המסע הקסום

מאת אזמרגד מ.

מייפל פקחה את עיניה, מטושטשת.

היא קפצה ממקומה, עיניה משוטטות על הקירות הלבנים החלקים, שהקיפו אותה מכל עבר.

כל מה שהצליחה לזכור, היה את כניסתה אל תוך השוק הנודד, על דמוסתנס, דרקון הכסף הענקי שלה, בעקבות הקנדרית המפזזת שלה, בתה המאומצת, שכבר החלה להיבלע בקהל. היא רטנה לעצמה בחיבה, כשראתה את הקנדרית "שומטת" מציאות שונות לתוך כיסיה הרבים.

היא שחררה את דמוסתנס, מורה לו לחכות לה, ונכנסה למסבאה ההומה.

יותר מכך לא הצליחה לזכור. מעבר לנקודה זו, שררה חשכה.

הקיר שלשמאלה נעלם.

היא פנתה אינסטינקטיבית, כל חושיה דרוכים, מוכנה לכל אויב אפשרי. אך הדבר היחיד, שהיה בחדר הקטן, שהתגלה מעבר לפתח, היה כר קטיפה כחול-כסוף, שעליו רבץ בנוחות גור צעיר של דרקון-כסוף, נועץ בה את עיניו הכחולות.

מייפל נראתה לכאורה רגועה ושליוה, למרות שכל עצב בגופה המשיך להתריע בפניה על הסכנה שבמצב בו היא הייתה נתונה. היא התקרבה לאט אל גור-הדרקון, נרתעת למרות רצונה, כאשר עברה במקום בו היה קודם קיר, בתנועות איטיות וארוכות, חתוליות, משתדלת שלא להפחיד אותו ולגוררו לפעולה, ע"י תנועה פתאומית. כשהגיעה למרחק של כמטר מהדרקון הצעיר, החלה לחוש בחמימות מוזרה עוטפת את גופה, מרגיעה ומרפה את שריריה המתוחים למרות רצונה.

היא פנתה אליו בקריאת ברכה בשפת הדרקונים, מכריזה על כוונותיה הידידותיות, מאחלת לדרקון הצעיר אהבה, שלום ושלא יחסר לו לעולם מזון, מקווה שגור הדרקון בוגר מספיק כדי להבין את ברכתה.

למעשה הייתה זו גורת דרקונים, אשר הבינה, והשיבה בברכה המסורתית, מקבלת את הצהרת הידידות של מייפל, ומאחלת לה שקינה תמיד יהיה חם ונעים. מייפל הופתעה, וגערה בעצמה, אל שלא הייתה מוכנה לאפשרות שגור הדרקון הוא ממין נקבה. היא לבשה על פניה חיוך אימהי ומרגיע, למרות שתשובת הדרקונית העידה שהיא הרבה יותר מבוגרת ממייפל עצמה, ושאלה אותה לגילה.

מייפל החליטה להניח לנושא, ולעבור לנושא אחר, דחוף לא פחות, ואולי יותר.

איכשהו, זה לא סיפק את מייפל. היא עמדה לשאול את השאלה הבאה, מבין האלף שעמדו על לשונה, מקיפה בזהירות את הדרקונית הצעירה, כשנרעד החדר כפעמון ענק, והיא איבדה את הכרתה.

מייפל התעלמה מתלונותיה של הקנדרית המאומצת שלה, תלתן-נישא-ברוח. היא סקרה את הנוף סביבן; שתיהן היו רכובות על סוסים (מייפל לא רכבה על סוס מאז שקיבלה את הדרקון שלה, דמוסתנס, כשהיה בן 75. היא תהתה בפיזור-נפש כיצד השיגה את הסוס שעליו רכבה, מה בשם כל האלים גרם לה לעשות זאת, ולאן נעלם דמוסתנס). הסוסים עליהם היו רכובות עמדו נינוחים למדי, בקצה חורשת אלונים עתיקים, בני 200 שנה, על שפת חוף-ים.

ים שלא הופיע במפותיה של הקנדרית. החורשה לא הופיעה שם אף היא.

מייפל הפסיקה את מלמולה הנרגז של הקנדרית, בשואלה היכן, בעצם, הן נמצאות. הקנדרית הקטנה ניגשה אליה עם המפה פרושה בידה, ושמה את אצבעה הקטנה על מדבר רחב-ידיים בקצה העליון של המפה.

מייפל רכנה מעל המפה, מקמטת את מצחה. "את בטוחה?" שאלה.

מייפל קפצה בחן מסוסתה השחורה (איפה דמוסתנס?), נותנת לסוסה ללחך מהעשב הרך והעשיר עליו עמדה. "ובכלל, אנחנו מחכות כבר כמעט יום שלם, לרב-סרן הטיפש ההוא שפגשת בבר, ואני ממש לא מבינה למה אנחנו צריכות אותו, אפילו שהוא טוען שיש לו מפות של הרכס הקסום המוזר ההוא, שבו שוכן מטה-רנדים, ושל הדרך לשער שמוביל אליו. הוא שקרן, אני אומרת לך, יש לי מפות של האזור ההוא, והן לא מראות שום שער, ובטח שלא רכס-הרים שלם, ו..."

הנוף סביבם הבהב לפתע, ונעלם, מותיר את שלושתם עומדים בחדר קטן, בעל קירות בטון חשופים.

הרב-סרן נדרך, עיניו משוטטות לכל עבר, כארנבת שנלכדה, ידו נשלחת אוטומאטית לניצב חרבו, שעל חגורתו, בתנועה של לוחם מיומן. מייפל ריסנה את עצמה, לובשת על פניה ארשת של שעשוע, בראותה את עיניו המבוהלות של הרב-סרן. היא קרבה אל תלתי והרב-סרן בצעדים חתוליים, דרוכה אך רגועה למראית-עין, שולפת את קיטיארה בתנועה שוטפת, מקפיצה תוך-כדי-כך את הרב-סרן. תלתי איבדה לחלוטין את ההבעה הילדותית והטיפשית שעטו פניה עד לפני רגע או שניים, עמדה דרוכה, ההופאק בידה. כעת שלושתם עמדו במבנה הגנתי צפוף, גב-אל-גב, נשקם בידם, דרוכים לבלום כל התקפה.

מייפל לטשה עיניים בגלוי בגופו השרירי של טרנל, מבטה מביע הערכה. "ובכן, כעת, כשאנו כבר לא זרים..." אמרה בחיוך ערמומי.

מעין זעקה מוזרה העירה את מייפל.

היא קפצה ממקומה - מעירה את טרנל שחיבק אותה - מחפשת את מקור הקול המוזר, מורט העצבים. כל זכר לשינה נמחה מעל פניה, בעודה מבחינה כי טרנל ותלתי התעוררו אף הם, מנסים לאתר את מקור הזעקה.

תלתי עברה לאורך הקירות, ממששת אותם בידה. לפתע השמיעה תרועת ניצחון, מזיזה מעין דלת-חבויה, ויוצאת דרכה החוצה. מייפל וטרנל יצאו בעקבותיה, עם חרבות שלופות, דרוכים. תלתי עצרה במקומה, המומה. היא עמדה על גבול דרך רחבה, מוזרה, עשויה מחומר קשיח, אפור, כשבשני צדדיה קוים צהובים, ובאמצעה קו לבן.

תלתי קימטה את מצחה, בוהה בדרך המוזרה. "אתם חושבים שהיא מכושפת?" שאלה את מייפל וטרנל. "יש לי מכשיר שיכול לברר זאת בקלות, אתם יודעים" הוסיפה, בהוציאה מעין שרוך עור, עם נוצה בקצהו. היא הניחה את השרוך על הדרך.

הגוש הסתובב ופנה לעברם. ראש אדם הגיח מפתח בחלקו הקדמי, ושאל בחביבות רבה "מאיזה בית משוגעים ברחתם?"

מייפל, טרנל ותלתי, החליפו מבטים, שולפים את כלי נשקם בהבעה קודרת.

מייפל משכה בכתפיה, "אזמרגד מי-מפל, מפקדת כוחות הרמס".

טרנל ותלתי באו בעקבותיה, והציגו את עצמם. ג'ון הסתכל בתלתי בחומרה. "איפה ההורים שלך?" הוא שאל. ובעוברו אל מייפל, הוא הוסיף "את לא אמא שלה נכון?" ולאחר הרהור קל הוסיף "ותסלחי לי אם אני חודר לפרטיותך, תרגישי חופשי לומר לי ללכת לעזאזל בכל רגע, אבל מה קרה לאוזניים שלך? את צריכה עזרה?"

מייפל החלה לשלוף את חרבה. טרנל הניח את ידו על כתפה, מרסן אותה. היא העיפה את ידו, שלפה את קיטיארה, והחלה להתקדם לעבר גוש הפלדה, נוהמת משהו בלתי ברור, אך כוונותיה היו מובנות בהחלט.

ג'ון התנצל באורח כה משכנע, עד שהצליח לעלות חיוך על פניה של מייפל. הוא חייך חזרה, מזמין אותם להיכנס אל תוך גור-הדרקונים המתכתי שלו.

מייפל התחילה לסרב בנימוס (תוך כדי הבהרת דעתה על שיעבוד גורי דרקונים מתכתיים, בעודה מפרטת את הרגליו האישיים של ג'ון, אבותיו, ועתידו האפשרי), אבל תלתי הקדימה אותה, ונכנסה אל תוך גור הדרקון. מייפל באה אחריה, מקללת את עצמה על טיפשותה, אך מסרבת להפקיר את הישות היחידה (חוץ מדמוסתנס...) שבה בטחה. טרנל, כמובן, בא בעקבותיה (הוא לא ניסה אפילו להסתיר את הסיבה. לא משנה כמה סכנות יביא היום, לילה בחברתה ימחק את כולן, ויגרום לו לקדם כל בוקר בחיוך).

גור הדרקונים (מייפל הבחינה, שחלקים מגופו היו שקופים, ואף היו בו כיסאות!) זינק לדרכו בשאגה. טרנל ותלתי המטירו שאלות על בן האנוש, במטרה לברר מה היה בדיוק ה"דבר" הזה. אחרי הפעם הראשונה שהם כינו אותו "גור דרקונים", ג'ון העלה על פניו כזאת הבעה של עלבון ותמיהה, שהם העדיפו שלא לחזור על זה שוב. התברר, שזה "מכונית", מעין כלי-רכב (כמו סוסים או דרקונים), שבני האדם יצרו (כן, כן, הם לא טבעיים!) ולא בעזרת קסם. דבר זה צרך שמן מסוים בתור מזון. בני האדם שולטים בו, וכנראה שאין לו תודעה... ג'ון קרא למכונית שלו "מרצדס". מייפל הניחה שזה על שם בתו או אשתו או דמות אחרת הנערצת עליו.

המכונית התקדמה, נושאת אותם בקלות, חולפת על פני בניינים מוזרים - מעין מערות, אבל לא חפורים לעומק, אלא בנויים לגובה, מזדקרים מעל פני האדמה. מייפל לטשה בהם את עיניה בגלוי. הם היו ענקיים, כמו טירות, אך בהירים, שכיחים כמו פטריות אחרי הגשם, ואחידים. הם נעצרו בפתחו של אחד מהם.

היא נעצרה כמה צעדים לפני החומר השקוף המוזר, חוככת בדעתה כיצד עליה לפעול, ומה יהיו צעדיה הבאים. מזווית העין, היא הבחינה בטרנל ותלתי, שנעצרו גם הם אל מול הפתח המוזר. טרנל החל לשלוף את נשקו, כאשר ג'ון ניגש אל הפתח. כאשר הוא הגיע למרחק של צעד אחד מהפתח, החומר המוזר נחצה לשניים, וכל מחצית נעלמה בתוך הקיר הקרוב אליה.

מייפל נדרכה. האם זה קסם? האם הוא אפל?

תלתי מיהרה קדימה, בהתלהבות ילדותית כמעט, מחליקה מבעד הפתח שנוצר כאשר לוחות-החומר נכנסו אל תוך הקיר, ופינו לה את הדרך. למייפל היו עדיין ספקות, בקשר לחוכמה הטמונה במעבר בדבר הזה, אך כדי לא להפקיר את ידידתה הקטנה והנמהרת, צעדה אחריה אל תוך המבנה המוזר, משאירה את טרנל על המשמר, לפני הפתח.

האולם הראשי, שאליו הן נכנסו, היה ע-נ-ק! הרצפה הייתה מרופדת במרבד מהמם ביופיו. תמונות מרהיבות תלו על הקירות, ומהתקרה השתלשלה נברשת ענקית, עם כדורי אור במקום נרות. הן מיהרו אחרי ג'ון במעלה המדרגות, שהיו צמודות אל אחד הקירות, מנסות להתעלם מהמבטים הלא מנומסים שכל האנשים נעצו בהם (היו שם רק אנשים! שום אלפים או גמדים. שום קנדרים, אף גזע חוץ מבני-אדם! מייפל תהתה בליבה האם הם כסנופובים. בעצם, כשעצרה לחשוב על זה, היא קלטה שגם ברחובות היו רק בני אדם. היא הרהרה בהיסח-הדעת לאן נעלמו שאר הגזעים.

המדרגות, שהיו מכוסות בשטיח, הובילו אותם אל קומה שנייה, שגם היא הייתה מרוהטת בהדר רב.

ג'ון נכנס אל אחד החדרים. אחרי התייעצות קלה, תלתי נשארה ליד הפתח להשגיח, ואילו מייפל באה בעקבותיו. כשנכנסה, אפף אותה ניחוח קלוש של יסמין, חם ומתוק. החדר היה פשוט, לעומת שאר המבנה, אך נעים מאוד. הרצפה הייתה מכוסה בכריות משי בכל צבעי הקשת, שהתאימו עצמן ליושב עליהן (הן היו למעשה מעין שקים של קטיפה, ממולאים בפירורים של חומר שמייפל לא הצליחה לזהות). על הכריות התפרקדו להם גברים אנושיים יפיפיים, שריריים, חצי-ערומים. האור בחדר היה אדמדם והאווירה ששררה בו, הייתה נעימה, מגרה, חושנית.

מייפל, בחנה את הגברים בהערכה רבה. לפתע, נהייתה מודעת לנוכחותה של אישה נוספת בחדר. במרכז החדר, על ספת-משי, ישבה אישה מהממת, חושנית בצורה כמעט בלתי נסבלת.

בחדר שאליו הן נכנסו, הרצפה הייתה מכוסה בשטיח עדין, אפור ויומיומי, ובמרכזו ניצבו שתי כורסאות עתיקות וישנות, שפנו אחת אל השנייה. בחדר שררה אווירה של עסקים, נוקשה מעט, רצינית, שעמדה בניגוד מוזר לאווירה הקודמת. הן התיישבו על הכורסאות, אחת מול השנייה. האישה החלה לדבר בקול נעים וקטיפתי, מציגה את עצמה. למייפל התברר במהרה, ששמה היה איזבל סקארלט צונץ.

עיניה הירוקות, החתוליות, סרקו את השיחים העבותים, מחפשות אחר תנועה, ולו הקלה ביותר, שתסגיר את מיקומו של הניצוד.

ידה נחה בקלילות על ניצב חרבה, עמידתה שפופה, דרוכה. מכנסי העור שלה היו קרועות, בעשרות מקומות, שריונה נהרס לחלוטין, נזנח לפני קילומטרים, יחד עם הטוניקה שלה, שנקרעה והכבידה על תנועתה. דבר לא כיסה את פלג גופה העליון, מלבד לכלוך, בוץ, ודם קרוש, של יריביה המובסים, ברובו.

בזווית עינה, קלטה ניצוץ מבין העלווה הסבוכה, קרן אור טועה, משתברת במפגש עם מתכת. היא הידקה את אחיזתה בחרב, עיניה מצטמצמות, שפתיה מתכווצות לקו נוקשה.

עלה זז. היא בקושי העזה לנשום, לא מזיזה שריר. מאחוריה, זרד התפצח.

היא הסתובבה מיידית, שולפת את חרבה בו-זמנית, מעבירה אותה בשיח הקוצני, ידה שלוחה לפני גופה, תוך-כדי סיבובה, חותכת את השיח בגובה חזה.

דם סגול פרץ מהשיח וכיסה אותה לחלוטין, צורב את בשרה, מעוור את עיניה. היא חשקה שיניים בנחישות כדי לא להניח לזעקה לצאת מגרונה, כשחשה שיניים חדות נוגסות בירכה, תולשות את הבשר, מותירות רק את העצם. צרחה נפלטה מגרונה, למרות רצונה, מעבירה צמרמורת בכל יצור, חי-או-מת, בטווח של קילומטרים.

מסך שחור, אפל, צנח על העולם.

חושך. שקט. חום לוהט. יובש נוראי. מצע עלים. ואז, כאב יוקד, בוער, שהעלים את כל השאר.

ושוב, המסך ירד.

אור מסנוור. קור צורב. ברד חד כזכוכית ניתח. ואז, תזוזה. אלפני רגליים זעירות, של מאות חיות העולות על גופה העירום. הטפילים כיסו את כולה, נוהרים לפה, לאף, לאוזניים, לכל מקום, מתחילים להתחפר בעורה, לאכול את עיניה, מגיעים לעצבים המעונים, נושכים בטירוף. רעל זרם בגופה.

ושוב, המסך ירד.

קולות מלחמה. ריח חלודה המתערבבת בדם. ריח המוות. צרחות מבעיתות של גוססים. זעקות קרב. גרגורי גסיסה. היא פקחה את עיניה. מסביבה השתולל הקרב. יצורי ביעותים, יצירי השאול, שלדים, זומבים, שדים, דרקונים, ועוד עשרות יצורים זוועתיים, חלקם בלתי-ניתנים לתיאור, רובם מדממים, מסתערים, מתנגשים, כורתים, חובטים, דוקרים, משספים, מקיזים דם, מבעירים.

סוס מלחמה ענק, שחור, להבה יוצאת מנחיריו, פרסותיו הכבדות עשויות פלדה לוהטת, שלד רוכב על גבו, נעמד על רגליו האחוריות, מעליה, ואז, מצניח את רגליו הקדמיות, נוחת בכל כובד משקלו הנורא על חזה ועל פניה, מרסק אותם לחלוטין.

ופעם נוספת, המסך ירד.

עשרות מיתות מזוויעות, כל אחת נוראית מקודמתה.

קרירות נעימה, מלטפת. שירת ציפורים. נגינת נבל רכה. צחוק ילדים. פכפוך מים. ריח בושם עדין, קלוש. יללת חתול מתפנקת. מצעי סאטן מלטפים את גופה העירום, המעונה, הסובל, הממאן להירגע, שריריה דרוכים עד כאב. היא הכינה עצמה למוות נוסף, עיניה עצומות, דמעות זולגות על לחייה.

שתי אצבעות נשיות ענוגות, הונחו בעדינות על צווארה, על העורק הראשי, מרגישות את הלמות ליבה.

מוחה הקודח כבר דימה את האצבעות לוחצות, חונקות, או לחלופין, זוג ניבים חד כתער, קר כקרח, פוצע את עורה, חודר לעורק, שותה את דם החיים ישר מליבה.

אבל לא.

כלום.

גביע בדולח עדין, הוגש לשפתיה היבשות, השסועות. היא שתתה את היין המתוק, מתענגת על טעמו.

כעבור כמה רגעים מייסרים, בראותה – בפתיעה קלה – שהרעל שהיה בוודאי ביין טרם פעל את פעולתו ההרסנית, פקחה במאמץ את עיניה.

היא שכבה על מיטת אפיריון ענקית, בעלת סדינים צחים כשלג. גופה היה עירום, מבושם, נקי לחלוטין, ללא סימן לפצע קל שבקלים. האפיריון היה עטוף ברשת דקיקה, ורדרדה, שטשטשה את מראה החדר בו שכנה. ממה שהצליחה לראות, החדר לא היה מפואר במיוחד, מרוהט בפשטות, ברהיטי עץ-אלון כבדים, בעלי פיתוחים עדינים, מהממים ביופיים.

ליד מיטתה ישבה נערה צעירה, עוטה שמלה לבנה, פשוטה. עורה היה כמעט לבן, עיניה הגדולות כחולות, שיערה כסוף, גולש עד למותניה. הנערה חשה בעיניה הסורקות אותה, חייכה חיוך עדין ומקסים, וקמה ממקומה.

היא חזרה כעבור רגע, בלווית גבר צעיר, בגילה לערך, שדמה לה בצורה מפתיעה.

הוא דיבר בשפה המוכרת לה היטב, במבטא מוזר, מתנגן. "שלום עלייך, הזרה הבאה לבית אימי", ליטף קולו הערב את אוזנה. "אנו מקדמים פנייך בשמחה. אני, קנלמקפת'ושיו, ואחותי ג'נרימליון." הוא הצביע בידו על הנערה שעמדה לידו, וסומק קל-שבקלים עלה על לחייה החיוורות. "ברוכה הבאה לשבט הטונלשיפברמקו."

מייפל עצמה את עיניה, מסוחררת, ובפעם המי-יודע-כמה, המסך ירד.

ירוק. צהלת סוס. פכפוך מים בנחל שקט. סדיני סאטן, הפעם בצבע ירוק חיוור.

מייפל פקחה את עיניה. היא הייתה על אפיריון, העשוי עץ-אלון, גופה עירום ומבושם, נח על כרית סאטן ירקרקה. האפיריון נישא בידי ארבעה גברים חסונים, רחבי-כתפיים. הם היו חלק משיירה, שהורכבה מנשים, גברים, קשישים, קשישות, ילדים וילדות, ביניהם קנלמקפת'ושיו ואחותו ג'נרימליון, כלבים, חתולים וסוסים לבנים יפיפיים.

הם פסעו בנחת לצד נחל צלול, הזורם בין שדות חיטה, התחומים ביער-עד של עצי אלון וצפצפה, ועוד מיני עצים שונים, שלא הצליחה לזהות.

השיירה הרגועה נראתה כטיול משפחתי שליו, מלבד העובדה, שכולם היו עירומים.

במאמץ עליון, היא התרוממה על מרפקיה, והביטה סביב.