מרלין עדיין היה מאוהב בה. הוא התבונן בה ארוכות, חש את אותה המשיכה העזה, המכאיבה, הערגה הנואשת להתאחד עם הגוף השמימי הזה, אשר היה מוכר לו הרבה יותר טוב מגופו שלו. עיניו ננעצו בעיניה והוא חש את אותו הברק המוכר שתמיד עבר ביניהם.

השאיפה החזקה להגיע אל שלמות אלוהית הייתה בו מאז ומעולם, דחפה אותו בכל מעשיו והביאה אותו למקום בו הוא נמצא כעת.

היא הייתה כה אדישה, עד שלבסוף הגיע למסקנה כי היה חייב להיות מעורב בזה גורם על טבעי כלשהו, שהוא לא ידע עליו ולא הצליח לגלותו.

הבלתי ניתן להשגה תמיד מפתה אותנו בעוצמה הרבה ביותר, מעורר בנו את הרגש החזק ביותר של השתוקקות. פעמים רבות הרגש גווע לאחר שהשגנו את הדבר שאליו כה שאפנו.

התשוקה העזה כלפיה תמשיך לבעור בו לנצח.

היה זה אחד הלילות הקרים והאפלים של החורף. מרלין יצא לאחת הגיחות שלו, מנסה לחפש מרגוע לנפשו המיוסרת. הגשם החל לרדת, באופן די צפוי מראש, מרטיב אותו ביסודיות בטרם הספיק להיכנס אל החום היחסי השורר בפונדק. הוא החזיר ברכת שלום לקונית לאלה שברכו אותו, בעודו מפלס את דרכו לעבר המוזג, אשר בראותו מתקרב, דחף לעברו במהירות ספל גדוש בנוזל בלתי מזוהה. מרלין לגם עמוקות מהנוזל, חושב על ואלרין.

הוא פגש אותה לראשונה בפונדק הזה, באותה פעם בה הגיע לשם אחרי הפסקה ארוכה של מספר חודשים. הוא היה עייף מניסיונות בלתי פוסקים להגיע לשלמות, שאולי אינה ניתנת כלל להשגה.

הוא ישב מול כוס המשקה שלו כאשר הבחין בה. הדבר הראשון והמוזר שמשך בה את תשומת ליבו היה האדישות. הוא ראה אותה עוסקת בעבודה המבזה, מושפלת על ידי הגברים הללו אך עוברת ביניהם בראש מורם, באדישות קרה, כאילו התהלכה בין אצילי הארמון. בעודה משרתת את חלאות האדם שגדשו את המקום, מתחת לשכבות הלכלוך שעטפו אותה, רק הוא הצליח להבחין ביופי המדהים, אשר דומה שניסתה להסתירו ככל שיכלה. כאשר נתקלו עיניה בעיניו, חש כמין ברק עובר ביניהם. הוא קיווה שההמתנה הממושכת שלו הגיעה לקיצה. הוא חיכה למישהי מושלמת כמוה זמן רב מדי.

לאחר שסיים לשתות ניגש אל בעל הפונדק.

"אני רוצה אותה", אמר לו. גרגוליוס ניסה להתנגד, טען בלהט שהיא עובדת טובה ומביאה לו הכנסה גבוהה ביותר. היה זה מאד נדיר שמישהו שהכיר את מרלין התנגד לו. הוא הבין מכך שתפקידה של האישה לא הסתכם רק בעבודה הבזויה שראה אותה מבצעת, אלא שמצבה היה גרוע בהרבה משחשב. הוא תמה מה היה הדבר שאילץ אותה להתדרדר עד למדרגה התחתונה הזו. התנגדותו של בעל הפונדק נחלשה מעט מול מספר מטבעות זהב שהופיעו מולו, אולם ארשת פניו עדיין הביעה חוסר שביעות רצון מופגן. כאילו הדבר נכפה עליו, הושיט ידו באיטיות ולקח את המטבעות. בעומק ליבו ידע שאין לו ברירה ושהתמורה שקיבל הייתה הרע במיעוטו.

משום מה היא לא הופתעה ביותר מכך שגרגוליוס קרא לה והורה לה להתלוות אל מרלין. כנראה שמקרים כגון אלה, בהם ציווה עליה להצטרף לאחד הגברים ששהו בפונדק וללכת עימו, לא היו נדירים במיוחד. אולם כעת עובדה אחת הייתה יוצאת דופן. הפעם היא לא תחזור אל הפונדק.

גרגוליוס התקשה להוציא מפיו את המלים הנדרשות. "את אינך חוזרת לכאן", אמר לבסוף. תגובתה הייתה רגועה להפליא, בהתחשב במשמעות הדברים שנאמרו. "אם כך אעלה לחדרי ואארוז את חפציי", השיבה, כמו היה מדובר במעשה של יום יום.

לאחר כרבע שעה ירדה, נושאת תרמיל לא גדול, אשר הכיל את המעט שהיה כנראה כל רכושה עלי אדמות. היא התקרבה אל מרלין, עיניהם נקשרות במבט ארוך שהתנתק כאשר הוא קם ממקומו ופנה לעבר דלת היציאה. דממה שררה פתאום בפונדק בזמן שפסעו לעבר הדלת, כל הנוכחים חדלו ממעשיהם והביטו בהם. לפני שפתח את הדלת, סובב מרלין את ראשו לאחור. כולם הסיטו בחטף את מבטיהם, חוזרים לעסוק בכל דבר אחר, מחדשים את ההמולה הרגילה. היא כבר הייתה בדרכה החוצה ולא הספיקה לשים לב לפחד הקל הזה, שהפגינו הנוכחים בתגובתם. דלת הפונדק נסגרה אחריהם בטריקה.

הקור השורר בחוץ עדיין לא הצליח לחדור אליהם, כאילו החמימות הקודמת ששהו בה המשיכה לעטוף אותם, בזמן שהחלו פוסעים במהירות במורד הדרך. הם הלכו במשך שעה ארוכה, שותקים. היא לא אמרה דבר כאשר יצאו את תחום העיירה והמשיכו לפסוע לכיוון הטירה שצילה התנוסס באופק. כאשר הגיעו לגבולות הטירה פנו לשער צדדי שהוביל לאגף נפרד. הם נכנסו לפרוזדור אשר הוביל לטרקלין רחב ולמערכת חדרים. מרלין נכנס איתה לאחד החדרים, מדליק את האור במנורת שמן שניצבה על השידה. משם המשיכו לחדר האמבט. מרלין העלה אש בגזעי העץ במתקן החימום שניצב מתחת לאמבט המתכת שהיה מלא במים.

הוא הביט בה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז יצאו מן הפונדק שבה נפגשו עיניהם. שוב חש בניצוצות הניתזים.

בבוקר התעוררו שניהם במיטה הרחבה והנוחה בחדר השינה של מרלין. הוא תכנן שהיא תישן בחדרה אך לאחר שיצאה מן האמבט אמש, הצליחה למצוא את דרכה אל מיטתו. יום חדש החל בחיי שניהם. הם דימו כי לציוץ הציפורים ששמעו היה גוון מיוחד של שמחה. השמיים הכחולים נשקפו אליהם מבעד החלון הפתוח.

חודשים ארוכים של אושר עברו עליהם יחדיו.

עקב הצורך להתפרנס, מרלין לא היה יכול להקדיש את כל זמנו לציור אומנם, אך הוא השקיע בתחום זה, שהיה הדבר החשוב לו ביותר, כל רגע פנוי. ואלרין הייתה המודל האידיאלי, מושא חיפושיו הארוכים אחר האישה המושלמת שתוביל אותו ליצירה המושלמת. לא ניתן היה להעריך את הזמן הארוך שעבר עליו, בניסיונות חוזרים ונשנים להגיע לשלמות הנכספת ביצירותיו. בבקרים היה מצייר אותה, מנסה להעביר את תחושות ההתפעמות שחש בהתבוננות בה, באמצעות המכחול אל הבד, ובלילות מימשו את אהבתם הבוערת והגיעו לשיאים חדשים של הנאה.

הוא המשיך לצייר אותה מדי יום כמעט, משקיע את כל מאמציו וכישוריו, אך לעולם לא בא על סיפוקו. דמותה הייתה מראה כה יפה, כה נשגב, שככל שניסה לא הצליח להעלותו על הבד באופן המושלם ששאף לו. ואלרין הייתה אדישה במידה מסויימת לניסיונותיו הבלתי מוצלחים הללו, היא עשתה ככל שביקש ממנה, והוא לא הביע את אכזבתו מכישלונותיו באופן גלוי. הוא אהב לצייר והיה בטוח שבבוא היום יעלה בידו לצייר תמונה, ממנה ישתקף יופייה האלוהי של ואלרין בצורה מושלמת.

מדי פעם היה על מרלין לצאת למסעות שנמשכו ימים מספר, לצורך ביצוע מטלות שונות שהטיל עליו הנסיך. באותו יום היה אמור לצאת למסע ארוך במיוחד שכזה. לרוע המזל, לאחר רכיבה של מספר שעות החל סוסו לצלוע. הוא עצר, ירד מהסוס ובדק את רגלו הפגועה. הוא גילה כי הרגל נפצעה קשות מפרסה פגומה. מאחר והמשימה הנוכחית שלו לא הייתה דחופה, החליט מרלין לחזור בהליכה עם הסוס לטירה.

הלילה כבר ירד כאשר הגיע חזרה, לאחר שעות רבות של צעידה ממושכת. עייף ויגע, הוא שם פעמיו ישירות לעבר האגף הראשי של הטירה, במטרה להודיע לנסיך שחזר עקב פציעת הסוס.

המשרת שניצב לפני דלתות הטרקלין המרכזי, ניסה למנוע ממנו להיכנס לשם. "הנסיך ואחיו ביקשו שאף אחד לא יפריע להם", אמר בגמגום. מבטו של מרלין הקפיא אותו, והוא השתתק בטרם הספיק אפילו לסיים את המשפט. מרלין היסס קמעה. הרגשה מוכרת של דבר רע העומד להתרחש אפפה אותו. הוא הדחיק את התחושה הזו, פתח לרווחה את הדלתות וצעד פנימה.

המראה שנגלה לעיניו הדהים אותו, הכעיס אותו ופגע בו כאחד. הנוכחים בחדר היו עירומים כביום היוולדם. ואלריאן ישבה על הספה, מתחת לדיוקן המשפחה המלכותית התלוי על הקיר, מעיינת בספר. הנסיך עמד לשמאלה, מעט מאחוריה, ידו מושטת ללטף את ראשה, ואחיו של הנסיך היה שרוע פרקדן על הרצפה לרגליה.

הזעזוע של מרלין היה כאין וכאפס לעומת אימת המוות שפשטה על פניהם של הנסיך ואחיו. ניתן היה להריח את ריחו החמוץ של הפחד באוויר. הם הבינו כי הצפוי להם יהיה נורא יותר מכל מה שיוכלו לדמיין בסיוטיהם הגרועים ביותר.

ואלריאן, למרות שהבחינה ודאי בכניסתו של מרלין, נותרה אדישה ולא נראתה מפוחדת כלל.

הכאב האיום והכעס חלחלו במרלין כרעל מפעפע. שתי ידיו הושטו קדימה, ולמתבונן מן הצד (אם היה כזה), היה נדמה כי ברקים יצאו מהן, זרמים של אש, אשר פגעו בנסיך ובאחיו ושרפו את בשרם. ריחו המתקתק והמחליא של בשר אדם שרוף מילא את חלל החדר. תוך שניות ספורות נותרו רק שלדים במקום בו ניצבו לפני רגע בני אדם חיים ונושמים. מסיבה מוזרה כלשהי, דמותם כפי שהייתה קודם לכן, קפאה באותו המצב. השלד של הנסיך עדיין עמד, ידו מושטת לעבר ואלריאן, אשר למרבה הפלא עדיין הייתה אדישה לכל אשר מתרחש סביבה, ממשיכה להיות שקועה בקריאת הספר.

הזעם בער במרלין כפי שלא בער בו מעולם, מביא אותו לכדי התפוצצות עזה, שרק ההשפלה של בגידה כפולה שכזו הייתה יכולה לגרום לה. אולי הייתה זו גם האדישות הקרה והמתמשכת של ואלריאן לאירועים, אדישות ללא כל פשר שניתן להעלות על הדעת, שגרמה לכך. ההשפלה, האדישות, אולי גם גורמים אחרים, חברו יחדיו להתממשות הסופית של הכעס שחש מרלין. שנים רבות של אימונים, קרבות, עבודה מפרכת, שאיפה בלתי מושגת לשלמות, תסכולים קשים אשר הצטברו בו, כל אלה הגיעו לשיא, והתנפצו לפתע מול סלע מוצק של מציאות אכזרית. הוא לא היה מודע לגמרי להתפרצות האיומה הזו של זעם שנבעה ממנו. הדברים כאילו התחוללו מעצמם ללא שליטתו. הבזק אדיר של אור מסמא בקע מעיניו, שוטף את החדר, פוגע בכל מה שמרלין הביט בו באותו רגע.

המשרת שנותר בחוץ פרץ פנימה בבהלה. להפתעתו הוא גילה שהטרקלין ריק מאדם. אפילו הספה נעלמה. הדבר המוזר ביותר שנותר בטרקלין היה תמונת הדיוקן המלכותית של אביו של הנסיך. המשרת התקרב והביט בה בסקרנות. חלק מן התמונה, מרובע הכולל את הפינה השמאלית התחתונה, נעלם.

באגף מגוריו ארז מרלין את חפציו והתכונן לעזוב. הוא ידע שכל נסיכות או ממלכה ברחבי העולם המתורבת, תקבל אותו בזרועות פתוחות ותשלם כל מחיר תמורת שירותיו.

הוא לקח את התמונה בידיו, מביט בה ממושכות. הפעם הוא הצליח להגיע לשלמות, אך לא באמצעות המכחול. ניתן היה לראותה שם בתמונה, יושבת עירומה על הספה, רגלה השמאלית משולבת תחתיה, זרועה השמאלית מקופלת מעל לראשה, מעיינת באדישות בספר. עיניה עדיין שידרו ניצוצות אל עיניו. הוא ניסה להתרכז רק בה ולהתעלם מהשלדים שפגמו באידיליה המשתקפת מהתמונה. הוא עדיין היה מאוהב בה והשתוקק אליה בצורה נואשת, בלתי ניתנת לתיאור, כפי שניתן להשתוקק רק למשהו שאינו ניתן להשגה לעולם. דמותה הייתה כה מלאת חיים, כפי שאף פעם לא הצליח לצייר בעבר. הוא ידע כי למעשה היא עדיין חיה שם, בתוך התמונה. הייתה כאן השלמות האלוהית שהוא שאף אליה בכל ליבו במשך כל חייו. הוא לא תיאר לעצמו עד כמה ישנא את השלמות הזו לאחר שישיג אותה. אפילו מרלין, הקוסם הגדול ביותר בעולם, לא היה מסוגל להפוך חזרה את הכישוף המושלם הזה שיצר.