אנג'ל

מספר הערות מקדימות:

מה עוד. כן. זה הפאנפיק הראשון שלי ואני מודעת לעובדה שהוא לא מקורי במיוחד ושיש הרבה בסגנון הזה. אני נשבעת בכל היקר לי שלא העתקתי מאף אחד, לפחות לא במודע. אבל קראתי פאנפיקים כך שזה יכול להראות כאילו כן העתקתי ממשהו.

רק לידע כללי, הבסיס לסיפור הזה רץ לי בראש הרבה לפני שידעתי מה זה פאנפיק, אני פשוט העברתי את זה אל אחת הדמויות בתוכנית האהובה עלי.

אנג'ל התעורר.

הוא לא רצה להתעורר. הוא חלם, חלום נחמד ובלתי מציאותי לחלוטין.

באפי והוא מטיילים בגינה, השמש על פניהם והם מחייכים אחד אל השני באהבה.

אנג'ל קם מהמיטה ופנה למקרר, הרעב מציק לו.

הוא פתח את המקרר ומצא עצמו בוהה מול שקיות ובקבוקים מלאים בנוזל אדום עם ריח מוזר.

אנג'ל טרק את דלת המקרר בגועל. "זה מה שאני, חיה, חיה טורפת, ואפילו את זה אני לא יודע לעשות כמו שצריך." גיחך לעצמו גיחוך עצוב ומזלזל.

הוא הסתכל על הוילון השחור הסגור וראה שעדיין אור יום בחוץ. "עוד יום של ישיבה בבית. יופי." הוא ידע מה יבוא עכשיו, ההרהורים, הכאב, הצער, השנאה.

הוא התיישב על הכורסא היחידה בחדר האפל וחשב "הייתי צריך לקנות טלוויזיה, לפחות לא הייתי משתעמם."

הוא כיוון את הכורסא לכיוון החלון כדי לדעת מתי תבוא החשכה המבורכת, המקוללת.

זה היה לילה כשהוא ראה אותה לראשונה, הלילה שהאיר את חייו.

הוא ראה אותה נלחמת ואז עקב אחריה לביתה וראה אותה דרך החלון.

הוא קם בזעף מהכורסא והחל ללכת הלוך ושוב בדירה הקטנה, צעדיו לא משמיעים קול ובגדיו השחורים מתאימים בשלמות לחדר האפל.

הוא מלמל לעצמו מתחת לאפו עוד כמה קללות וחזר לשבת.

המלמולים שלו הפכו לצעקות. הוא תפס את עצמו ונרגע.

הוא חייך לעצמו מעצם המחשבה ואז הקדיר פניו. "ואיזה מין עונש יהיה זה לחיה כמוני? איזה מין עונש הוא זה?"

אבל אני לא אוהב את זה. וזה הופך את זה לבסדר?

אבל אני לא אוהב את זה, לא אוהב את זה, לא אוהב את זה.

באמת? האם אני באמת לא אוהב את זה? ואולי אני רק נהנה להעמיד פני מסכן, עלוב, חסר כל.

אולי אני כן נהנה מזה?" תמונה עולה ממעמקי מוחו וריח הדם מציף את נחיריו, ריח הדם של באפי, וגם הטעם.

הוא מרגיש את פניו משתנות לאיטם ואת אנג'לוס קורא לו ממעמקי מוחו.

דם, דם אנושי, דמה של באפי, הוא לא שולט בעצמו הוא קם מהכורסא רגליו עומדות בגאווה גוו זקוף פני הערפד שלו חדות באופן לא רגיל.

הגיחוך על פניו הופך להעוויית כאב.

כלוא, כלוא, כלוא בגלל אור השמש הארור הזה, הוא יביא חשכה לעולם, חשכה ואז הוא יהרוג את הקוטלת המקוללת, את זו שגרמה לו לאהוב ולאבד, הוא יהרוג את באפי.

הוא מדחיק בקושי את הלחישה העקשנית וקם בכבדות.

המקרר נפתח ואדם צעיר עם עיניים זקנות של מישהו שראה יותר מדי, לוקח בקבוק, בקבוק עם ריח מוזר, ריח מוכר, אבל בלתי הגיוני. אף אחד לא שותה דם.

אנג'ל שותה וחוזר לכורסא, הכורסא שמזכירה לו את הבית, את סאנידייל.

וזה היה נכון. אנג'ל איבד את משפחתו. משפחתו שגרה בסאנידייל.

ווילו, עם הראש החכם והפה המגמגם, אוז, איש זאב, והאדם העדין ביותר שהכיר אנג'ל כל ימיו - וימיו היו ארוכים, ארוכים מאוד, ארוכים מדי - קורדיליה, שמתחת לכל השמלות והפוזה הייתה עדינה ואכפתית, ג'יילס, האדם שאנג'ל עדיין לא הבין איך, אבל הוא סלח לו, סלח לו על ההרג, ההרג הנורא, הרצח של ג'יני. אנג'ל התכווץ בכאב.

זאנדר, זאנדר שאהב את באפי אבל הסכים שתהיה עם אנג'ל אם זה יגרום לה אושר, האדם היחיד שראה את הסוף המר, את הנטישה, כבר מההתחלה.

"באפי, באפי שלי, באפי הנערה היחידה שאהבתי, הנערה היחידה שלעד אוהב, באפי שלי.

באפי שהרגה אותי, הרגה אותי באהבה והחזירה אותי לחיים באותה אהבה עצמה, באפי הזאת, באפי הקוטלת, קוטלת הערפדים. קוטלת יצורים כמוני." הבוז העצמי שלו היה כל כך ברור, כל כך בולט, הוא בז לעצמו, לעצם הווייתו, ליוצריו, הוא העריץ את אלו שיהרגוהו.

אנג'ל קם ופנה לחלון, הוא הביט דרך הבד על הרחוב בחוץ. קרניים דקות של אור חדרו דרך הבד ופגעו בו, זה כאב, הו כמה שזה כאב.

אנג'ל התעלם מהכאב. הוא למד לעשות זאת במאה השנים שבילה בגיהינום. הכאב לא הפריע לו. הוא שמח על הכאב. כאב מעניש, כאב גואל.

הוא הושיט ידו לוילון ופתח אותו באחת, אור השמש הציף אותו.

חום.

שרפה.

כאב.

אבק.

מוות.

חופש.