מאת גדילן ק.

ברק הבזיק בשמי הלילה השחורים, מאיר לרגע את טיפות הגשם שנפלו על הבית השקט, החשוך. הרעם הגיע מייד אחריו, מרעיד לרגע את הדמות העטויה גלימה, שיצאה בשקט מפתח הבית.

הדמות הילכה בשקט, באיטיות, כאילו ניסתה להימנע מגילוי, אך אף אדם לא יסתובב בחצרו בשעת-לילה מאוחרת שכזאת. הכלבים נבחו, אך בקושי נשמעו מעבר לרעם; וגם אם כן שמע אותם מישהו, הוא הפטיר את נביחתם כפחד מפני הברק והרעם ותו לא.

הדמות התגנבה לאורך החצר, מחליקה מדי פעם על האדמה הרטובה. היא הגיעה אל דיר האתונות, והוציאה משהו מכיס גלימתה. הברק הכה שוב, ולאורו ניתן היה לראות את המפתח שהוציאה הדמות מכיסה.

היא פתחה את דלת הדיר, וקראה בלחש לאתונות. משניעורו, הצטרפו גם פעיותיהם לקולם של הכלבים הנובחים.

עטוית הגלימה הובילה שלוש מהם החוצה, וסגרה את הדלת, נועלת אותה עם המפתח.

היא הכתה קלות באחוריהן של האתונות, מבריחה אותן אל מחוץ לחצר. שם, ידעה, ייאספו על-ידי אחרים.

הדמות התגנבה חזרה אל הבית, פתחה את הדלת, ונכנסה.

הכלבים לא חדלו לנבוח כל אותו הלילה.

הוא לא התלונן; אחיו שעבדו בשדה ובמטע התאמצו הרבה יותר קשה ממנו. רעיית האתונות והאכלת התרנגולות, לעיתים גם חטיבת עצים, היו מחיר קטן לשלם תמורת השעות המועטות ביום בהן הורשה לעשות ככל שעולה על רוחו.

כששאול הגיע בריצה לבית החווה הגדול, מצא את אביו עומד ומדבר בחזית הבית עם אחיו הבכור של שאול, יואב.

שאול תהה, לא בפעם הראשונה, על חוש ההומור המוזר של אביו.

שאול גיחך כשהזיכרון עלה בראשו. רביא היה אדם בעל כרס, ולראות אותו מנסה את מזלו ברודיאו היה בהחלט מבדר.

שאול הנהן בברכה והלך לקרוא לאחד הנערים. הוא נכנס לבית הגדול, אך במקום לעלות למעלה, אל החדרים שבהם הוא, אחיו והוריו ישנו, ירד למטה אל קומת המשרתים. הוא נכנס אל אחד החדרונים באקראי וקרא לנער החסון שעמד שם: "הי, רוח, בוא - יש לנו משימה."

רוח הגיע אליהם לפני מספר שבועות, והציע להם את שירותיו. ה"נערים" – חלקם היו מבוגרים יותר מיואב – לא היו עבדים, וכן לא המשרת, המנקה או המבשלת; הם היו עובדים בשכר, שקיבלו תמורת שירותיהם מזון, קורת-גג, ביגוד וכמו כן מעט כסף. הם יכלו לעזוב בכל יום שרצו.

אך למרות שאמר זאת לעצמו, שאול ידע שזה היה אכזרי – לא היה להם לאן ללכת.

הוא התנער, ועלה למעלה לארוז.

כאשר ירד למטה, מצא את רוח מחכה לו. שאול תהה לעיתים על שמו של הנער; הוא נראה לא במקום. אולי רוחאל, חשב, משתעשע ברעיון.

הוא יצא מהבית מבלי לומר מילה, יודע שהנער יעקוב אחריו.

למשפחת קיש לא היו סוסים; סוסים היו מותרות נדירים ביותר באותה תקופה. אך שאול ידע שגם לא יוכלו לרכוב על חמורים; הם היו נחוצים מדי למשק הבית. נראה היה שהליכה ארוכה מאוד עומדת לפניהם.

שאול היסס לרגע; הדרכים היו מסוכנות מאוד כיום, מלאות בפלישתים עויינים ובבני אדום רצחניים. אך הוא הניח את המחשבות האלו בצד, לאנשים אחרים, וכשהדרך פגשה את שאול בן-קיש היא פגשה אותו ללא חת ומוכן לקרב.

אך ציפתה להם הפתעה; משפחתו של שאול אולי חסכה כסף על סוסים, אך כשזה הגיע לכדי ביטחון בני המשפחה – דבר לא היה טוב מדי.

הוא שלף את חרבו הרחבה, שנצצה לאור הירח. להפתעתו, רוח שלף מבין שרוולי מעילו שני פגיונות - מאין לעזאזל היה לו כסף לקנות אותם? - שאול הרחיק את המחשבה ממוחו והסתער על הפלישתי הקרוב אליו ביותר.

הוא שלח את חרבו לפניו, מנסה לפגוע בפלישתי לפני שיצליח לשלוף את חרבו, אך הפלישתי היה לוחם מיומן. הוא זז הצידה, ושאול החטיא אותו, אך לא את חברו שעמד מאחוריו. החרב פגעה בו בצלעות, והוא נאנק בכאב. שאול הסתובב כדי להתעמת עם הפלישתי הראשון - מגלה למרבה אימתו שהוא כבר שלף את גרזנו. לא הייתה לשאול שום דרך לברוח. כל מה שיכל לחשוב עליו היה אביו, אמו, אחיו, שהוא לא יראה אף אחד מהם יותר, אף פעם... לפתע התברר לשאול שהוא חושב יותר מדי זמן. הוא הביט למעלה וראה את הפלישתי עם פגיונו של רוח קבור בחזהו. הוא מיהר לעמוד על רגליו, ומצא את שני הפלישתים האחרים מתים. רוח מיהר אליו ושאל אם הוא נפגע.

רוח חייך במבוכה וחזר לרוץ.

כשלבסוף הגיעו לקרחת היער, ראה שאול שאכן הטרחה הייתה שווה זאת - מבנה העצים מסביב הציע הגנה מרבית, והמעיין סיפק מים קרים וצלולים.

רוח הלך לישון. באמצע הלילה שאול יעיר אותו וילך לישון בעצמו. הדרכים היו מסוכנות, אם שניהם ילכו לישון באותו זמן, אין לדעת מה יקרה. הלילה עבר ללא אירועים מיוחדים. שאול העיר את רוח בשעה היעודה, ורוח בתורו העיר את שאול כשהגיע הזמן ללכת. הם המשיכו בדרכם, מחפשים אחר עקבות אתונות או כל רמז אחר לנוכחותן או למעברן באזור – אך לא מצאו כלום.

דרכם עברה בהר אפרים הבוגדני, בארץ שלושה, בארץ שעלים המסוכנת בשל הנוכחות הפלישתית ובארץ ימיני. הם לא מצאו כל סימן לאתונות.

בבוקר היום השלישי, העלה רוח רעיון.

שמואל הניד את ראשו לשלילה. "רוח, אין לנו כלום. אין לנו זהב או מזון להציע לו - מדוע שיסכים לשרת אותנו בחינם?"

רוח רק חייך ושאל: "אז אתה בא?"

טיפוס ההר היה קשה. המדרונות החלקים והמעברים החסומים הקשו על המעבר עד מאוד.

כשלבסוף הגיעו, בשעות אחר הצהרים המוקדמות, אל פתח העיר, נתקלו בחבורה של רועות צאן השואבות מים.

הנערות העיפו מבט אחד בדמותו השרירית והחסונה של שאול, והתפרצו למקהלה של קולות מבוהלים; מתוכה הצליח להבין שאול כי הרואה אכן בעיר... וזהו.

הוא ורוח פנו ללכת מהנערות, ונכנסו לעיר. כשנכנסו, עמד ליד השער איש מבוגר, כפוף מעט, ודיבר עם השומרים.

הם פנו מעבר לפינה ושם הוא היה. מרכז ארץ כנען בכל תפארתו, ולא המראה ששאול ציפה לו בשום דרך. הוא חלם על זהב אך הוא קיבל עץ. הוא דמיין פסלים נוצצים משיש ואבני-חן, אך המציאות הכילה בחובה קישוטים מנחושתואבני חצץ.

הם נכנסו דרך הדלתות (עץ פשוט, ציין לעצמו שאול באכזבה) והובלו אל חדריו של שמואל.

כשנכנסו, הורה להם שמואל להתיישב והוא עצמו עשה כך.

כששאול נכנס לאולם הגדול, לבוש ורחוץ – הוא נעצר בהפתעה. עשרות אנשים ישבו ליד השולחנות, מחכים לו, הבין שאול בתדהמה.

שמואל ניגש אליו והוביל אותו לראש השולחן – ושאול לא הבין למה.

הוא הסתכל סביב ולא ראה את רוח.

הארוחה עברה ללא אירועים מיוחדים. אף אחד לא דיבר עם שאול או התייחס אליו. הוא הלך לישון באותו יום מבולבל כפי שלא היה מעולם.

הוא התעורר למשמע דפיקות חזקות על דלתו. שאול קפץ ממיטתו, חרבו בידו, וניגש באיטיות לדלת. הוא פתח אותה בפתאומיות – ולפניו היה שמואל.

הוא הוביל אותו במעלה ובמורד מסדרונות עד שיצאו החוצה, אל אוויר הלילה הקר.

שמואל הושיט את ידו לכד שמן שעמד שם, מוכן מראש. הוא יצק קצת על ראשו של שאול, ואמר: "לפני ריבון העולם, אני מכריז עליך כמלך ישראל." הוא נישק אותו על לחיו ועזב אותו, לבד עם מחשבותיו.

שמואל התקדם ברחובות העיר אל בית נטוש, מוזנח. הוא דפק בדלת חרישית, ונכנס פנימה.

הוא הפנה את ראשו מערבה, למקום בו ידע ששאול נמצא.