שאול

מאת גדילן ק.

 

ברק הבזיק בשמי הלילה השחורים, מאיר לרגע את טיפות הגשם שנפלו על הבית השקט, החשוך. הרעם הגיע מייד אחריו, מרעיד לרגע את הדמות העטויה גלימה, שיצאה בשקט מפתח הבית.

הדמות הילכה בשקט, באיטיות, כאילו ניסתה להימנע מגילוי, אך אף אדם לא יסתובב בחצרו בשעת-לילה מאוחרת שכזאת. הכלבים נבחו, אך בקושי נשמעו מעבר לרעם; וגם אם כן שמע אותם מישהו, הוא הפטיר את נביחתם כפחד מפני הברק והרעם ותו לא.

הדמות התגנבה לאורך החצר, מחליקה מדי פעם על האדמה הרטובה. היא הגיעה אל דיר האתונות, והוציאה משהו מכיס גלימתה. הברק הכה שוב, ולאורו ניתן היה לראות את המפתח שהוציאה הדמות מכיסה.

היא פתחה את דלת הדיר, וקראה בלחש לאתונות. משניעורו, הצטרפו גם פעיותיהם לקולם של הכלבים הנובחים.

עטוית הגלימה הובילה שלוש מהם החוצה, וסגרה את הדלת, נועלת אותה עם המפתח.

היא הכתה קלות באחוריהן של האתונות, מבריחה אותן אל מחוץ לחצר. שם, ידעה, ייאספו על-ידי אחרים.

הדמות התגנבה חזרה אל הבית, פתחה את הדלת, ונכנסה.

הכלבים לא חדלו לנבוח כל אותו הלילה.

 

*****

 

"שאול! שאול!" שאול שמע את הקריאה ונאנח. הוא החזיר את חרבו לנדנה ועזב את המחסן בו התאמן בהריגת בובת עץ.

"אני בא, אבא!" שאול תהה מה תהיה משימתו הפעם. המשק של משפחת קיש היה מהקטנים בכפר, אך עדיין הייתה המון עבודה. למרות ששלושת אחיו הגדולים עבדו שכם לשכם עם אביהם, עדיין מצא עצמו שאול תמיד עסוק בעבודות החווה.

הוא לא התלונן; אחיו שעבדו בשדה ובמטע התאמצו הרבה יותר קשה ממנו. רעיית האתונות והאכלת התרנגולות, לעיתים גם חטיבת עצים, היו מחיר קטן לשלם תמורת השעות המועטות ביום בהן הורשה לעשות ככל שעולה על רוחו.

כששאול הגיע בריצה לבית החווה הגדול, מצא את אביו עומד ומדבר בחזית הבית עם אחיו הבכור של שאול, יואב.

"קראת לי, אבא?" שאל שאול, לאחר שחיכה כי השניים יסיימו את שיחתם.

"כן." אמר אביו וחזר לדבר עם יואב.

שאול תהה, לא בפעם הראשונה, על חוש ההומור המוזר של אביו.

"ובכן, האם אתה צריך אותי למשימה כלשהי? ואם כן, מהי?" הוסיף במהירות כאשר ראה את הבעת פניו של אביו.

"כן, אני צריך אותך," אמר קיש, קצת מאוכזב. "חלק מהאתונות ברחו בלילה. אנחנו לא יודעים איך. השער נעול. יואב חושב שזה תעלול של הרביאים. רביא הזקן שונא אותנו מאז התקרית עם הפר בחווה שלו."

שאול גיחך כשהזיכרון עלה בראשו. רביא היה אדם בעל כרס, ולראות אותו מנסה את מזלו ברודיאו היה בהחלט מבדר.

"בכל מקרה, אני רוצה שתיקח אתך את אחד מהנערים ותלך אחריהן. הן הלכו מערבה, כפי הנראה."

"הדרך מסוכנת וארוכה, שאול. תדאג שכלי-הנשק שלך, ויותר חשוב, החוכמה שלך - תמיד יהיו אתך. אני רוצה שתצאו מייד."

"שאול," אמר יואב שוב כששאול פנה ללכת, "בהצלחה."

שאול הנהן בברכה והלך לקרוא לאחד הנערים. הוא נכנס לבית הגדול, אך במקום לעלות למעלה, אל החדרים שבהם הוא, אחיו והוריו ישנו, ירד למטה אל קומת המשרתים. הוא נכנס אל אחד החדרונים באקראי וקרא לנער החסון שעמד שם: "הי, רוח, בוא - יש לנו משימה."

רוח הגיע אליהם לפני מספר שבועות, והציע להם את שירותיו. ה"נערים" – חלקם היו מבוגרים יותר מיואב – לא היו עבדים, וכן לא המשרת, המנקה או המבשלת; הם היו עובדים בשכר, שקיבלו תמורת שירותיהם מזון, קורת-גג, ביגוד וכמו כן מעט כסף. הם יכלו לעזוב בכל יום שרצו.

אך למרות שאמר זאת לעצמו, שאול ידע שזה היה אכזרי – לא היה להם לאן ללכת.

"תהיה מוכן תוך שני רבעים," אמר שאול, מתייחס לרבעי שעון השמש שנקבעו כיחידות הזמן של עם ישראל על ידי המועצה הדתית החדשה (שהייתה כבר די ישנה) בשילה. שאול לא זכר את התקופה בה לא היו שבטי ישראל עם אחד, עם מנהיג אחד, וגם לא אביו. אך סבו זכר – וסיפר לשאול על התקופה האפלה ההיא באינספור לילות כאשר ישבו הוא ואחיו, בוהים באח ושומעים את הסיפורים.

הוא התנער, ועלה למעלה לארוז.

כאשר ירד למטה, מצא את רוח מחכה לו. שאול תהה לעיתים על שמו של הנער; הוא נראה לא במקום. אולי רוחאל, חשב, משתעשע ברעיון.

הוא יצא מהבית מבלי לומר מילה, יודע שהנער יעקוב אחריו.

למשפחת קיש לא היו סוסים; סוסים היו מותרות נדירים ביותר באותה תקופה. אך שאול ידע שגם לא יוכלו לרכוב על חמורים; הם היו נחוצים מדי למשק הבית. נראה היה שהליכה ארוכה מאוד עומדת לפניהם.

שאול היסס לרגע; הדרכים היו מסוכנות מאוד כיום, מלאות בפלישתים עויינים ובבני אדום רצחניים. אך הוא הניח את המחשבות האלו בצד, לאנשים אחרים, וכשהדרך פגשה את שאול בן-קיש היא פגשה אותו ללא חת ומוכן לקרב.

"רוח, אני עייף. אולי פשוט נעצור פה? אני בכלל לא בטוח שאתה באמת מכיר את קרחת-היער הזאת..." שאול, מתנשף, עצר לרגע ונשען על עץ סמוך. במשך כל היום הלכו הוא ורוח במרץ, ולעת לילה פרצו בריצה כדי להגיע אל קרחת היער של רוח, שבה – לפי דבריו – היו מי-שתייה.

"רק עוד קצת," אמר רוח. שאול כמעט לא הכיר אותו היום; מזגו, הבדחני בדרך-כלל, נעלם והוא היה שקוע במחשבות עמוקות כל היום.

"בסדר..." אמר שאול וחישל את עצמו לקראת עוד מאמץ קטן. הם רצו עוד למשך מספר דקות ואז עצר רוח בפתאומיות. שאול מעד, והשתטח על הרצפה, נחבט קשות.

"ובכן, ובכן," שמעו השניים לפתע קול מבין השיחים, מדבר בעברית גרועה שללא ספק הייתה שפה שנייה בפיו. "העברים העלובים אפילו לא יכולים לעמוד כמו שצריך!" הערתו גררה צחוק משני חבריו, שיצאו מהשיחים.

"פלישתים!" חשב שאול. העם הבוגדני הזה הובס מעבר לים במצרים, כך אמרו הסיפורים, ובא לארץ כנען כדי לחדש את כוחו ולהתחזק – לפני שייצא למערכה שנייה.

"ובכן," אמר הפלישתי, "אני מקווה בשבילכם שלפחות יש לכם כסף, או שאחרת נצטרך לקחת את חייכם." באומרו זאת, שלף חרב ארוכה ונוצצת מנדנה, עשויה מברזל. סוד הברזל היה של הפלישתים, ושלהם בלבד; הם לא הסכימו למכור אותו תמורת שום הון שבעולם.

אך ציפתה להם הפתעה; משפחתו של שאול אולי חסכה כסף על סוסים, אך כשזה הגיע לכדי ביטחון בני המשפחה – דבר לא היה טוב מדי.

הוא שלף את חרבו הרחבה, שנצצה לאור הירח. להפתעתו, רוח שלף מבין שרוולי מעילו שני פגיונות - מאין לעזאזל היה לו כסף לקנות אותם? - שאול הרחיק את המחשבה ממוחו והסתער על הפלישתי הקרוב אליו ביותר.

הוא שלח את חרבו לפניו, מנסה לפגוע בפלישתי לפני שיצליח לשלוף את חרבו, אך הפלישתי היה לוחם מיומן. הוא זז הצידה, ושאול החטיא אותו, אך לא את חברו שעמד מאחוריו. החרב פגעה בו בצלעות, והוא נאנק בכאב. שאול הסתובב כדי להתעמת עם הפלישתי הראשון - מגלה למרבה אימתו שהוא כבר שלף את גרזנו. לא הייתה לשאול שום דרך לברוח. כל מה שיכל לחשוב עליו היה אביו, אמו, אחיו, שהוא לא יראה אף אחד מהם יותר, אף פעם... לפתע התברר לשאול שהוא חושב יותר מדי זמן. הוא הביט למעלה וראה את הפלישתי עם פגיונו של רוח קבור בחזהו. הוא מיהר לעמוד על רגליו, ומצא את שני הפלישתים האחרים מתים. רוח מיהר אליו ושאל אם הוא נפגע.

"אני לא נפגעתי תודות לך. זה היה ממש קרוב. רוח - אני חייב לך את חיי."

רוח חייך במבוכה וחזר לרוץ.

"חכה," קרא אחריו שאול.

"מה?" שאל רוח, תוך כדי שהוא נעצר ומסתובב.

"אני לא חושב שידידנו כאן יזדקקו לפלדה שלהם יותר..." אמר שאול בחיוך ממזרי.

כשלבסוף הגיעו לקרחת היער, ראה שאול שאכן הטרחה הייתה שווה זאת - מבנה העצים מסביב הציע הגנה מרבית, והמעיין סיפק מים קרים וצלולים.

רוח הלך לישון. באמצע הלילה שאול יעיר אותו וילך לישון בעצמו. הדרכים היו מסוכנות, אם שניהם ילכו לישון באותו זמן, אין לדעת מה יקרה. הלילה עבר ללא אירועים מיוחדים. שאול העיר את רוח בשעה היעודה, ורוח בתורו העיר את שאול כשהגיע הזמן ללכת. הם המשיכו בדרכם, מחפשים אחר עקבות אתונות או כל רמז אחר לנוכחותן או למעברן באזור – אך לא מצאו כלום.

דרכם עברה בהר אפרים הבוגדני, בארץ שלושה, בארץ שעלים המסוכנת בשל הנוכחות הפלישתית ובארץ ימיני. הם לא מצאו כל סימן לאתונות.

בבוקר היום השלישי, העלה רוח רעיון.

"שאול, אנחנו מתקרבים לעיר שילה, ובה המרכז הדתי. אולי נלך לראות את שמואל הרואה? אני בטוח שיהיה לו פתרון..."

שמואל הניד את ראשו לשלילה. "רוח, אין לנו כלום. אין לנו זהב או מזון להציע לו - מדוע שיסכים לשרת אותנו בחינם?"

"לי יש משהו," אמר רוח. "רבע שקל כסף."

"מאיפה השגת את זה?" שאל שאול, מביט על סכום ששווה למשכורתו החצי שנתית של רוח.

רוח רק חייך ושאל: "אז אתה בא?"

"אני לא יודע... אני חושש שאבא יפסיק לדאוג לאתונות ויתחיל לדאוג לנו..."

"שאול – אל תהיה כזה ותרן... בוא נלך." אמר רוח והתחיל ללכת. שאול עמד לזמן מה, בוהה בגבו של הנער, ואז רץ אחריו כדי להשיג אותו.

טיפוס ההר היה קשה. המדרונות החלקים והמעברים החסומים הקשו על המעבר עד מאוד.

כשלבסוף הגיעו, בשעות אחר הצהרים המוקדמות, אל פתח העיר, נתקלו בחבורה של רועות צאן השואבות מים.

"אמרו לי נא, עלמות-חמד," קרא שאול אליהם כאשר עברו לידם. "האם הרואה נמצא בעיר?"

הנערות העיפו מבט אחד בדמותו השרירית והחסונה של שאול, והתפרצו למקהלה של קולות מבוהלים; מתוכה הצליח להבין שאול כי הרואה אכן בעיר... וזהו.

הוא ורוח פנו ללכת מהנערות, ונכנסו לעיר. כשנכנסו, עמד ליד השער איש מבוגר, כפוף מעט, ודיבר עם השומרים.

"איש זקן," קרא שמואל כאשר עברו לידו, "אמור לי בבקשה: האם הרואה נמצא בעיר?"

"אכן, איש צעיר," אמר שמואל. "זהו אני."

"אם כן," אמר שאול, "לי ולנערי יש שאלה אליך. האם תהיה מוכן לעזור לנו, תמורת שכר נדיב?"

"בואו אחרי," אמר האיש הזקן, והחל ללכת ברחובות שילה, מוביל אותם לכיוון מרכזה – המקום בו שכן המרכז הדתי.

הם פנו מעבר לפינה ושם הוא היה. מרכז ארץ כנען בכל תפארתו, ולא המראה ששאול ציפה לו בשום דרך. הוא חלם על זהב אך הוא קיבל עץ. הוא דמיין פסלים נוצצים משיש ואבני-חן, אך המציאות הכילה בחובה קישוטים מנחושתואבני חצץ.

הם נכנסו דרך הדלתות (עץ פשוט, ציין לעצמו שאול באכזבה) והובלו אל חדריו של שמואל.

כשנכנסו, הורה להם שמואל להתיישב והוא עצמו עשה כך.

"ועכשיו – לעסקים." הוא חייך, חיוך מקסים ומחמם-לב, ואמר: "אל תדאג לאתונות, שאול. הם נמצאו והוחזרו לאביך, וכן הודעה שאתה בריא ושלם. אך אל תעזוב – ברצוני להזמין אותך – ואת נערך, כמובן – למשתה היום. בינתיים, הרשו לי ללוות אתכם לחדריכם."

כששאול נכנס לאולם הגדול, לבוש ורחוץ – הוא נעצר בהפתעה. עשרות אנשים ישבו ליד השולחנות, מחכים לו, הבין שאול בתדהמה.

שמואל ניגש אליו והוביל אותו לראש השולחן – ושאול לא הבין למה.

הוא הסתכל סביב ולא ראה את רוח.

הארוחה עברה ללא אירועים מיוחדים. אף אחד לא דיבר עם שאול או התייחס אליו. הוא הלך לישון באותו יום מבולבל כפי שלא היה מעולם.

הוא התעורר למשמע דפיקות חזקות על דלתו. שאול קפץ ממיטתו, חרבו בידו, וניגש באיטיות לדלת. הוא פתח אותה בפתאומיות – ולפניו היה שמואל.

"בוא," אמר. אנחנו צריכים לדבר.

הוא הוביל אותו במעלה ובמורד מסדרונות עד שיצאו החוצה, אל אוויר הלילה הקר.

"שאול," אמר שמואל, "מלכות ישראל תינתן לך, וכל פארה יהיה שלך ושל אביך." שאול פתח את פיו לדבר, אך שמואל סימן לו לא לעשות כך.

שמואל הושיט את ידו לכד שמן שעמד שם, מוכן מראש. הוא יצק קצת על ראשו של שאול, ואמר: "לפני ריבון העולם, אני מכריז עליך כמלך ישראל." הוא נישק אותו על לחיו ועזב אותו, לבד עם מחשבותיו.

שמואל התקדם ברחובות העיר אל בית נטוש, מוזנח. הוא דפק בדלת חרישית, ונכנס פנימה.

"שמואל!" קרא נער ממקום מושבו ורץ אליו, לחבק אותו. "דיברת כבר עם שאול? איך הייתי?"

"היית נהדר. הוא לא חושד בדבר." אמר שמואל.

"תודה. אתה עוד תראה – אני אעשה אותך גאה, אבא." שמואל חייך.

"נתן!" עלה קול אישה מהמטבח.

"לא, לא נתן," אמר שמואל. "נתן הנביא."

הוא הפנה את ראשו מערבה, למקום בו ידע ששאול נמצא.

"השושלת שלי תישאר בעם ישראל לנצח נצחים. שמע אותי שאול - אתה עוד תיפול."