מאת אבנר בן נתן

אנטוניו היה עייף. הערב כבר ירד וגם היום הם לא מצאו כלום. הוא חשב שגם אלן בטח עייף, וחיפש אותו לידו, מטייל באיזה מקום עם הסורק. לרגע הוא לא מצא אותו וחשב שאולי אלן כבר התקדם כל כך שאי אפשר לראות אותו, זאת תהיה הפתעה גדולה, יחסית לחוסר היעילות של אלן בשבועיים האחרונים. ואז ראה אותו באוויר. כשאלן ראה שאנטוניו מסתכל, הוא התחיל לשיר. אנטוניו פתאום הבין שאלן רוקד.

הוא רקד עם הסורק, בצעדי בלט מגושמים, מעביר את הסורק מימינו לשמאלו, מחבק אותו ועולה לאוויר. אנטוניו הפסיק לעבוד והביט בו, מרחף מטרים באוויר עם הסורק בתוך המכתש העצום, מסובב אותו סביבו ונוחת בעדינות על קצות נעליו. התפאורה הייתה מושלמת לבלט דרמטי. קו הרקיע המשונן והמאיים, השמש הגדולה שכבר די הרבה זמן חגה מעל שולי המכתש, אלפי המכתשים הקטנים שהרכיבו את המכתש הגדול, ואלן המעופף, עטוף בחליפה. הוא ידע שזה רגע של חסד בסיוט הזה שנמשך כבר יותר מדי זמן, ועמד שם, בוהה, עד שהחושך ירד במהירות ואלן נעלם באפלה. עוד יום נשרף. גם היום הם לא מצאו כלום.

רק ברזל מזדיין. זה כל מה שהראה הצג. אפילו לאנטוניו כבר נמאס. כבר שבועיים שהם מסתובבים במדבר הקפוא הזה ומחפשים מים. העבודה הייתה כל כך שחורה, כל כך מונוטונית, וכל כך משעממת, שבפעם הראשונה בחייו חשב להחליף מקצוע. למה לא הלך ללמוד אמנות כשהייתה לו הזדמנות, למה לא נשאר באוניברסיטה ולימד? הוא התגעגע למקלחת חמה, לארוחה חמה בצלחת, לאישה, ולהרבה דברים שהוא ואלן לא עשו כבר הרבה זמן.

הוא חשב שהמצב ממש לא טוב אם אלן יכול לשכנע אותו לחשוב מחשבות כאלה. בסך הכל, הנוף הסהרורי שהקיף אותם הרגיע אותו. הוא אהב את הסלעים והמכתשים, ואת ההבדל החד בין האור והצל. הוא גם די אהב את העבודה, רק שאולי היה יותר מדי גאה בה ובעצם לא כל כך התלהב מהעבודה עצמה. אם הם ימצאו מים, כנראה שיתחילו לבנות כאן תחנת חלל, תחנת-ירח. אבל בינתיים היה כאן רק מדבר. הקשר היה מנותק. לא הייתה אפשרות ליצור קשר עם כדור הארץ מהצד האפל של הירח, שלא היה כל כך אפל. יום ולילה כרגיל, רק שאי אפשר היה לראות את כדור הארץ. אנטוניו הרגיש כמו בתוך חלום, מנותק וסהרורי. חלום שהפך עם הימים לסיוט מתמשך.

הוא כבר חשב שכל הרעיון המזדיין הזה של מים על הירח היה כנראה טעות, ולקח לו שבועיים להבין את זה. זאת הייתה אמורה להיות משימה קלה. לנחות על הירח ולאשר שיש מים. הם נחתו על מה שהיה אמור להיות אגם קפוא. כלום. רק אבן וברזל. אלן היה עצבני כבר מהיום השני. הוא אמר שזה היה רק תרגיל כדי להשיג תקציב. אמרו שיש מים על הירח יומיים לפני שהקונגרס הצביע על התקציב השנתי. שוב הגדילו את התקציב של נאס"א. ואז שולחים אותם כדי לשוטט סתם על הירח ולחפש מים, ובסוף הם יחזרו ואז יגידו שכל העניין היה טעות. אנטוניו חשב שהוא סתם מזיין את השכל, אבל כשנחתו לא היו מים, ועד עכשיו הם מחפשים מים. אולי אלן צודק? בכל מקרה, אמרו להם שם למטה, שאם לא יהיו מים, הם אמורים לחפש מים, ולחזור רק אחרי חודש אם לא ימצאו כלום. עברו רק שבועיים ושניהם מתו לחזור הביתה. אלן רצה לביים תקלה ברכב ולהגיד שלא הייתה ברירה, שאי אפשר להמשיך לחפש, ולחזור הביתה. אנטוניו עוד קיווה שימצאו קצת מים ויחזרו.

בלילה ישנו על הרכב, שנראה כמו טרקטור גדול, מתחת לכוכבים. הם שכבו על הגב, בתוך החליפה, קשרו את עצמם כדי שלא יעופו, וניסו להירדם. אנטוניו כבר התחרפן לגמרי מהחליפה. הוא לא הוריד אותה מאז שלבש אותה לפני ההמראה. בערך אז הייתה הפעם האחרונה שצחצח שיניים. הפה שלו בטח הסריח כמו דג מת כבר אחרי שבוע. גם גירד לו נורא ברגל והייתה לו שפשפת קלה, אבל הוא לא היה יכול לנגוע בעצמו. וגם זה הטריד אותו. מאז שהוא בחליפה הוא לא אונן, שלא לדבר על זיונים. הוא חשב שזה הזמן הכי ארוך שזה קרה לו. בלילה, קשור לטרקטור, מתחת לכוכבים, חלם שהוא מזיין אישה מהירח. היא חיכתה לו עירומה בנווה מדבר. הוא גם זכר שהיה שם ליד סניף של מקדונלד'ס. הוא חשב שגמר אבל לא היה יכול לבדוק. בתוך החליפה, הזין שלו היה מסתורי לגביו בערך כמו הכליות שלו. עוד חלק פנימי.

בבוקר, כשמצצו את ארוחת הבוקר, אלן הציע לקחת יום חופש. מי ידע? מים הם בכל מקרה לא ימצאו. אנטוניו לא הסכים והם התחילו לריב. איך בכלל צירפו מישהו כמו אלן לנאס"א? נמאס לו. הוא קיווה שיהיה בסדר כשיצא עם אלן לירח, אבל הבחור לא יכול לעשות מה שאומרים לו ולקלל, הוא חייב לעשות משהו אחר. אלן פשוט לא הסכים לרדת מהרכב. אנטוניו קילל ועשה את הבדיקות הגיאולוגיות לבד, כשאלן נוסע סביבו, מזייף שירים של ברוס ספרינסטין, ומנסה לגמור את הדלק לפני סוף החודש. אנטוניו ספר את הדקות והתגעגע לרדיו אמיתי, עם שירים ופרסומות, שיחות טלפון, מאזינים.

לאלן כנראה נמאס. פתאום הוא התחיל לנסוע בכיוון אחד, ואנטוניו שמע את השורות המתרחקות של "הנהר" - "אני ומרי, אנחנו הלכנו לתיכון..." נעלמות אל תוך המצוקים. שקט. סוף סוף דקה של מנוחה. אנטוניו הביט על הסלעים, מוקיר את השקט וחושב על המרבץ האדיר של ברזל ששוכב לו מתחת לסלעים. היום הם כבר עזבו את המכתש, ועברו למין שדה של אבנים ענקיות ואפורות. הוא קפץ לראשה של אחת האבנים וישב, משקיף על השדה ומנסה למצוא איזשהו דפוס, משהו שיחזור על עצמו בסידור של האבנים. הוא לא התאכזב כשלא הצליח, והמשיך לשבת שם, ממשיך את האבן לגובה, ונזכר בטיולים משפחתיים בקניונים המדבריים של מקסיקו. כשחזר לעבודה חשב עד כמה הוא עבד נאמן של המערכת. גם כשהוא לבדו הוא ממשיך לסרוק את שדה הברזל הענקי הזה. שעתיים, שלוש. הוא התחיל לדאוג אבל כל כך נהנה מהשקט ומהנוף שלא התקשר לאלן. השמש כבר ירדה נמוך. ואז התחיל לשמוע את המנוע. "אחי, יש שם מנהרה. מחר נלך לשחק קצת בארכיאולוגיה". אנטוניו חשב שאלן רק מטריד את הדממה השקטה שהייתה שם כשהוא לא היה. לא היה לו כוח לשטויות שלו, אבל הוא היה עייף, ונרדם מהר. בלילה חלם שחללית יורדת ולוקחת אתה את אלן. הוא נשאר על הירח, משחק בין הסלעים בתחושה אדירה של הקלה.

אבל הוא הלך אחרי אלן למשימה הארכיאולוגית שלו. אולי רק בגלל שגילה איזה סימן של התחשבות אצל אלן. הוא גילה את המנהרה, ומיד חזר לספר לו. אולי הוא רצה שיגלו אותה ביחד, או שאולי זה היה פחד, אבל לאנטוניו היה נחמד שאלן זקוק לו.

אנטוניו לא הצליח להשחיל מילה ואפילו אלן, שניסה קצת לענות על השאלות, נקטע כל הזמן בפרץ האינסופי של הדיבור שבקע מכל הקירות. אחרי שעתיים של דיבור בלתי פוסק זה בא. הוא אמר שהוא הבורא של כל המין האנושי ואמר שהוא חושב שהגיע הזמן לנחות בכדור הארץ. הוא אפילו שאל אותם איפה כדאי לנחות.

אנטוניו, שלא כל כך התלהב ללכת עם אימא שלו למיסה של יום ראשון, לא התלהב בכלל בפגישה עם הבורא, אם זה הבורא, והוא בכלל לא היה בטוח בזה. למרות שכל התקרית הזאת הייתה מפנה די מרשים בחוויה המשעממת של חיפוש מים, והוא כנראה היה בתוך אירוע חשוב, בטח לנאס"א, ואולי גם לכולם, הוא כל הזמן חשב איך לצאת מזה בחיים, ואיך הוא צריך להתנהג. כשהדלתות נסגרו אנטוניו קילל את היום שנכנסו למערה. הוא לא היה בטוח שהבורא הזה ייתן להם לצאת, והרגיש כמו עכבר מעבדה לבן של האנושות בפגישה עם משהו חוצני, שמדבר אנגלית בלי הפסקה. הוא רצה לחזור הביתה.

אבל אלן היה מאושר. בורא או לא בורא, הם מצאו משהו לא אנושי, מדבר, מחוץ לכדור הארץ. הוא מצא אותו, הוא ואנטוניו. וזה מה שהוא רצה, מאז שהוא זכר את עצמו, או אולי קצת יותר מאוחר. הוא דמיין את זה קורה עשרות פעמים, ולמרות שהוא לא חשב שזה יקרה ככה, החלום התגשם, דווקא כאן, כל כך קרוב לכדור הארץ. איך צריך להתנהג עכשיו? ילדים יקראו על המפגש הזה בשיעור היסטוריה.

אז הוא ילך לבד, בלי אלן המזדיין, ובדרך כבר יחשוב מה לעשות. יו הראה לו במפה בדיוק איפה המערה ומה הוא צריך לעשות, הוא גם אמר שיכול להיות שיראה בדרך כל מיני תאי ניסויים שלו, ושאין טעם להתעסק אתם, סתם אבי טיפוס לכל מיני יצורים.

אנטוניו מצא את עצמו שוב בדממה המוכרת של הירח, שבה סלעים וזיזים ענקיים יוצרים צורות על קו הרקיע, דממה מוחלטת בלי שום יצור חי. הנוף המשונה הזה נדמה פתאום בעיני אנטוניו לבית והוא אמר לעצמו - איזה ירח מזויין. לרגע הוא ניסה לשמוע את צליל הסיבוב של הירח וחשב שהוא שומע מן המהום כזה, אולי זה זה.

הוא התחיל להתהלך, הגיע לרכב, ונשאר שם, יושב ומביט אל הנוף כשמוחו מסרב להתרכז בחוויה שעבר. זרמים קטנים של הבנות פתאום הבזיקו בראשו אבל הוא לא הצליח לגבש שום מחשבה כוללת. מה יגידו עליו בנאס"א, מה יגיד עליו אבא, בורא, סתם בורא, אלן המטומטם, איך נחזור הביתה עכשיו, איך נוציא את אלן משם, וכל הבלגן המזויין של אמונה וישו בשביל כמה מסכים על הירח, שלא מפסיקים לדבר? כל אלה עלו במוחו כמו הבזקים קצרים בתוך הדממה המוחלטת והצחיחה של הירח. הוא ישב שם יותר משעה, אולי נרדם מעט, ואז התניע והתחיל לנסוע.

זה לקח לו קצת יותר משלוש דקות להגיע אל הכניסה למנהרה השניה, שנראתה דומה לכניסה למנהרה הקודמת. לרגע הוא חשב לעזוב הכל ולחזור הביתה, אבל ידע שהוא לא יכול לחזור הביתה בלי אלן, למרות שהיה רוצה להשאיר אותו כאן עם הבורא הבדחן המזויין. עכשיו הוא אולי יהיה מוכרח להוריד את הידית המחורבנת, כדי שיוכל להוציא את אלן מהחדרים של יו ולנסוע הביתה. הוא ירד בשורה של מנהרות לפי המפה שהמחשב הראה לו, עד שהגיע למפלס של חדרים מוארים וריקים. האור כמו בקע מתוך הקירות האפורים. פתאום הוא הגיע לחדר ענק ונמוך, מלא עד אפס מקום בדברים שנראו כמו פסולת מאובנת. כמה מזרונים בפינת החדר, וכל מיני מכשירים מאובנים ולא מוכרים. הוא פילס את דרכו בין ערמות המאובנים עד שנכנס לחדר העוקב.

החדר היה בצורת אליפסה ענקית. תאים בגודל אדם היו מסודרים לאורך כל הקיר, אחד ליד השני. היו שם אולי מאה תאים, אולי יותר, כל אחד מכוסה במעין חומר שקוף ומאובק. פתאום חדרה אליו ההבנה שהם גילו משהו. יש משהו שהוא לגמרי חוצני, לגמרי לא מפה, על הירח, מתחת לעיניים של האנושות, והוא ואלן יהיו הראשונים שיחשפו את זה. הוא ידע שהוא צריך להרגיש הרגשה של שליחות אדירה למען האנושות, אבל זה לא מה שהוא הרגיש. הוא פשוט היה קצת עייף, והסתקרן לראות מה יש בתוך התאים.

הוא התחיל ללכת בין התאים, עובר עליהם אחד אחד ורואה שכולם ריקים, עד שנתקל באחד מלא. הוא שפשף מעט את האבק שכיסה את המכסה בשרוול החליפה והרגיש את הדופק שלו פועם. אם היה יכול לוודא באיזו שהיא דרך שהוא לא חולם, הוא בטח היה עושה את זה. דרך המכסה המאובק של התא הוא הצליח לראות תווי פנים אנושיות. תווי פנים עדינות של נערה, אולי ישנה, אולי מאובנת, שוכבת כשפניה ניבטים אל פניו ועיניה עצומות. הוא המשיך להסיר את האבק ממכסה התא, מגלה שכל גופה של הנערה הוא אנושי, כשלפתע נסגר הפתח דרכו נכנס במעין דלת הזזה כבדה שהגיחה מתוך הקיר. אנטוניו היה אפוף בהרגשה כבדה של חלום כשהדלת נסגרה ולא הרגיש שום לחץ או פחד. הוא רק רצה להביט בנערה ששכבה מתחת למכסה המאובק, לגלוש במורד אפה, לטייל על צווארה ולנוח מעט על כתפה.

הוא הרגיש נוכחות מאחוריו והסתובב בזהירות. הנערה ניסתה לגעת בכתפו אבל הוא לא הרגיש את מגעה דרך החליפה העבה. היא סימנה לו בשתי ידיה מעל לראשה, במעין תנועה של הרמה, ואנטוניו לא הצליח להבין מה היא רוצה. היא הייתה לבושה בחולצה ארוכה כסופה, או בשמלה קצרה, מחומר שלא היה מוכר לאנטוניו, ונראתה לגמרי אנושית, ויפה, יפה יותר מכל מה שאנטוניו היה מסוגל לזכור. שיער מתולתל וארוך, עיניים מעורפלות ופה שכאילו היה קיים יותר בין הלחיים מאשר מתחת לאפה, שלא היה קטן, אבל ניצב לו באמצע פניה במעין בטחון צנוע. היא נראתה אנושית לחלוטין, אבל לא דמתה לשום דבר שאנטוניו הכיר. כמו אדם שמדבר בהגייה נכונה ומדויקת, אבל בלי שום מבטא, ואי אפשר להבין אם הוא מניו יורק, מלונדון או מטקסס. פניה היו חסרי מבטא, חסרי שיוך. אנטוניו פשוט הסתכל עליה כשהיא המשיכה לסמן לו בחוסר הצלחה, מלווה את הסימנים בשפה לא מובנת. היא שלחה את אצבעותיה אל פניו של אנטוניו, נתקלת במסכה, ואז הניחה את ידיה על המסכה של אנטוניו והמשיכה עם תנועות ההרמה העדינות. פרץ קטן של הבנה הבזיק פתאום באנטוניו. היא מסמנת לי להוריד את המסכה.

הוא הציץ במד הלחץ וראה שהוא יכול להתמודד עם הלחץ. ואז התחיל לחשוב אם כדאי לו, ואם זה הדבר הנכון לעשות, אבל כשהתחיל לחשוב, ראה שכבר קודם החליט. והוא עשה את מה שאלן עשה לפני כמה שעות, מה שמאד הרגיז את אנטוניו אז, והוריד את המסכה באיטיות. פרץ של אויר חמים נגע בפניו. הוא שאף בעדינות את האוויר והרגיש, במקום המשונה הזה, והרחוק כל כך מבוסטון, או מטמפיקו, הרגשה קלה של בית. ואז נשף הצידה, כדי שלא תרגיש כמה מסריח לו מהפה.

בחליפה כבדה ומלאה, כשראשו החשוף והמזוקן מציץ מתוכה, ומביט קדימה, הוא עמד מולה, והיא הושיטה את ידה ונגעה בזקנו. אנטוניו לרגע יצא מהאופוריה שהיה בה וקלט באיזה מצב מסוכן הוא נמצא, אבל המגע העדין של ידה והמבט המתפלא בעיניה החזירו אותו למין הלך רוח של סקרנות. הפחד הקטין את עצמו והוא חייך חיוך טיפשי וחשב שאולי יש סמים באוויר. היא הוליכה אותו מחדר לחדר והוא הלך אחריה כאילו הייתה מדריכת טיולים בסיור בפסל החירות.

הם עברו דרך חדרים של אבן ומכונות, או ככה לפחות אנטוניו חשב, כי הוא לא ראה מכונות כאלה מימיו. היא אמרה דברים בשפה לא מובנת ואנטוניו קילל באנגלית מדי פעם, עד שהגיעו לחדר, שלא היה דומה לשאר החדרים, אבל גם לא היה שונה במיוחד, והיא סימנה לו לשבת. המקום היה קטן והוא הוריד את החלק העליון של החליפה, התיישב, והרגיש את האבן הקרירה נלחצת לגבו. היא סימנה לו בידה את פיה ואת פיו והושיטה לו אוזניות, שהיו מחוברות לסלע שמעליו, ואז סימנה את אוזניו ואת פיה והוא שאל אותה מה היא עושה אחרי שהיא גומרת לעבוד, אבל איכשהו הבין שהיא רוצה שישים את האוזניות על האוזניים. הוא הרגיש שהאוזניות נקשרות אל תוך ראשו בסיבים קטנים וניסה להוריד אותן, אבל הן כבר היו מחוברות. כולו היה מחובר, כי גם כשהוא ניסה לקום הוא לא הצליח. היא סימנה לו משהו לא מובן והלכה.

הוא נשאר לבד, אוזניות חודרות לו למוח, במערה ענקית שהוא לא יודע איך לצאת ממנה, וגם אם היה יודע, לא היה יכול לזוז. הוא נפרד מהשותף שלו שנמצא איפה שהוא על הירח במערה עם יו שאומר שהוא הבורא, ואין לו מושג איך הם יחזרו הביתה ואם בכלל, ואם הוא יכול לחזור לבדו, ואם הוא יוריד אתהידית, או לא, ואם אלן יכול להשאיר אותו כאן לבד, הוא בטח מסוגל לזה. ולאן היא הלכה ולמה היא שואבת לו את המוח, ולמה הוא הסכים להוריד את החליפה, ומה היא עושה פה בכלל, שואבת לאסטרונאוטים נודדים את המוח ומפתה אותם. אבל הוא הסכים לעשות כל מה שהיא ביקשה, והוא יסכים שוב.

הוא לא ידע כמה זמן בילה לבדו מהרהר בתוך האוזניות, אבל קצת אחרי שהתחיל להרגיש כאב עמום מהדהד במוחו, היא הביאה לו מים וקצת אוכל. הוא רצה לספר לאלן שאפשר לחזור, עכשיו שהוא מצא מים, אבל לא ידע מה לעשות עם הנערה, לקחת אותה, להשאיר אותה פה? אנטוניו העדיף לקחת אותה אבל לא ידע אם זה אפשרי בתוך רכב הנחיתה הקטנטן שלהם. הוא שתה את הנוזל הקריר והנעים, ואפילו אכל עוגיה קטנה שהיא הגישה לו, בטעם שהיה דומה למין אבוקדו בשרי. גם היא אכלה, מסתכלת בו בתימהון, ונוגעת בו מדי פעם, בכתף, בפנים, בצוואר. המגע שיתק את אנטוניו, שלא הבין מה היא רוצה, למה היא נוגעת בו בכזאת עדינות, כאילו הם באמצע רומן סוער, ולמה היא שואבת לו את המוח.

הוא עדיין לא הבין מה היא עושה, אבל כשהיא הסירה ממנו את האוזניות ושמה אותם על אוזניה, הוא החזיק בידה, אולי זה המנהג המקומי, המגע, וזה היה נעים. הוא אמר לה שהכין מרק, ושהיא יכולה לעלות אליו ולטעום אותו, אם היא רעבה. היא החזיקה את ידו והמשיכה להסתכל עליו בתימהון, סוקרת את פניו ואת גופו, עד שנעצרה במבטה בעיניו, והם הסתכלו אחד על השני בלי להסיר את מבטם זה מעיני זו. היא פתחה את פיה ואמרה לאט, שוקלת כל הברה וכל אות - "שלום, מה זה מרק?" אנטוניו כבר היה מנוסה בחוויות סמים. למרות שהסתיר את העבר האפל הזה מכל מי שקשור לעבודה שלו, כי זה היה יכול לעלות לו ביוקר. הוא ידע שאם לא מאמינים להזיות, הן מדשדשות להן בעוצמה נמוכה, והוא ידע גם שאם הולכים עם ההזיות, הן יכולות להפוך לאמיתיות, ולקבל חיים.

כל כמה שהיא דיברה, היא הייתה שונה ודומה, והוא הסתכל והיה מוקסם. היא כבשה את כל שדה הראיה שלו ועטפה אותו בערפל אפור ומרגיע. אנטוניו ניסה לחשוב על התשובה הארוכה שהיא נתנה לו ולא הכל הסתדר. אם יו לא ברא אותה אז אולי הוא גם לא ברא אותו, היה משהו מנחם ומעודד במחשבה הזו, והוא שאל - "ואותי הוא ברא?"

אנטוניו הפסיק לחשוב על אלן, על נאס"א, או על יו. ז'יל מילאה את כולו במבטיה המסוקרנים אל גופו ואל גופה שלה. היא לקחה אותו לחדר ענק ועגול. הרצפה הייתה רכה ומפת כוכבים ענקית מילאה את התקרה והאירה את החדר, הם עצרו בין אוריון וערפילית הסרטן והזדיינו באיטיות ובשקט, מחזיקים בתוכם התרגשות גדולה, כשכל נגיעה של עור בעור מביאה אתה חום ושריפה. רק מחשבה קלושה עוד הדהדה בראשו - המשלחת עזבה את הירח עוד לפני שהיא נולדה, והיא נשארה כאן לבד עם אמה. הוא היה הגבר הראשון שהיא שכבה אתו, ואולי גם הגבר הראשון שהיא ראתה. הוא ידע שיהיה לו קשה להסתיר את העובדה שגמר בתוכה, ושהיא בטח תעבור בדיקות, ברגע שמישהו מהסוכנות ישמע את הסיפור שלו ושל אלן, אבל זאת הייתה הפעם היחידה בחייו שהוא הרגיש צורך לעשות את זה, והוא נהנה להיכנע לצורך.

כששכבו לנוח, אחרי שאנטוניו גמר, ז'יל ניגשה לגומחה בקיר ולבשה אוזניות. אנטוניו עדיין שכב, והיא הסתכלה עליו, חייכה, נשקה לו, ושאלה כמה אנשים יש בכוכב שלו. הוא חיבק אותה, אמר לה שהמון, כמה מיליארדים, ורצה לטייל אתה ברחובות, אבל לא הצליח לחשוב על שום דרך להבריח אותה לכדור הארץ בלי שאף אחד ידע.

היא נצמדה אליו ונכרכה סביבו, והוא חדר אליה בעדינות, כשהוא מבין שהמשלחת ירדה לכוכב, לכוכב שלו, כשלא היו שם אנשים בכלל, שהם הצליחו לשרוד בין הדינוזאורים, ולהתרבות, עד שמילאו את הכוכב. הוא הבין למה הגזעים היו כך כך דומים. הם לא היו שני גזעים שונים, הם היו גזע אחד. ז'יל הייתה הגזע, המקור. אנטוניו הבין שהוא שוכב עם קרובת משפחה רחוקה מאד, שאבא שלה הוא סבא של סבא של סבא של עוד אלפי סבים שלו, שאימא שלה נשארה לבד על הירח לפני מיליוני שנים, ושיו לא הסכים להעלות את המשלחת חזרה לירח, ואולי הוא באמת יכול לקרוא לעצמו בורא. הוא החזיק בקרובת המשפחה ושקע איתה לתהומות אדירים של להט, עד שנרדמו שניהם.

בשעה ששכבו אחד עם השני, אלן פסע במנהרה, מנסה לשחזר במוחו את המפה שיו הראה לו. מעט לפני שנרדמו הוא נכנס אל תוך מבוך החדרים, עטוף בחליפה ומגשש בזהירות בין חדר לחדר. נמאס לו כבר מהשטויות של אנטוניו. הוא לא הבין איך בחור מקסיקני יכול להיות כזה ילד טוב של נאס"א, ולא מבין איזו תהילה היסטורית הוא יכול לקבל. אלן ניגש אל הידית המוסתרת בחדר המלבני, והרים אותה. הרצפה רעדה מעט והירח איבד את צורתו העגולה. חמישית מצדו האפל התנתקה והחלה מתרוממת. אחרי שאנטוניו הלך, אלן שכנע את יו שכדאי לו לנחות באמריקה, וגוש האבן הענקי שהכיל בתוכו את יו, את אלן, את ג'יל ואת אנטוניו, כיוון את עצמו אל עבר המערב התיכון של ארצות הברית.

אנטוניו חלם על טיול. ז'יל, אלן והוא טיילו ביער גשם טרופי, מלא בצבי ענק, וקטפו פטריות. פטרייה אחת הפכה לדינוזאור, וניסתה לאכול אותם. היא הושיטה יד וקטפה את אלן, הושיטה יד שניה וקטפה את אנטוניו. ז'יל הפכה לפטרייה וברחה. רעד משונה העיר אותו לרגע מהחלום, והוא התהפך ונרדם שוב.