שם המרואין: משה זריהן.

שנת לידה: 1956.

אזור גיאוגרפי: צפון אפריקה-מרוקו. עיר: מרקש.

בתקופה שסבי היה חי במרוקו הייתה מערכת יחסים מצוינת עם הגויים.

היו יחסי הבנה ,יחסי שכנות טובה מאד ,בבית סבי עבדו עמו נכרים.

יחס השלטונות היה מצוין, העבודות במשרדים היו פתוחים ליהודים.

באזור שבו סבי היה גר לא הייתה קנאות דתית ולא היו כלל גזירות. תופעת ההתאסלמות הייתה מאד נדירה והחשופות לכך היו בעיקר הנשים. (לא הייתה שכבה מסוימת בחברה שבה ההתאסלמות הייתה בולטת).

רוב הקהילה היו עצמאיים ,בעלי מלאכה ועסקו במסחר.

מספר היהודים במרוקו היה כמה מאות אלפים וביישוב כמה אלפים. הם גרו ברובע יהודי שכולם בו היו יהודים.

ברובע היהודי היה בית-כנסת. בבית-הכנסת היו מתקיימות אסיפות

כך שאם היו צריכים להחליט החלטה הנוגעת לקהילה אז רב הקהילה היה

הקובע. הרב היה הסמכות העליונה (רבי אברהם בדוש התחיל דרכו בקהילה זו).

הקשרים עם השלטונות התנהלו באמצעות נכבדי הקהילה. המוסדות שהיו קיימים בקהילה הם: בתי-כנסת, מקווה טהרה, בית-קברות ליהודים בנפרד ורבנות.

מבנה הבית: שרשרת של בתים יהודים ,הם היו גרים במעין מבנה קומתיים, בניה ערבית טיפוסית, לאבי היה בית גדול במיוחד.

תפקיד האב: בעל חנות זגגות בקנה מידה גדול.

תפקיד האם: עקרת בית עם עזרה מערביה.

השידוך: המשפחות הכירו בין בני הזוג באזור המגורים. ההורים שדכו בין הילדים. לפני הנישואין נהגו להיפגש. משפחות החתן והכלה נהגו לתת מוהר- (שווי כסף או זהב ובדרך כלל גם תכשיטים). גיל הנישואין הממוצע היה 15.

מעמד הגרושה: הסתכלו עליה בעין רעה. בזמנו לא היו הרבה מקרי גירושין.

מעמד הרווקה: חפשו לה מכסה מתאים (שידוך) ישנו פתגם במרוקאית האומר: "לכל סיר יש מכסה".

ריבוי נשים היה מקרה מאד נדיר , אך היו מקרים מעטים שאם האישה לא הביאה בנים הבעל היה נושא אישה שנייה.

הנשים ילדו בדרך כלל בבתיהם ונשים מהקהילה עזרו להן. (במקרה זה אבי נולד בבית-חולים). הייתה להם מערכת רפואית, לרוב השתמשו בצמחי מרפא (לדוגמא: זעתר לכאבי בטן). היה זה נקרא רפואה עממית או תרופות סבתא. תמותה בשעת הלידה הייתה קיימת. היו מחלות כגון: שחפת שלא הייתה לה תרופה.

במרוקו התחילו ללמוד בגיל שלוש בחדר ומגיל שבע עברו לבית ספר שהיה בדך כלל בחסות הצרפתים. מגיל שלוש היו מלמדים תורה וערכים ובבית הספר למדו לרוב מקצועות רגילים (חול). לתלמידים הייתה הרבה יראת כבוד כלפי המורים. את הלימודים מימנו ההורים, בני העניים גם למדו והיה מצב שבו העשירים תרמו לעניים כדי שגם בני העניים יוכלו ללמוד.

בבית הספר היו מעורבים תלמידים יהודים ומוסלמים .תופעת החילוניות הייתה נדירה מאד, כיון שרוב האוכלוסייה הייתה דתייה והתפרנסה ממסחר ומעסקים שונים. סבי היה זגג והרוויח יפה למחייה, לא היה למשפחתי כלל מחסור וכנ"ל לגבי רוב הקהילה.

יחסי מסחר עם הגויים היו קיימים ובתחום המסחר הכללי קנו ומכרו איש לרעהו .בין הגויים לבין היהודים היו מעט מאוד מתחים.

הענפים שנחשבו למכובדים : בעלי מלאכה בתחום הזהב ,המסחר.

הספרים הידועים היו של הסופרים: שלום שבזי ,רבי משה זריהן ,חיים עטר.

היו מתקיימים שעורי תורה בבית הכנסת בצורת חברותה סביב בקבוק ערק,

השעורים התקיימו ע"י רבני הקהילה (בדרך כלל היו השעורים בנושא היהדות).

השירים שנהגו לשיר בקהילה הם שירי געגועים לא"י ושירים מרוקאים טיפוסיים לשמחות.

הרעיון לעלות לא"י הועלה באמצעות שליחים והם אלה שעודדו לעלות.

מרגע קבלת ההחלטה להגיע לארץ ועד הוצאתה לפועל לקח שנה.

העלייה של אבי הייתה במטוס. אבי עלה בגיל שבע שנים. המסלול היה ממרוקו עד לצרפת ומצרפת לישראל. משפחת אבי עלתה לארץ עם שמונה ילדים.

ההגעה לבית-שאן:

היה משבר שציין את התקופה הראשונה בבית-שאן והוא: שסבי במרוקו היה במעמד מאד גבוה וכשהגיע לבית-שאן הפך לפועל מאד פשוט. בעקבות זה הסמכותיות שלו נפגעה כאב בעיני בניו. לאחר זמן מה הילדים החלו להתמרד לדת ועברו לבתי ספר חילוניים וזה פגע בהורים.

באופן כללי המצב היה קשה גם כלכלית וגם נפשית וחברתית- בעיקר להורים תקופה די ארוכה עקב המנטליות הדרום אפריקאית שבה חיו קודם.

שם המראיינת:מיכל זריהן

כיתה:י.6