שיעור בדיקדוק

ברומנים בלשיים לא נהוג להתחיל את העלילה מהתחלה אלא, בדרך כלל, משנמצאה גופה. לאחר מכן, בא הבלש שמפענח את הפשע.

גם אנו לא סטינו מכללי הז'אנר - הרי עלילתנו היא בלשית גם בלשית. הייתי אומר שהיא סופר-בלשית משום שעוסקת בקודש הקודשים של החברה - חוקיה ושופטיה.

הקורא לא מצפה מאיתנו שנביא לו טביעות אצבעות של איזשהו שופט מטורף שהשאיר על הגרזן שבו הוא ריסק את ראשה של מאהבתו. אנו פונים לקורא אינטליגנטי אשר מוכן יחד איתנו באמצעות שיטות יותר מתוחכמות מאלו שמשתמשים בהן במדור לזיהוי פלילי, לחדור לתוך ראשו של שופט, אשר באכזריות מרסק את שלטון החוק.

אכן, כפי שאומרים הצרפתים, כאשר מדובר בפרשה סבוכה, "חפש את האישה!" דווקא השלב ההתחלתי הזה של חיפושים אחרי האישה לא היה קשה כי דווקא האישה נמצאת במרכז עניננו. וזאת לא אשת מבקש! - זאת דווקא השופטת! כב' השופטת ד"ר אמנציפציה! ניתן לה כבוד ותשומת לב הראויים.

ובכן, לא צריך לבצע חקירה סמויה כדי לזהות כי על מנת להיות שופטת בחברה גברית שוביניסטית כשלנו היא אמורה להיות אישה שהתבלטה במיוחד בכישוריה האינטלקטואלים. היא אמורה להיות מעל הממוצע הגברי (בשלב זה הפמיניסטיות יכולות למחוא לנו כפיים). למרות הציון הגבוה כל כך שנתנו לאותה אישה, הוא עדיין אינו משקף את מה שהיא. הרי היא לא סתם שופטת באחד החורים בביהמ"ש לתביעות קטנות – היא שופטת בביהמ"ש השלום בירושלים! וגם זה לא הכל – היא עשתה עבודת דוקטור במשפטים. אישה יוצאת מהכלל! וגם זה לא הכל כי אילו הזמן היה נעצר לא היינו יודעים כמה באמת שווה אישה בכלל, והאישה הזו בפרט. אך למזלנו זמן זורם בלא הפסק מאז, ומתחילת הפרשה הנדונה היא עשתה קריירה מטאורית – תוך שנים ספורות – משלום לעליון. בקיצור, אישה לדוגמה וגנאי לגברים.

למען הדיוק, בזמננו אפשר למצוא עוד נשים שעשו קריירות מבריקות בתחומים שונים, ולאו דווקא במשפטים. אני זוכר את המדריכה שלי כשעשיתי עבודת דוקטור. אומנם מדובר בהתנהגות בעליי חיים אך בכל זאת, היא הייתה פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית. ואני זוכר כיצד היא הייתה מוציאה ממני את הנשמה באמצעות דקדקנותה. כתבתי את התזה שלי באנגלית כדי שמישהו מלבד ישראלים יוכלו לקרוא אותה. כמה המדריכה שלי השקיעה מזמנה לניסוחים כדי שיהיו מדויקים ויישמעו באנגלית כאילו היתה זו שפת אימי! אנגלית, שפת המדע המודרנית, הייתה שפת האם של המדריכה. אני אסיר תודה לה באשר היא לימדה אותי להתיחס לשפה בכבוד, למרות שלמען האמת, ספק, אם מלבד מן הבוחנים קרא מישהו אותה עבודה, וכי אילו לא היו הניסוחים "בריטים" ממש, לא היה זה משנה גורלו של עכבר מעבדה אחד.

כדאי להדגיש, כי לא רק שופטים יש בירושלים, אלא גם שופטות יושבות בכיסאי שופטים, והשופטות הללו הנן מעל ומעבר לממוצע הבין מיני לרקע האפליה שקיימת בחברה שלנו כלפי נשים.

לאור האמור לעיל אנו מצפים משופטת ברמתה של ד"ר פרוטקציה כושר מקצועי ויכולת שיפוט מושלמים.

פעם, כאשר אנשים האמינו כי עולם נברא ממילים, הם סברו כי כל טעות קטנה בספר תורה עלולה לשנות את העולם שנוי שהבורא לא רצה בו בעת בריאתו, כמו שנאמר:

תֵבֵל הופך לתֶבֶל עם הוספת נקדתים

לטבילתן השם הביא מבול של מים

לא במיקרה דִקְדֵק ודִקְדוּק הנן מילים בעלי אותו שורש.

גם היום, כאשר אנשים יודעים כי העולם נבנה לא ממילים אלא מחומרים שונים, מאנשים נדרשת דקדקנות בכל מה שהם עושים ואומרים, לרבות פסקי דין שהם ממציאים כדי שחברה תתנהל כדין.

לאחר דברים כה טריוויאליים ומובנים מאליהם שאין בהם אף כדי לסבר את אוזנו של קורא, נחזור לפרשה, דהינו לפסק דינה של כב' השופטת ד"ר פרוטקציה לפירוק דירת בני הזוג לשעבר.

למען האמת, אין בפסק דין זה כמעט ולא כלום, והיינו יכולים לשבח אותו כפי ששיבחנו את השופטת שהמציאה אותו… למעט דבר אחד, שגם הוא לא מזדקר לעין במבט ראשון, משום שגם הוא לא נמצא בפסק דינה. דבר הזה כה חסר משמעות שאילו לא היה משנה את גורלו של המבקש באופן משמעותי, לא היינו שמים לב אליו. במקום "דיון להוכחות" כתוב בפשטות - "דיון"; בעוד שהמונח הראשון שייך להליך משפטי בעל משמעות מיוחדת, שונה מהליכים אחרים, ו-"דיון" יכול להיות סתם דיון, לקדם משפט, למשל.

אומנם, יכול להיות שהשמטת מילה "להוכחות" אינה משנה דבר, כי גם בדיון להוכחות מתרחשים דברים אשר כותבים בסוגריים, כגון הערות ביניים מספסל העדים למשל, דברים לא רלוונטיים מבחינה משפטית, ושמשום כך לא משנה באיזה סוג של דיון הם התרחשו.

בכוונה הוצאה מילת "דיון" מהקשרה כדי להראות עד כמה דקדקנות יכולה להיות חסרת שחר וכלי להתנשאות, במיוחד, שמבחינה לוגית למילים בכלל אין שום משמעות ללא עטיפתן במילים אחרות. לכן, הבה ניקח את המשפט כולו, בו מופיעה אותה מילה "דיון":

אומנם, בשלב מסוים במהלך הדיון, טען הנתבע כי התובעת רימתה אותו וכי, לכאורה היתה שותפה לעסקה בידיעה ובכוונה כי היא עומדת לעזוב ובכוונה לנצלו.

מדקדקי דיקדוקי עניות שבתוכנו יכולים מיד לטעון כי סביר להניח כי מילת "להוכחות" מופיעה במשפט הקודם או נמצאת תחת הכותרת "דיון להוכחות" או "חקירת העדים", ואז אין שום צורך לחזור שוב ושוב לאותה מנטרה. נשיב כי אי-אפשר להצביע על דבר שאיננו ושרק ההפך הוא הנכון - הציטוט הנ"ל מופיע בעמ' 2, שורות 27,26, ו- 28 לפסק הדין האמור, בעוד שלעיל אין אף רמז באיזה דיון מדובר בו, או לא מדובר בו.

כוונה היתה לפזר את הערפל, אך נתקלנו במסך-עשן: "בשלב מסוים במהלך הדיון" – כבר שני משתנים בלתי מזוהים.

למעשה, שני אי-דיוקים שבאותו משפט קודמים ל"טענת הרמיה" מעלים אצלנו שאלה – מה יכול להיות קל יותר מלצטט את הפרוטוקול? – הנה לכם הטענה המופרכת מעיקרה.

אילו לא למדנו באותה האוניברסיטה, הייתי בטוח שכב' השופטת הייתה בוגרת אוניברסיטת לטביה.

נוצר רושם, שהיא הרבתה לדקדק באי-הדיוק באשר להליכים המשפטיים בהם, כלשונה, טען הנתבע טענת תרמית. כך נאלצתי לתהות, מאין מוכר לי הסיגנון הזה? – מעולם רישום הפטנטים! בו יתואר מה שהומצא בלי שהקורא יוכל לשחזר את ההמצאה. והמבין ברישום פטנטים יודע שזו אומנות – לדקדק באי-הדיוק: רשם פטנטים אמור להיות אפוא ובהכרח לא פחות מנוכל. ההבדל בין אלו מזערי: הראשון, תפקידו שלא לדקדק בהמצאה הקיימת, והאחרון, טיבו בכך שהוא ממציא לוקשים בכזו דקדקנות הנוטפת ריר מרוב תאווה.

מסקרן הוא, האם אי-הדיוק שבו מתאפינת המובאה המצוטטת, נרקח בכוונה תחילה, ומשום כך מהווה תרמית או, לחלופין, אין לשופטת ד"ר פרוטקציה כישורים מקצועיים נדרשים אף לא כדי לנסח פסק דין כדין, והיא, כנראה, הגיעה לכס השופטים לא בזכות, כי אם אלא, קודם כל, תודות לפרוטקציה שהכירה לה אי-שם הצמרת שמעל?

הכלל, שעל פיו אנו נשפוט את השופטת, הוא אותו כלל, ששופטים שופטים אותנו: ספק - לקולא. היינו נותנים לה להנות ממנו, היינו עוברים הלא, אלא מסתבר, שבידיה היא לא הותירה כל ספק: באותה המובאה המצוטטת, באומרה "כי היא עומדת לעזוב" מתבקש היה משלים כלשהו, כמו את מה או את מי, שבלעדיו נותר המשפט בלתי שלם ורצוף שגיאות.

דווקא במשפט האמור הזה חסר היה משלים, "משום מה", בהשוואה למשפטים אחרים של פסק הדין, בהם נמצא המשלים מיד אחרי אותו פועל, כמו למשל,

…עזבה האישה את הבית…

ניתן היה לומר, כי זו דוגמה טובה לפעולות מוטעות, אבל זאת רק בתנאי, שנֹאמר כי האמירה "כב' השופטת ד"ר פרוטקציה, בהיותה שופטת ביהמ"ש השלום בירושלים (היום שופטת עליון) ידעה דיקדוק" היא אמירה של אמת. וודאי הוא הדבר, כי המלומד אבן-שושן ידע דיקדוק יותר טוב מאותה שופטת. ועם זאת, איש לא יעז לטעון, כי לא ידעה דיקדוק עת עסקה כתיבת פסק הדין האמור; משום שאז, היינו נאלצים לעמוד מול קטסטרופה אמיתית, לאמור, כי יש ויש בשופטי ישראל בורים ועמי ארצות (ונא לא לשכוח אותו שופט בבאר-שבע, אשר רשם במהלך הדיון, את השגיאות הדיקדוקיות של עורכי הדין שטענו לפניו).

בשעתו, פרויד הסביר את התהוותן של פעולות מוטעות, כמו טעות-כתיב, בכך שהן קורות עקב אינטראקציה בין שתי כוונות מתחרות, או יותר נכון, עקב התנגשות ביניהן. במקרה הנדון, וודאי שהתכוונה השופטת להוציא פסק דין מתחת ידה שייראה כפסק דין צודק, אבל גם וודאי הוא שהתכוונה היא לעקוף, לגמד ולטשטש את הראיות המנוגדות לקונסטרוקציה שזממה. לא מקרי הוא, שלכב' השופטת נשמט דווקא אותו משלים הדרוש לאותו פועל-יוצא עזב, ודווקא אחרי הצירוף "בשלב מסוים במהלך הדיון".

יצויין עוד, כי באותו צירוף, המילה מסוים, – לאמור: מוגדר, כזה ולא אחר, ספציפי – היא גם טעות-כתיב ממש, ולא רק מילה חסרת משלים; משום שעל רקע אנונימי בסוג הדיון ובשלב אחד במהלכו, המילה "מסוים" נשמעת כמילה מיותרת, וזאת דווקא בשעה שהיא לא אחרת מאשר מילת מפתח.

ניתן לדמיין סיטואציה, אחרת במקצת, בה שואלת אישה את בעלה בהפתעה: "למה חזרת מאוחר מעבודה?" ובה הבעל עונה: "כי במהלך הדיון שהתנהל במשרדי כבה החשמל, ודחיתי את הדיון עד שחזרה אספקת החשמל"; ואישתו מוסיפה ושואלת מתוך סקרנות נשית: "ובאיזה שלב של הדיון זה קרה?" והוא משיב: "בשלב מסויים במהלך הדיון".

אותו צירוף מילים, בקונטקסט אחר, נשמע לגמרי אחרת. אילו היה מישהו אחר במקום אישתו, וודאי היה מבין מה שהיא לא הבינה… למשל, שהוא הוא דאג להפסקת… סליחה, לאספקת חשמל, ומשהו אחר קרה מסביב לשולחן הזיונים… סליחה, טעות-כתיב – לשולחן הדיונים.

בתכלס, דברים שמדברים בעד עצמם, אין צורך לאמת. ניתן רק לקרוא כלפי שמים:

…הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה.

(תהילים קכ ב)

***

חרף הסיום הכה פיוטי, מקשה להוסיף דבר, אך עם זאת, נותר משהו מטריד - בתוכנה של הקריאה הזאת: כאילו הכל היה ברור עד הסוף, כך שלא ניתן היה עוד לחשוב על נוסח קריאה יותר טוב מזה; יתרה מזאת, כאילו יש בה הרבה מעבר למה שנראה במבט ראשון. ומה באמת יש בה, שממש מהפנט את הקורא? האם לא החזרה שהיא כוללת על אותו הדבר במילים אחרות - משפת שקר ו-מלשון רמיה? האם כדי שבשמים יבינו ממה בדיוק מבקש דוד המלך הצלה ותשועה, האם חשש הוא שלא יובן שם, מה זה שפת שקר, שהוא נזקק ל-לשון רמיה כפרוש למה שאמר קודם!?

קשה גם קשה להאמין בכך, שדוד המלך פיקפק, חלילה, בשליטה של כל-יכול בשפת הקודש! ואז, לשם מה חזרה על אותו הדבר? – שמא, בכל זאת, לא הייתה כן חזרה על אותו הדבר? ואין לשון רמיה עוד סתם הקבלה ל-שפת שקר? ושמא שפת שקר, היא פשוט הצילה נפשי משפת שקר ויתרה מזאת – הצילה נפשי… מלשון רמיה. כי המשך הרצף הוא דווקא

מה-יתן לךָ ומה-יֹּסיף לךְ לשון רמיה.

(תהילים קכ, ג)

אם כן, אז מה פרושו של "לשון רמיה"? אלו לשונות בכלל מצויות בלשון הקודש? - לשון חלקות, לשון שיקוצים… ו-לשון רמיות, להבדיל, למשל, מלשון הדיוטות, לשון חכמים, לשון סתרים, שכולן כל אחת בהקשרה מהוות סיגנונות דיבור שונים.

לדוד המלך לא היה קושי לאמת דברים – היו בחצרו מספיק סריסים אשר היו לוחשים לאוזנו, מה נשותיו מדברות מאחורי גבו ובחדרי חדרים. "לשון רמיה" – זה שקר מתוחכם. אילו כמונו דוד המלך ידע להשתמש בפסיכואנליזה היה לו קל להבדיל בין סיגנון וסיגנון: "זו לשון רכה וזו… אוי לאוזני שכך שומעות - לשון רמיה", ולא היה מצטרך להזכיר את שמו לשווא.

בנבדל מדוד המלך, אנשי העידן הפוסט-פסיכואנליטי, כמונו, למשל, למדנו לזהות מהי לשון רמיה, כך שהקריאה לשמים אינה אצלנו אלא אירונית בלבד.