מאת אורי טבק

הצייד נע בין העצים, שקט ומוכן לכל. הוא הבחין בחיה מבעד לענפים העבים, אך היא התחמקה ממבטו תוך שניות ספורות. הוא ידע שהוא יתפוס אותה. הוא היה הצייד הטוב בעולם ותפס כל חיה שרדף אחריה. הוא שמע רחש מבין הצמחייה הסבוכה, ופנה לבדוק מה גרם לו.

פתאום, מבין העצים, קפץ עליו יצור ענקי, זנבו הארוך מכיש בחוזקה באדמה.

הצייד מיהר לעזוב את קשתו ושלח את ידו לעבר החרב שהייתה תלויה על חגורתו. הוא שלף את החרב, ונעמד מול החיה, מוכן לתקוף.

הצייד נע אחורה בזהירות, ביודעו שכל תנועה פתאומית תגרום לחיה לתקוף.

החיה קפצה לעבר ראשו, והוא קפץ במהירות מתחתיה, מתגלגל על האדמה ונעמד במהירות מדהימה.

הוא תמרן במרחב הצר שנותר לו בין הצמחים, והטיס את פגיונו לכיוון החיה.

החיה התחמקה מהפגיון המוטל וקפצה להתקפה נוספת, אך הוא כבר היה מוכן לכך. הוא הסיט את חרבו קדימה ונחת על הרצפה, מאפשר לחיה לעבור מעל ראשו, אך המרחב הצר בין הצמחייה לא אפשר לה להתחמק מהחרב השלוחה.

החיה נפגעה ונפלה לרצפה, מטושטשת, אך מסוכנת כתמיד.

הצייד קפץ קדימה להתקפה אחרונה, חושב שהחיה עוד המומה מהתקפתו האחרונה, אך ציפתה לו הפתעה.

החיה הניעה את טלפה קדימה, תוקפת במהירות, והצייד נפל לקרקע.

הדבר האחרון שהוא ראה לפני שנסגרו המלתעות מסביב לגרונו היה דמות שחורה, עומדת מעל גופתו וצוחקת בקול רם.

הלוחם נכנס לבית הקברות, מביט אחורה אל ידידו המכשף. "הצוות הבלתי מנוצח", כך קראו להם האנשים ששמעו את סיפוריהם, אבל עכשיו הוא לא היה כל כך בטוח. הכל התחיל כשנפוצו השמועות על גופות שמשוטטות ברחבי הכפר, שלרגליו נמצא בית הקברות. וכמובן, מי יעזור אם לא הגיבורים האגדיים שהגיעו לעיר.

הוא חשב, בתחילה, שאלה היו סיפורים לא מציאותיים, אבל איך אפשר לחשוב דבר כזה כשאתה בדרכך לעמוד מול הסיפורים הדמיוניים האלה?

איך אפשר להאמין בדבר כזה כשאתה נכנס לבית הקברות ויש לך תחושה ש... הוא לא היה בטוח מה התחושה הזאת. כאילו צופים בו.

הוא בלע את רוקו בחשש, והתחיל לתופף בעצבנות עם אצבעותיו על ניצב חרבו.

הוא שמע קול גרירה מכיוון אחד הקברים ופנה לידידו.

הם המשיכו בדרכם בבית הקברות, מביטים מסביב, מוכנים, אבל הם לא ידעו בדיוק למה.

פתאום, עלה קול נפץ מאחורי המכשף, אך הם הסתובבו מאוחר מידי. הלוחם הסתובב במהירות מספקת בשביל לראות יצור, חצי אדם חצי זאב, שובר את המפרקת של ידידו כאילו הייתה ענף.

הוא תקף בתנועה סיבובית וחדה, שולח את חרבו אל ליבו של היצור במכה אחת, חזקה וקטלנית, שהייתה אמורה לחסל את היצור תוך שניות ספורות.

היצור שלח את ידו במהירות, שבר את החרב בתנועה קלה, ותקע את אחת מציפורניו הארוכות דרך ליבו של הלוחם.

המראה האחרון שראה הלוחם זה את היצור רוכן מעל גופתו של ידידו, אוכל, חשב בזוועה הלוחם, ומאחוריו דמות שחורה לגמרי, צוחקת.

הסייר לא האמין שהוא נמצא פה. פה! בחדר שלפי האגדות, מסופר שמוחבאת החרב העתיקה של סיירילה, הסיירת האגדית. הוא רק חשב על כל התועלת שהוא יוכל להביא לעולם בעזרת חרב זו.

רק מעטים בעולם ידעו על החרב, ורק מעטים מתוכם האמינו שקיים חפץ יחיד עם כוח כל כך חזק בעולם.

הוא ידע שהחרב קיימת. הוא האמין בזה בכל ליבו. סיירילה הייתה דודתה של אמו, ואמו סיפרה לו את כל הסיפורים על החרב. הסיפורים חייבים להיות נכונים. חייבים.

הוא נע בשקט בין הצללים, בלתי מורגש. גם אם יש מישהו בחדר, מסתתר, הוא לא יוכל לראות או לשמוע אותו. אף אחד לא יכול.

הוא המשיך לכיוון הדלת היחידה, הקבועה בקיר הצפוני.

הוא בחן את הדלת, את הצירים, את המנעול. הוא פתח באיטיות את הדלת, מתכונן למה שיחכה מאחוריה. כל סיפור שהוא שמע, אמר שמשהו נוראי אחר, חיכה לאיש האמיץ שיעז לבוא בשביל החרב.

הוא נכנס לחדר הבא, ולא האמין למראה עיניו. החרב האגדית של סיירילה, עומדת שם, ניצבה זוהר אל מול עיניו. ואין שום מכשול בדרך.

זה לא יכול להיות כל כך קל הוא חשב.

הוא הביט מסביבו בזהירות, עדיין מחזיק בגרזנו ביד אחת, וביד השנייה במגן.

פתאום, הדלת נסגרה מאחוריו.

הוא הסתובב במהירות והביט ישר לתוך העיניים של יצור ענקי.

יצור שחור, מנחיריו יוצא עשן, עיניו בצבע הזהב הביט בו.

הסייר לא חיכה וישר הניף את גרזנו. היצור שלח קדימה יד מוזרה וענקית, ובמכה אחת העיף את הסייר מטרים אחדים אחורה. הגרזן והמגן עפו מידיו של הסייר, והוא הביט סביבו למצוא דרך מילוט.

היצור הפסיק לנוע, הפסיק להתנשף. ופתאום, אחת מידיו של היצור נפתחה וכוונה אליו, וממנה עף כדור אש לוהט ופגע בדיוק במרכז חזהו של הסייר.

הוא נחת שנית לרצפה, והיצור ניתר מעליו, שולח את טלפיו אל גרונו של הסייר.

המראה האחרון שהסייר ראה לפני שנשם את נשימתו האחרונה, היה את היצור הענקי רוכן מעליו, ומאחוריו דמות לבושה שחורים, צוחקת.

הגנב הביט מאחוריו אל האיש שאיתו חתם את ההסכם. הוא זכר את אותו יום כאילו זה היה אתמול.

אחרי השיחה הוא כמובן הסכים לבצע את הרצח, וקיבל תמורה גדולה מאוד.

הוא עדיין התחרט על אותו יום, על אותו רגע שהוא נכנס לחדר.

על אותו רצח.

מאז הוא היה העבד של האיש בשחורים, וראה נפלאות שהאיש חולל בעזרת קסמיו. נפלאות, ואסונות.

עד היום, כבר שלוש שנים, הוא עדיין לא ראה את הפרצוף של האיש בשחורים.

הוא המשיך בדרכו ביער החשוך, לא מרגיש פחד. הוא לא הרגיש פחד משום דבר, מלבד האיש בשחורים. הוא היה מוכן למוות. לא, לא מוכן, הוא ציפה למוות.

למוות שיגאל אותו מייסוריו, למוות שיוציא מחלומותיו את אותו קול חלול שאומר: שב!

את אותה צעקה, הצעקה ששמע מפיה של הנערה כשתקע את הסכין בגבה.

אותה נערה, בתו, שהרג כדי להוכיח את נאמנותו לאיש בשחורים.

או אולי הכריח אותו האיש בשחורים לעשות זאת מכיוון שלא רצה שיישארו בו רגשות?

הוא לא ידע, ולא היה איכפת לו.

כל מה שהיה איכפת לו ממנו, זה לשרת נאמנה, כדי שלא יקרה לו מה שקרה לבתו בגללו. בגלל תאוות הבצע שלו.

הוא ראה את הקורבן שלו עומד מולו, והביט אחורה אל האיש בשחורים.

האיש הנהן אליו, והוא ידע מה עומד לקרות. הוא ידע מה עומד להיות המראה האחרון שיראה הקורבן שלו.

הוא התחיל את השינוי. בהתחלה גדלו ציפורניו לטפרים. אחר כך החל חזהו לתפוח. בגדיו נקרעו מעליו, ושאר גופו השתנה. הוא דמיין במוחו את החיה שהוא בחר. את יצור האופל שהוא בחר.

המראה האחרון שראה הקורבן היה דרקון שחור, די קטן, רוכן מעליו, לועס את בשרו, ומאחוריו דמות שחורה, צוחקת.

המכשף שכב במיטתו, חושב.

הוא קם ממיטתו, התמתח, וניגש אל הארון. החדר היה יחסית קטן, אך הכיל בתוכו ארון עץ עתיק, את מיטתו הגדולה של המכשף ושידה. הוא פתח את הארון ובחן את חפציו. הוא הוציא את גלימותיו השחורות הארוכות, והניחם על כתפיו. הוא ניגש לשידה ופתח אותה. הוא בדק משך כמה דקות את מספר החפצים השוכבים שם ובחר מטה מגולף.

הוא נע חרש בגלימותיו ופתח את הדלת, והתחיל לצאת לכיוון המסדרון, כשהגיע אחד מאנשיו צועק בקול רם: "אדוני, אדוני, יש לי הודעה חשובה בשבילך."

הוא הביט שנית באדם שעמד מולו. אדם, חשב בחלחלה. עלי לזכור! הם לא בני אדם, זו רק אשליה, רק תחפושת, עלי לזכור. הוא חשב כך, אך לא היה בטוח.

הם היו בני אדם בתחילה, אך לאחר ששינה אותם הוא כבר לא היה בטוח מה הם.

כשפגש את היצור שהבטיח לו את הכוחות הגדולים ביותר עלי אדמות, הוא לא היסס, הוא לא חשב לרגע שזה לא יכול להיות חינם. שום דבר לא חינם.

טוב, השד מילא את הבטחתו. הוא הקוסם החזק עלי אדמות. רק מה המחיר?

מה המחיר?

נויאן דה-פלמאר נעמד על הגבעה הנמוכה. מכאן הוא יכל לראות את המבצר הענקי.

עכשיו הוא רק צריך למצוא את חבריו...

הוא המשיך ללכת צפונה, לכיוון המבצר, מביט מסביב ומוכן לקרב. אחרי עוד כמה דקות של הליכה הוא ראה מחנה.

הוא המשיך ללכת לכיוון המחנה, עם החרב השלופה בידו, עד שהיה קרוב מספיק בשביל לזהות את חבריו בתוך המחנה. הוא קם מהסבך והתחיל לרוץ לכיוון המחנה.

הסיור הראשון עבר כשנויאן סימן בידו. אחד מחבריו החל לרוץ למבצר והסתתר מאחורי אבן גדולה. סיור נוסף עבר, ונויאן סימן שוב עם היד. אחד מחבריו האחרים התנפל על הסיור. חברי הסיור המופתעים מיהרו לשלוף נשק והתכוננו להשמיע אזעקה, כשחברו השני של נויאן, שהיה מוסתר מאחורי האבן, התנפל עליהם מהכיוון השני. תוך שניות אחדות כל חברי הסיור נהרגו.

לסימן נוסף של נויאן הם יצאו ונעמדו מול הדלת. הדלת הגדולה נפתחה בעוד נויאן וחבריו זינקו פנימה והרגו את האיש האחראי עליה.

אחד מחבריו של נויאן החליף את בגדיו לבגדי האיש והתיישב על כסאו.

הם המשיכו בדרכם בתוך המבצר, עד שהגיעו לדלת גדולה, בסוף המסדרון האחרון.

הדלת נפתחה, כאילו שמעה את בקשתו של נויאן, ובצד השני עמדה דמות גבוהה, בבגדים שחורים לגמרי.

הדמות השחורה הרימה את ידיה מעל ראשה והתחילה ללחוש בקול נמוך. מרותקים מפחד עמדו שם נויאן וחבריו במשך כמה שניות, ואז זה התחיל.

אחר כמה דקות הפסיק הכאב. נויאן התפלא שאינו מת. הוא הרגיש עוצמה, כוח שלא הרגיש כמותו בחייו. הוא היה בטוח שעם כוח כזה הוא יוכל לחסל את המכשף.

פתאום, הרגיש כאב חזק בראשו, ואז שמע קול, רק במוחו, אבל קול שאמר:

ראש המשמר עמד על החומה. הוא הביט מטה, אל המישור הענקי המשתרע צפונית לעיר. הוא הביט אל הצבא הענקי שחיכה להשמיד את צבאו, את ידידיו, את עירו, אותו. הוא הביט אל האבדון.

ידידו שתק. שניהם ידעו שהוא צודק. אבל למרות זאת, האם זה באמת ישנה מה שהוא יעשה? האם אלף הלוחמים הנמצאים בעיר יוכלו לעמוד מול אלפי הלוחמים הנמצאים עכשיו בעמק?

יותר מדי שאלות, מעט מדי תשובות.

קול נשמע מחוץ לחומות העיר. קול של אבדון. הקול שאלפי אנשים חיכו לו שעות על גבי שעות. הצבא השוכן מחוץ לעיר החל להתקדם.

חברו נד בראשו ויצא למלא את המשימה שהטיל עליו ראש המשמר.

כמה שעות מאוחר יותר עמד ראש המשמר באותו מקום, צועק פקודות לאנשיו. בינתיים אנשיו איבדו רק מספר קטן של לוחמים, בעוד הצבא היריב איבד מאות מהם. אבל הוא ידע שהכוח של צבאו מוגבל. הוא עמד על החומה וחיכה לשליח שבא לכיוונו, הוא ידע בדיוק מה עומד השליח לומר.

השליח לא הספיק לסיים את דבריו כשהתחיל ראש המשמר לרוץ. הוא קרא לכל חייל שהוא ראה, פלוגות רצו אחריו לכיוון שערי העיר. הם הגיעו ונעמדו מול המראה הנורא ביותר שהם ראו בחייהם. אלה לא היו בני אדם, הם הביטו בצבא של... הוא לא יכל לתאר את המראה הזה במילים. הוא לוקח את אנשיו לקרב חסר סיכוי.

הוא עצר את הכוחות והתקדם קדימה, לבדו.