אני זוכר את היום שבו גירשו אותי מארקדיה. זה היה יום יפה.

שבועות רבים לפני כן ירד גשם, והשמש, למרות שהייתה קרובה, לא הצליחה לפזר את העננים.

כשהשערים נסגרו בפניי בחבטה נשבה בריזה נעימה. אמרתי לעצמי שהנה, עכשיו כשהם גירשו אותי, הם יכולים להתחיל את הקיץ בלי לחשוש מהפתעות.

אף אחד לא ליווה אותי, מלבד שומר הסף, שהיה רובוט עצום ממדים עשוי פלדה. כל האנשים פחדו להתלוות אליי, אולי כי חששו שאם ילכו איתי, ייסגר השער מאחוריהם, והם יישארו איתי בחוץ, בארץ בני התמותה. רק מספר ילדים הלכו אחריי, נשמרים מלהתקרב, בדממה כבדה. עבורם לא הייתי פורע חוק או מסית זדוני. עבורם הייתי האיש שתיקן אופניים ותפר כדורי רגל קרועים. אני חושב שהם הלכו אחריי גם כדי לראות מה קורה למי שחוצה את מפתן השערים הענקיים שמבחינתם היוו את גבול העולם המוכר להם. אולי הם חשבו שברגע שתדרוך כף רגלי בצד השני, הצד שבו חיו בני תמותה, אני אתפורר לאבק אל מול עיניהם.

האלמוות היה מציאות בארקדיה. לא היה בארקדיה בנאדם זקן אחד. הזמן עצר עבור תושבי המקום כשהגיעו לגיל שלושים שנה, ומאותה נקודה ואילך, לא הזדקנו, לא חלו, ומוות לא טבעי היה נדיר עד כדי כך שרק בארכיון היו רישומים על מותם של אנשים בתוך גבולות ארקדיה. רוב תושבי ארקדיה יכלו להגיע לגיל שלוש מאות שנה. בגיל כזה הם בדרך כלל בחרו להשיל מעליהם את גופם הפיזי, ולעלות עוד מדרגה. קרוב יותר לשמש, קרוב יותר לאלוהים.

גם אלוהים היה מציאות בארקדיה. אלוהים היה חסר גוף, אבל גם התגלם בדמותו של מחשב הענק שניהל את כל מדרגות הקיום, מלבד את המדרגה התחתונה, ארצם של בני התמותה. וזה היה האלוהים שבשמו גורשתי.

גורשתי כי רציתי למות. לא רציתי את האלמוות. חיי היו נטולי טעם מרגע שהסתלקה מהם האהבה, ולא רציתי בהם עוד. כל האושר שהיה בי התנדף, ורק צל צילו נשאר, והיה מתגלה כשהייתי משחק עם הילדים. וזו הייתה סיבת פחדם של הכוהנים. הם פחדו שאם אחליט שאינני רוצה לחיות לעד, יקום הרעיון של חיים מוגבלים ויקסום לרבים מתושבי ארקדיה, שמאסו בחיים החדגוניים והארוכים כל כך.

אז הם העניקו לי את מה שרציתי.

לא התלוננתי. רציתי להפסיק להתקיים, אבל לא ראיתי בכך פשע. אבל הם ראו בכך חטא כבד, וקבעו שעליי למות מחוץ לגבולות ארקדיה. לא ידעתי למה עליי למצוא את מותי בין אנשים זרים, שחיים בעולם אחר. אבל הם ידעו. הם לא אמרו זאת לאף אחד, אבל מותי היה מביא למותו של אלוהים. אלוהים התקיים רק בזכות נשמותיהם של האנשים, כשאלה שכנו בתוך גופותיהם. הרעיון המתמטי שייצג את העובדה הקוסמית הזו היה בלתי נתפס, אבל הכוהנים, שהיו בעצם האנשים שדאגו לפעולתו התקינה של "גופו הגשמי" של אלוהים, המחשב, ידעו שעליי למות בחוץ.

נותרתי בחוץ. בוהה בשער המתכת הענקי שלאט לאט דהה ונעלם. הייתי בעולם זר לי. התחלתי ללכת בכיוון יער, שנמצא בסמוך. היער היה נדמה כחיה ירוקה, ולועו הפעור בלע אותי. שוטטתי ביער, מצע העלים היבשים חרק והתפצפץ מתחת לרגליי היחפות. האבנים שרטו אותי ודם החל לרדת מהפצעים.

הייתה זו הפעם הראשונה שחשתי כאב. מראה הדם לא הבהיל אותי, אף שמעולם לא ראיתי כיצד נראה הדם. התיישבתי על סלע והתחלתי בוחן את הפצעים. הם לא היו עמוקים, וכאשר שטפתי אותם בפלג מים, הם הפסיקו לדמם. למרות הכאב, המשכתי ללכת אל עבר קצה היער.

על גבול היער נעצרתי. הייתה דממה כבדה באוויר. לפתע, הבחנתי בחיה חומה וגדולה, שוכבת על הקרקע. הסתתרתי מיד, וממקום מחבואי בחנתי את החיה. החיה לא זזה ממקום מרבצה, וגם כאשר השלכתי עליה אבנים, היא לא זזה. אזרתי אומץ ויצאתי ממקום מחבואי. החיה הייתה מוטלת על הארץ, רגליה מקופלות תחתיה. הבטתי בחיה והבנתי שאני רואה את המוות, לראשונה בחיי. המוות בא לחיה זו בשלווה. היא לא כאבה ולא פחדה כשהמוות בא אליה. היא פשוט נשכבה במקומה והפסיקה להיות.

בדיוק כמו שרציתי שיקרה לי.