מאת אוב דני

היום הוא הארבע-עשר לאוקטובר שבשנת 2103, ואני, אליס נביקוביץ', תקועה עמוק בתוך קרביו הקפואים של יורופה.

משעמם פה. הזמן גמיש, כל גולם יודע את זה. אבל פה, פה זה אחרת. הזמן פה צמיג. מיקרו-שניות נמתחות לאורך של שבועות. הזמן נדבק לקצות האצבעות כמו מסטיק מאיכות ירודה. עוד ועוד בדיקות אינסופיות. כל פרט קטן וחסר משמעות בנוגע ליורופה מתועד על ידי ועל ידי שני הפלצנים האחרים שנמצאים פה איתי.

נקודות האור היחידות בחשיכה התמידית פה הן שעות הפנאי המועטות בהן יש לי גישה למערכת הבידורית של המוצב. אני מנצלת את השניות רבות הערך האלו לשמיעת מוזיקה. הרבה מוזיקה. כל הזמן מוזיקה. אני מכורה למוזיקה שלי. פעם לא הייתי מכורה כל כך למוזיקה. אבל פה אסור לשמוע מוזיקה בשעות העבודה ואם זה אסור אז זה חייב להיות טוב. ואם זה טוב אז אני רוצה הכי הרבה מזה שאפשר. רק חבל ש"הכי הרבה" זה מעט מאוד. פחות משעה ביום. 50 דקות מוזיקה על כל 15 שעות עבודה מדכאת. שאר הזמן מוקדש לשינה, אכילה ושאר הפעילויות האפרוריות והיומיומיות. מתסכל, מאוד מתסכל. הכי מתסכל. אבל יש לי טריק. יש לי קשרים במקומות הגבוהים. ותמיד כשמגיעה חללית האספקה שאת הקפטן שלה, אישה מופלאה בשם מרידת', אני מכירה עוד מימי הגן אני מקבלת בקבוק. בקבוק הפלאים. בפנים יש חצי ליטר של נוזל, כבר שכחתי מזמן איך קוראים לו. טריכלונם או טריכלורן או משהו כזה. כף אחת גדושה של התרופה הזאת שולחת אותי לשינה מתוקה ונטולת חלומות. אושר עילאי. כל מה שאני צריכה.

חוץ ממני, כמו שאמרתי, יש פה עוד שניים. ג'ף ומייקל.

אני חושבת שהם רוצים שאחשוב שהם הומואים. אני בטוחה בזה. אבל אני יודעת שהם מתכננים משהו לגבי. גברים. כולם אנסים רצחניים. כולם סקס-מניאקים, לא מפסיקים להפשיט אותי במבטיהם. אני מרגישה את זה. הם היו פה כשהגעתי, בטח משכו בכל החוטים האפשריים כדי שישלחו לכאן בחורה. אני משוכנעת שהם כבר קשרו את הקשר האולטימטיבי כנגדי ושהביצוע, כך הם חושבים, יתרחש בקרוב. אבל אני לא אתן להם. אני יותר חכמה. אני אראה להם מה זה לחשוב בכיוון שלי. במשלוח האחרון מרידת' העבירה לי משהו ספיישל בנוסף לתרופה שלי, תוספת קטנה אבל משמעותית. פגיון. והלילה הפגיון הזה יפטור את העולם מג'ף ומייקל.

לילה, הם כבר ישנים. הקשתי את הקוד הסודי של המנעול המגנטי, שש עשרה הספרות שהגנו עלי עד עכשיו משני החלאות האלו. צעדתי בשקט לעבר תאו של ג'ף. הוא אף פעם לא טורח לנעול את הכניסה לתא שלו. הוא ישן שם, נוחר כמו שיכור. יכולתי להריח את החלומות הסוטים שלו. חריאט קטן ומושתן. שיספתי את גרונו. הוספתי שני תריסרי דקירות עמוקות לחזהו השעיר.

עברתי בצעדים זהירים לחדרו של מייקל. גם הוא, כמו ג'ף והשפן הקטן, שכח לסגור את הדלת. רק שמייקל המכוער לא קיבל נזלת. נעצתי את הפגיון המגואל בדמו של ג'ף דרך עינו השמאלית, הוא פילס את דרכו דרך הגולגולת ושיפד את מוחו מלא הזימה. שלפתי את הפגיון. אני בחורה מאוד סימטרית ושוויונית. לא רציתי שהוא יישאר עיוור רק בעין אחת, אז חזרתי על הפעולה גם בעין ימין.

חזרתי לתאי. נעלתי. הקשתי שוב את הקוד הסודי, לעולם אי אפשר לדעת. אולי לא הרגתי אותם מספיק. נשכבתי על הדרגש הצר ושלפתי את בקבוקי האהוב ממקומו שמתחת לכרית. סובבתי את הפקק ולגמתי את כל תכולתו לתוכי. חצי ליטר. זה בטח יספיק. לישון כמו שצריך.

לישון ולא לקום יותר.