ממצאים מהמחקר של א. גלעדי

באחת ההפסקות, כשרוב הילדים משחקים בקבוצות הג'נדר שלהם, בלטו לעין שלושה בנים שהסתובבו משועממים, חסרי-מעש, מסתודדים ומרעישים. לאחר כשמונה דקות ניגשו השלושה אל ילדה שתפסה בין רגליה גומי צבעוני (מעליו קפצה קבוצת הבנות). הילדה שמה-לב לנוכחותם המאיימת של הבנים והזהירה אותם שיתרחקו ממנה, שאם לא כן היא תקרא למורה המשגיחה. אחד משלושת הבנים ניגש אליה, נצמד קרוב לגופה והצמיד לה נשיקה על הלחי (אני משתמשת במילה "הצמיד" מכיוון שהנשיקה לא היתה רצויה ונכפתה על הילדה). הילדה הסמיקה כולה, נעמדה נבוכה ונעלבת. חברותיה שצפו במתרחש, הפסיקו את המשחק והתקרבו אליה. הילדה התיישבה בינתיים על הארץ והחזיקה את לחיה בידיה. חברותיה הציעו לה לגשת אל המורה האחראית ולהתלונן על הילד המטריד, אבל היא עמדה במקומה ולא הגיבה. שתיים מהבנות צעקו לעבר המורה ש"אמיר נתן לענבר נשיקה". המורה האחראית, שהיתה עסוקה בשיחה עם ילד אחר, לא שמעה את צעקתן. חיפשתי את אמיר ולא מצאתיו בחצר. שיערתי שהוא נכנס פנימה למסדרון בית-הספר. כעבור שלוש דקות החליטו הבנות לשנות את מקום משחקן, אחזו בידה של ענבר והלכו למקום החדש. התקרבתי למקום משחקן החדש כדי לצפות בהתנהגותה של ענבר לאחר המעשה, ושמעתי לפתע צעקה, "די, מספיק כבר", וקול בכי השתלט בחלל החצר. הסתבר שאמיר תקף את ענבר פעם נוספת. ענבר הפסיקה את משחקה, אזרה אומץ, ניגשה בעצמה אל המורה האחראית וסיפרה לה על שהתרחש. המורה אמרה לה בתגובה ש"הוא [אמיר] בוודאי רוצה להיות החבר שלך, אז אולי תתני לו את מספר הטלפון שלך?"