האשליה, בו השפה היא הכלי לביטוי המשאלות.
יש המדמים את הבמה הטיפולית לבימת תיאטרון, כמו מקדוגל, למשל. בשתי הבמות החוויה כממשית למרות שאינה ממשית, אך היא מתאפשרת כך בתוך גבולות ברורים של מקום וזמן.
מאפיינים תיאורטיים: הגישה הפסיכואנליטית הקלאסית מגדירה את ה setting באופן מוקפד, חריגה ממנו מתפרשת כ-acting out או enactment של המטופל או המטפל. עמדת המטפל היא של איפוק. הגישה הקלייניאנית רואה את הפגיעה ב setting כהתקפה על השד הטוב מתוך כנאה וחמדנות, ולכן על המטפל לפרש את הפנטזיות ההרסניות של המטופל.
קינודוז טוענת כי ה setting מאפשר למטפל להיות מיכל יצירתי, אך המטופל ירצה להרוס את יכולת ההכלה של המטפל מתוך כנאה וחמדנות. היא מפתחת את רעיון המיכל של דיון ואומרת כי מבחינת המטפל, ה setting הוא מיכל המאפשר לו לקבל את ההשלכות ולעשות טרנספורמציות כדי שיחזרו למטופל בצורה מעובדת יותר. עבור המטופל זהו מיכל הנועד ליצור גישה לעולמו הלא מודע. היא מבחינה בין מיכלים שונים לגבי אופנות ההכלה: מיכל שהוא כלי שאינו יכול להשפיע על תוכנו ושאינו יכול להשתנות על ידו: ומיכל אקטיבי הנמצא באינטראקציה עם המוכל החיוני להתפתחותו, בדומה לשד החיוני ליצירת החלב שהוא מכיל והחלב המשפיע על השד.
אצל וינקוט ה settingהוא הסביבה האימהית המתאימה את עצמה לצרכיו של המטופל. סביבה זו מספקת אשליה של ביטחון והגנה ומזמינה את המטופל לרגרסיה אל מצבי תלות ראשוניים. וינקוט מתייחס למשמעות השונה של ה setting לגביי מטופלים עם הפרעות שונות. עבור הנירוטי, הספה והחום של המטפל הם ייצוגים של אהבת האם בעוד שעבור הפסיכוטי הם הדבר עצמו: הספה היא הרחם והחום של המטפל, הוא חום גופו.
בלייכר מתעניין ב setting כשהוא לא מופר ונשמר באופן אידיאלי. השמירה הטוטאלית לדבריו, היא העברה סימביוטית והשלכה של היחס הלא מובחן למטפל.
אצל מודל ה settingמאפשר למטפל להיות מושקע בקשר עם המטופל. תפקיד ה settingהוא לספק תנאים של ביטחון שיאפשרו למטופל לחוות את המטפל כמייצג רמות שונות של מציאות. הוא מבחין בין העברה לה הוא קורא תלות\הכלה הנוצרת מ setting המעורר קונפליקטים התפתחותיים, כמו כמיהה לתלות מול הפחד לאבד אוטונומיה, ובין גבולות ה setting המאפשרים את ההכלה – בתהליך ההכלה יש סיכון שהמיכל לא יתאים למוכל או שהמיכל היה נתון ללחצי המוכל. כשהעברה מתנהלת כשורה נוצרת העברה נירוטית, לה הוא קורא: iconic transference . הגישה האינטרסובייקטיבית, המתמקדת השפעת הסובייקטיביות של המטפל, תראה ב setting מסגרת המבנה את המרחב המשותף בו נפגשים המטפל והמטופל כשני סובייקטים. הדרישה של המטופל לשינוי ה setting תקבל משמעות של ניסיון לפגוש את המטפל במקום שייתן המטופל הזדמנות להתנסות חדשה, וימנע חזרתיות .
הופמן מתנגד לדיכוטומיה, ששמירה על ה settingיוצרת ביטחון וחריגה ממנו יוצרת תחושת סכנה. הוא רואה ביציאת המטפל מהמסגרת יציאה מהמקום הנוח וויתור על עמדה נרקיסיסטית הגנתית. לטענתו במטח בין היסודות הריטואליים והספונטאניים של הטיפול קיים פוטנציאל תרפויטי רב.
בלייכר , שהדגיש את חשיבות קביעות ה setting אומר כי למסגרת נוכחות קבועה בדומה לנוכחות הקבועה של ההורה החיונית להתפתחות האני. אך, הימנעות מכל שינוי ביחסים עם המסגרת, כמו עם ההורה, משתקת את ההתפתחות. לעיתים יהיה לחוץ למטופל שגם המטפל יסכן את ביטחונו ותפקידו על מנת שגם הוא יוכל להסתכן. שמירת המסגרת תלויה גם בצורך של המטפל לשמור על גבולותיו האישיים הנחוצים לו לשמירה על נפרדות, פרטיות ואוטונומיה. המשמעות של חריגה מהכללים משתנה מרגע לרגע בכל טיפול. המחברת לא חושבת כי אין חשיבות בשמירה על מסגרת אחידה וקבועה, אך יש להיזהר מנוקשות והצמדות למסגרת באופן אובססיבי.
ה setting כמפגש בין הפרטי למשותף הוא לבין הסגור לפתוח
המחברת מתארת כי הייתה ממוקמת בנינוחות בתוך תפקידה כמטפלת, בתוך שקט שאפשר לה להיות קשובה למטופל. ביון מזהיר את המטפלים מפני השקט הזה, אשר מתחתיו מתחוללת סערה. חשוב שהסערה תישאר פתוחה למרות דרישתה לעמוד בחרדה ובתסכול. ה setting מאפשר לשאת את הסערות בשעה הטיפולית. המחברת חושבת שאפשר לראות בגבולות ה setting ביטוי לגבול הרגש, המאפשר לשאת את הכאב מבלי שזה יסכן את קיומנו. מטפל שסומך על ה setting יוכל לוותר על גבולותיו וללכת לאיבוד במרחב החיוני לגילוי העצמי של המטופל ולחזור לגבולותיו היוצרים את המרחק הנחוץ לצורך התבוננות.
פרויד בהתייחסו לתנוחת המטופל ולישיבת המטפל מוסתר מעיניו אומר שבכך ה setting מאפשר את התנועה בין ההשתתפות להתבוננות ובין היות עם המטופל להיות עם עצמי.
ארון מתאר זווית אחרת הנוגעת לשמירה על פרטיותו של המטפל. המקום אותו אין הוא חולק עם המטופל, בו הוא יכול להרגיש מוגן וחופשי לחשוב את מחשבותיו וממנו הוא יכול לצאת אל המטופל.
גבולות ה setting מאפשרים את התנועה בין התמזגות למפרדות. גנט רואה בפולשנות משאלה לגלות את האחר האמיתי בעלי ידי כך לחוות באופן ממשי את העצמי. פריצת הגבול, לדעתו, מאפשרת פריצה של גבולות העצמי ושחרור ממחסומים הגנתיים. יש מטופלים שיבטאו את הקושי לשאת את כאב הנפרדות של המטפל דרך התעלמותם מגבולות ה setting המייצגים גם את גבולות היכולת שלו להיות מושקע במטופל.
סלאבין מתייחס לנפרדות של המטפל כמפגש קונפליקטואלי בין שני סובייקטים הנאבקים על זהותם והנמצאים במשא ומתן על אינטרסים מנוגדים. הכרה של המטפל בצרכיו תמנע ממנו, לדבריו, הונאה עצמית וניצול המטופל תחת המסווה של טובת הטיפול. ההסתגלות וההתאמה ההדדיים יאפשרו, הן למטפל והן למטופל, להימצא במקומות שקשה להם להיות שם ולהשתנות. לסיכום, ה setting נוכח ונעדר לאורך הטיפול. היעדרותו מאפשרת כניסה לאשליה ונוכחותו מתקיימת כאשר הוא מופר. הוא מהווה שדה דינמי להתנסויות המטופל, מבנה את המרחב הטיפולי והמרחב מתקיים בו. למרות קביעותו הוא משתנה ונבנה מחדש על ידי המטופל והמטפל דרך רבדיו השונים.
הגישות הקלאסיות מתארות את תפקידו של ה setting בטיפול כאשר הדגש הוא על המטופל, פיתוח ההעברה, יצירת המימד השלישי והביטחון שגבולותיו מאפשרים. מה שבולט בגישות אלו הוא העדר ההתייחסות לחשיבותו עבור המטפל. המחברת חושבת כי ה setting מאפשר למטפל את היכולת להיות קשוב לצורכי המטופל ולטשטש את גבולותיו כדי להיות איתו במצבים שונים. כאשר פריצת גבולות המסגרת מאיימת על הגבולות הפנימיים של המטפל, הוא ייטה להגן על הגבולות הפנימיים והחיצוניים בנוקשות, בעוד שגמישות ה setting הפנימי שלו תאפשר יותר חריגות ספונטניות שהן לעיתים הזדמנות לצמיחה עבור שניהם.