Das Lied Von Der Erde -  6. Der Abschied

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

("השיר על הארץ", פרק שישי:  "הפרידה")

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 

 

השנה זה ממש נפל על יום לא טוב. יום שישי שטוף שמש, אחרי תשעה ימי גשם ורוח, שמנעו מאנשים להוציא את האף מהבית. והאף הרי ממילא באדמה עם כל הפיגועים האלה. אדם רבוץ חסר אונים על כורסתו, בוהה נבעת וכבר לא יודע אם מה שרץ שם על המסך, עם הצריחות והסירנות, זה קליפ פתיחה לדיון אולפן על "פנינו לאן?", או שידור חוזר ב"יומן השבוע", או מיבזק חדשות מיוחד על מה שקרה לפני חמש דקות בדיוק, כי החובש ההוא עם הזקן נראה מוכר, אבל זה לא אומר כלום, ולפעמים הוא מתחיל לחשוב, שזה אפילו לא משנה, כי מה שהיה הוא מה שיהיה, ומה שיהיה הוא בדיוק מה שהיה.

 

בכל אופן, גיורא תלה תקוות ביום השמש הזה שמוכרח היה לבוא מתישהו, והנה הוא בא, ואפילו יצא יופי, ביום שישי, שהרבה אנשים לא עובדים ויכולים לצאת לקניות, ובערב ילכו להתארח, וככה יזוז אולי משהו בקופה של חנות "גיורא כלי בית ומתנות", שאפילו המחזור שעשתה החודש עוד לא כיסה את דמי השכירות שלה, שלא לדבר על הרווח. והוא קצת מתבייש במחשבה, לא נעים, אבל חוץ מהשמש היפה בחוץ גם הפיצוצים האחרונים בקניונים אולי היו גורמים לאנשים לבוא היום דווקא לחנות שלו ולא לקניון הענק ממול, הלואי שתבלע אותו האדמה, כי זה שאצלו יותר זול לא משכנע אנשים בדרך כלל לבוא אליו.

 

אבל 22 באוקטובר זה 22 באוקטובר, לא חשוב על מה הוא נופל. לכן כל מה שיכול גיורא לעשות, זה רק לעבור דרך החנות, לכתוב בטוש על צידה האחורי של חשבונית מס "החנות תפתח היום בשעה 14.00", וזה בתקווה חסרת כל סיכויי מימוש, שהגברת שתחפש בשעה 10 קערה דקוראטיבית "בחמישים שקל אבל שתראה כאילו עלתה מאתיים" אכן תחזור ב 2, ולא תעיף מבט משועמם בהודעה שתודבק על זגוגית הדלת, ולא תחצה את הכביש אל הקניון ההוא הלואי שתבלע אותו האדמה, שם הסניף של "קאזה ביאנקה" ימכור לה קערה זהה, אמנם בחמישה ש"ח יותר, אבל עם נייר עטיפה מבריק שעליו באיטלקית מסולסלת שמה היוקרתי של הרשת המשווקת את המוצר המדהים, אותו היא תושיט בערב, בחיוך מלאכותי קפוא, למארחת שתאמר בודאי משהו מקורי כמו "אוי לא היית צריכה", ואף אחת משתיהן לא תחשוב שמשהו ממש לא בסדר בכך שאת הקערה הזו לא קנו אצל "גיורא כלי בית ומתנות" שגם הוא צריך להתפרנס ממשהו.

 

אחרי שהוא מדביק את ההודעה על הדלת הוא חוזר ל"פיאסטה" הדפוקה שקנה לעצמו מיד שלישית, אף לא אחת מהן של רופא, לפני 4 שנים כמתנת יום הולדת וגירושין גם יחד, אחרי שהשברולט הלבנה נכללה ב"נספח א" של ההסכם בינו ובין תמרה, יחד עם הפנטהאוז, התכולה והחסכונות, והוא תוהה אם גם הפעם היא תתקע בקסטל, והוא יגיע לאזכרה של יוחאי עם רמי, שיעבור עם הוולוו הכסופה ויאסוף אותו.

 

כיון שהקדים קצת, הוא משתהה במכונית שמנועה נשאר פועל, כי החליט שאינו יוצא לדרך עד שבדיוק ב 8.25, כמו בכל יום, תעבור האשה ההיא, בלונדינית שעיניה איזמרגד, שהוא יודע כבר שקוראים לה יהודית מיכאלי, כי שלשום קנתה אצלו פיסלון פיוטר של סיני זקן, ובהתחלה רצתה לשלם במזומן ואפילו הוציאה מאה שקל, אבל נמלכה בדעתה ובחיוך נבוך בקשה את השטר בחזרה, ובמקומו רשמה שיק שעליו היו שמה, מספר תעודת הזהות שלה, כתובתה והכי חשוב: מספר הטלפון שלה. ואולי זה נראה קצת מרחיק לכת לבנות על זה, אבל יש לו תחושה שבדיוק מסיבה זו היא החליטה שלא לשלם במזומן, ולמרות שהיו לו כבר הרבה רומנים קצרים עם לקוחות שנהנות לבוא לפטפט עם גבר המוכן להקדיש להן את כל תשומת לבו ואינו בורח לשום מקום, הרי שעם יהודית, שהוא כבר קורא לה בלבו "יודיתי", נראה לו שיכול להיות יותר מזה. הגיע הזמן.

 

ואכן, כמו אישור מיסטי לפנטזיה שהוא טווה סביבה, לא רק שהיא מופיעה מעבר לפינה בשעה 8.25 בדיוק, מה שהיה צפוי, אלא שהיא מעיפה עין בפתק שעל דלת החנות, מסתובבת כאילו בכוונה להמשיך בדרכה אבל מזהה אותו יושב במכונית ובצעדים מהוססים מעט ניגשת אליו, ואומרת "גיורא ?" וכשהוא מאשר שזה אמנם הוא, היא אומרת משהו על נרות ארומטיים, אולי עם מיתקן מתכת הודי כזה, שהיתה רוצה לקנות, אבל באמת לא דחוף כרגע ואין צורך שגיורא יצא ויפתח את החנות במיוחד בשבילה כי היא מבינה שבשתיים  הוא יפתח ממילא והיא הרי לא גרה רחוק, כפי שהוא יודע, וכאן היא מחייכת ולכן ברור לו לחלוטין שהיא מודעת לכך שהוא מודע לפרטים שעל השיק, והיא תחזור בשתיים או קצת אחרי ושיסע בשלום לאן שצריך רק שלא ישכח לחזור למועד שהוא עצמו קבע.

 

אזכרה או לא אזכרה, היום הזה מתחיל ניפלא, חושב גיורא, וחיוך של הכל אפשרי מרחיב את לבו, אותו לב ממש שבירכתי אחד הפרוזדורים שלו מתרקמת כבר תוכנית קודרת שהוא עדיין אינו מודע לה ממש, אבל במעורפל הוא חש שיש משהו שהוא חייב לעשות הפעם, באזכרה הזו, כמה שלא נעים יהיה אולי, אבל זו השנה ה27, והגיע הזמן.

 

בינתיים הגרוטאה דווקא מתקדמת כמו שצריך ולא מתחממת כמעט בפקקים של גהה, כך שגיורא יכול להרשות לעצמו להרגע ולתת לרמקולים החורקים של המערכת הזולה לשטוף ממוחו הן את התקוות והן את הטרדות שהוא משאיר מאחוריו, אמנם לא מרצון אלא מתוך הכרח, כי לא יעלה על הדעת שייעדר מהמיפגש השנתי הזה על קברו של יוחאי, שנהרג יומיים לפני סוף המלחמה, בדיוק לפני 27 שנים, ולא השאיר אחריו אף אחד, לא אלמנה, לא ילדים, לא הורים, לא אחים, ממש אף אחד חוץ מחברי הקיבוץ שלו, שיש אומרים כי אמנם תלו את תמונתו הממוסגרת שחור בין שאר תמונות החללים שלהם, אבל אפילו לא השתדלו במיוחד לקבור אותו אצלם, כי הרי עזב אחרי הסדיר לחו"ל וחזר ישר למלחמה, שממנה כבר לא חזר לשום מקום בכלל.

 

בינתיים כבר נמסכים כיין ארגמן כהה, לתוך חללה המאובק של הפיאסטה, הצלילים הראשונים של "שיר השיכרות על צער האדמה" מתוך "דאס ליד וון דר ארדה", שאת מילותיו כתב המשורר לי-טאי-פו יותר מאלף שנה לפני שהמלחין הגרמני גוסטב מהלר בא לעולם, כמובן אך ורק כדי להגשים את יעודו ולכתוב את המוסיקה הנהדרת שלו על פיהן.

 

"כשבא הצער

גן הנשמות כלה לאיטו

קמלים ומתים עליצות ושיר

אפלים החיים, קודר המוות.."

 

מתאים ליום הזה, מהרהר גיורא, אבל אינו מצליח להחזיר מחשבותיו בנקל אל האזכרה של יוחאי, כמו שראוי היה, ובמקום זה הוא מהרהר בכך שבשבילו לעזוב את החנות זה לא פשוט, לא כמו אצל רמי וחגי שמסודרים טוב טוב, אחד במישרד עורכי דין שלו והשני בחברה שהוא החשב שלה, ורק הוא גיורא, שגמר בהצטיינות ספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל, עומד ואורז כמו חנווני כלי בית בנייר צלופן ומסלסל סרטים צבעוניים סביבם, תודה גברת חבשוש ותבואי שוב, והוא כבר בן 54 ומה יהיה כשיהיה זקן או אפילו סתם חולה כי לא רק שלא חסך כלום אלא ההלוואה שלקח כדי לכסות את החור בבנק כבר בפיגור ואפילו את הריבית הוא לא מצליח להחזיר וכנראה יצטרך לפרוש אותה שוב, מה שאומר שאפילו בגיל 60 הוא לא יגמור אותה, אבל הוא כאן, בכל זאת, לא כמו יוחאי שנשאר שם, בן 27, על החרמון, אז מגיע לו שפעם בשנה הוא יבוא אליו לקבר, אפילו שלפעמים הוא חושב שאולי יותר טוב היה גם לו לגמור אז, בגיל 27, כאשר דנה היתה בת שנה ותמרה עוד אהבה אותו והכל היה מסודר בדיוק כמו שצריך להיות. אבל כל זה היה נכון וראוי 27 שנה, ודי כבר.

 

*

 

רמי מבחין בפיאסטה של גיורא המזדחלת לפניו לאיטה במעלה הקסטל, ומקווה שהפעם לא תתקע כמו לפני שנה, והגיורא הזה לא ידבק אליו שוב לכל היום ככה שלא יוכל לזוז ימינה או שמאלה. אמנם בשנה שעברה היה בזה קצת טוב, כי מיקי, שזרקה לו עם שובו בערב בארסיות "תתקלח טוב לפני שאתה בא למיטה, שלא תכניס לכאן את המחלות של הזונות שלך", קבלה מיד שפופרת מושטת עם גיורא מעבר לקו, מוכן להעיד שבילה את כל היום עם רמי, זאת אומרת קודם באזכרה אחר כך בארוחת הצהריים המסורתית שלהם במסעדת "זימרת הארץ" שביציאה מאבו-גוש, ובסוף עוד נסע אתו מאחורי הגרר אל המוסך ומשם הביתה להוד-השרון, שם עלה אליו לבירה אחרונה.

 

מיקי אמנם לא התרשמה מהעדות הזו, שבכלל סרבה בהחלטיות לשמוע, בעיקר כי מה כבר איכפת לה במצב שלהם מה הוא עושה ועם מי, וגם כי "אתם המילואמיניקים לשעבר תמכרו את האמא שלכם אחד בשביל השני אז מה זה כבר בשבילכם לשקר קצת לאשה כדי לחפות על זיון", אבל בכל אופן השתתקה, והשנה כאשר יצא מהבית אפילו הקפידה לומר לו "עזוב את הז'קט אתה הרי לא הולך למישרד, ובטח יהיה שם קור אימים על הר הרצל, אז כדאי שתקח את המעיל שלי" ונתנה לו את האלפיני שלה שקנו לפני חמש שנים בנסיעה האחרונה לחופשת סקי שהוא נדלק עליה לא בגלל השלג אלא בגלל התמונות בעלון ההוא, עם האח המבוערת שלידה בלונדינית בסוודר הדוק עם כוסית ביד, צוחקת לגבר הישוב כאפנדי בכורסה גם הוא עם כוסית ביד, אז שבע מאות וחמישים דולאר בשביל שהוא ומיקי יצחקו ככה זה לזו שבוע כמו הזוג הזה בעלון זה ממש לא הרבה.

 

בסופו של דבר חבל היה על כל דולאר כי לא רק שלא צחקו אחד לשני אלא להיפך, כבר בערב הראשון הגיעו להסכמה משותפת, בפעם הראשונה אחרי הרבה מאד זמן, שכדאי שיתגרשו כי חבל על הזמן שהם מבזבזים בלהציק אחד לשני ואמנם זה יפגע בילדים אבל מצד שני לגדול בבית שהמתח גורם אפילו לקירות שלו להיסדק זה גם לא טוב. ההחלטה הזו השרתה עליהם מין רוגע נינוח, כזה שבא אחרי שעושים צעד שחוששים ממנו ודוחים אותו "עד אחרי ליל הסדר" או "עד שהבן יגמור טירונות", וכאשר עושים מתברר שהשד דווקא נורא אבל לא מתים ממנו, ודווקא המצב החדש שהם גיבשו בהסכמה יוצר ביניהם מין שותפות חדשה, כלומר השותפות שבהחלטה להיפרד, והוא מוצא עצמו מניף לה כוס בברכה קורצת כשהיא מתיישבת לפטפט בלובי של המלון השוויצרי עם איזה מדריך סקי אתלטי, ואפילו גאה בעצמו כמה הוא פתוח, למרות שבערב היא מזדחלת בשתיקה לצידו במיטה הזוגית כאילו כלום ובאמת הוא יודע שלא היה כלום, והכל נינוח ושלוו. אבל אחר כך, כשחזרו מהחופשה הזו שאולי בעצם לא היתה כלל מיותרת אלא דווקא הכרחית, מתברר שזה לא כל כך פשוט כי רמי לא חולם להשאיר לה את הקוטג' בכל אופן לא לפני שבית המשפט העליון בהרכב של 11 שופטים יקבע שזה בדיוק מה שהוא חייב לעשות, ואילו לה אין כוח להסחב איתו בבתי משפט עד שהעורכי דין שלה יקחו את כל מה שאולי ישיגו בשבילה, שהרי לו יש את השותפים שלו שיעמדו לו בלי שזה יעלה לו גרוש, כמה שזה יהיה לא נעים להם ממנה. מצד שני, לחתוך ככה ולעבור לאיזו דירה קטנה עם הילדים על הראש לא נראה לה קביל בכלל, אז בינתיים הם כבר חמש שנים במעמד של טרום-הליכים, אבל שום דבר לא ברור רק זה שהזוגיות שלהם הפכה לתשלומי חשבונות חשמל ומים ועל אהבה או אפילו סתם זיון אין בכלל מה לדבר, אבל זה לא מפריע להם כמובן למנוע זה מזה למצוא בחוץ את הרגעים המעטים של עונג שהיו יכולים להפיג קצת את האיכס הכללי.

 

האזכרה הזאת נפלה עליו השנה ממש לא בזמן מוצלח, כי בדיוק ביום שישי הזה היה התור שלו להיות במישרד, לא שמישהו בכלל מצלצל בימי שישי אבל ככה סיכמו ביניהם שכל יום שישי מישהו מהשותפים יהיה, אולי בדיוק אחד מהלקוחות יזכר בהם כי העסקים לא מי יודע מה בזמן האחרון וחבל להפסיד תיק בגלל שהמישרד סגור. אז בגלל האזכרה הוא נאלץ לבקש שיחליפו אותו והוא לא אוהב טובות כאלה כלומר לא רוצה להיות חייב, וחוץ מזה דווקא התאים לו לשבת כמה שעות לבד במישרד ולחשוב על המצב שנמשך כבר חמש שנים ולא נראה שום מוצא ממנו, לא שאי אפשר לחשוב גם בדרך לירושלים, הנה עובדה שהוא חושב, אבל הנוכחות של גיורא וחגי רק תרגיז אותו, כי אצלם הכל כל כך בסדר, מצד אחד גיורא שהוא כבר גרוש גרוש, ומגיע בודאי כל בוקר לחנות שלו מכיוון אחר, אחרי לילה שרמי יכול רק לחלום מה עושים בו, ומצד שני חגי, שיש לו את סימונה המושלמת שלו, איתה הוא חי באושר ועושר, ורק הוא, רמי, תלוי ככה באמצע, לא לכאן ולא לכאן, לא לבלוע ולא להקיא, לא חי ולא מת רק קפוא באויר והחיים זורמים תחתיו בלי לגעת.

 

לכן, לעזוב את הכל בבוקר שישי הזה ולעלות להר הרצל לקבר של יוחאי לא בדיוק התאים לו, לא כמו לגיורא וחגי שמסודרים טוב טוב, אחד בחנות היציבה והבטוחה שלו והשני בחברה שהוא החשב שלה, ורק הוא רמי, שהיה פעם המוצלח של הפקולטה למשפטים, נאחז מחוסר ברירה בעבודה המשמימה שלו, ששום דבר כבר לא מרגש אותו בה, אבל הוא כאן, בכל זאת, לא כמו יוחאי שנשאר שם, בן 27, על החרמון, אז מגיע לו שפעם בשנה הוא יבוא אליו לקבר, אפילו שלפעמים הוא חושב שאולי יותר טוב היה גם לו לגמור אז, בגיל 27, כאשר הוא ומיקי חלמו ביחד על הבית שיבנו להם והכל היה מסודר בדיוק כמו שצריך להיות.

 

*

 

טוב שיש פעם בשנה אזכרה ליוחאי, חושב חגי כשהוא נכנס למכוניתו וכוס קפה שחור בידו, מין תענוג כזה של בוקר שגורם למבטי קינאה מנהגים אחרים, שבודאי יש להם תענוגות חריפים יותר בחייהם מאשר לחגי, אבל התענוגות ההם אינם זמינים כרגע בעוד שכוס הקפה המהביל שלו זמינה גם זמינה. היכן היה יכול לפגוש את החבר'ה, זאת אומרת גיורא ורמי, אם לא באזכרה הזו. הרי כבר 7 שנים שאינם נאלצים לצאת לאותה חופשה שנתית נפלאה, פנסיון מלא על חשבון המדינה, לינה, כלכלה ומשחקי חברה כמו "פתיחת ציר 5" ו"נגיעה בגדר בין נ54 ל-נ55", כך שרק באזכרות האלה אפשר לשמוע את הסיפורים של גיורא על הלקוחה שהשאירה לו פתק על הדלפק בחנות, ואחרת שחיכתה לו ליד האוטו, ומה הוא עשה איתן אחר כך בדירה שלו שהוא יכול לעשות בה מה שהוא רוצה כי קנה את החופש הזה במחיר שלא הוא ולא רמי לא היו מוכנים לשלם, כלומר מה פתאום הוא מכניס את עצמו לכאן, הרי התכוון רק לרמי שכבר חמש שנים מנסה ללכת בעקבותיו של גיורא ולהתגרש, מה יש להגיד, עושים חיים החבר'ה, לא סתם מעבירים את הזמן כמוהו, עם אותה אשה כבר 30 שנה, אותו מקום עבודה כבר 32 שנה, "ג. רוסקו ובניו, ציוד משרדי בע"מ", אליהם בא כסטודנט צעיר לחשבונאות לממן את לימודיו כמנהל חשבונות זוטר, המשמש גם זבן לעת מצוא, וכבר 25 שנה שהוא החשב של החברה, שמזמן אינה חנות קטנה המוכרת עטים, סרטים למכונות כתיבה ופנקסי קבלות לעסקים , אלא היא מספקת את כל צרכי המיחשוב של עסק מתקדם, ממחשבים וסורקים ועד פקסימיליות ומכונות צילום אוטומטיות.

 

"את הריגושים שלי אני מוצא אצל אשתי" היה נוהג לומר במשיכת כתף לחברים שלו, כשהיו דוחקים בו אם הוא לא חושב להחליף אשה  או לפחות לתפוס זיון מהצד, ומרוב שהירבה לומר את זה, הדבר הפך לנכון לגמרי, וגם אם הוא תוהה לפעמים האם האמת הזו, שכמובן אין מה להרהר אחריה, אינה רומסת אותו תחתיה, הרי מיד הוא מגיע למסקנה שטוב לו במה שיש.

 

לדרך הוא יוצא ב"סיטרואן ברלינגו" שבה הוא חייב לנהוג כי כפה שימוש במסחריות על כל עובדי החברה, חוץ מהאחים רוסקו שהם הבעלים והמנהלים ולכן ראוי שיהיה להם רכב ייצוגי, אבל כל השאר קבלו מסחריות ולכן אין לו ברירה אלא לשמש להם סמל ודוגמא.

 

בסוף העליה של שער הגיא הוא מזכיר לעצמו להתבונן הפעם בתשומת לב מיוחדת, אולי הפעם יבחין בשלט הגדול והיפה של מיסעדת "זימרת הארץ", זו שתמיד הם מגיעים אליה בדרך חזרה מהאזכרה, אבל אז הם נוסעים תמיד דרך אבו-גוש, ומגיעים מאחור למסעדה שניצבת ממש מעל הכביש המהיר. מיקומה של המיסעדה על המצוק שבקרקעיתו נחצבה הדרך הראשית לירושלים, מבטיח לכאורה שתהא גלויה לכל הנוסעים בכביש העולה לבירה, אבל שנה אחר שנה הוא אינו מצליח לאתר אותה בדרך הלוך, אף שהיא ללא ספק שם, שהרי הוא עצמו יושב בה ואוכל עד להתפקע עם גיורא ורמי כשעתיים בלבד מאוחר יותר.

 

חגי כבר אינו זוכר מתי גילו את המסעדה הזו ומי מהשניים, גיורא או רמי, הוא שגרר אותם לשם לראשונה. זה בודאי היה אחד מהם, כי הוא עצמו לא שמע עליה מאודו, אף כי מסעדה עם גימיק כזה היתה אמורה לזכות בפרסום מסויים. הגימיק, כלומר קריאת שמות המנות על פי ציטוטים מוכרים משירי ארץ ישראל, לא בדיוק נראה לו שיא הטעם הטוב, כלומר מי רוצה לאכול "סטייק משוריין חרוך" עם צ'יפס "אור עיניה כשמיים", לנגב חומוס "שביל לפרא בין הרים" ולקנח בעוגת "טוב יהיה מבטיח לך" ?

 

אבל אחרי שהיו שם פעם אחת, כבר לא זכור לו מתי, בודאי לפני שנים לא מעטות, הקפידו להגיע לשם בשיירה מדי שנה בתום העליה על הקבר, שם בדרך כלל היו שותקים, כלומר אף אחד מהם לא היה דתי, ולכן זה לא היה כל כך לענין לומר שם קדיש או אל מלא רחמים, בטח לא לקרוא פרקי תהילים, והסתפקו בכך שהגיעו למצבה, עמדו לידה שותקים כמה דקות, שבהן היו אמורים כמובן להרהר ביוחאי ששוכב שם תחת האבן, אבל מחשבותיו של חגי, לא נעים לומר, נדדו תמיד לעניינים אחרים, כמו איך זה שלא יצא כלום מהרעיון שגיורא ורמי גלגלו איתו אז, בחודשים שרבצו יחד במוצבון הזעיר במזרעת-בית-ג'אן, אחרי אותה מלחמה, ובתוך הבוץ קרמה עור ואור וגם צמיגים חברת ההובלה שיקימו מיד אחרי שהצבא ימצא סוף סוף איזו יחידה שכבר השתחררה מזמן ואפשר לגייס אותה שוב כדי שגם הם יזכו ללכת הביתה, שהרי אינם אנשי קבע ואת מה שהיה צריך לעשות השתדלו לעשות הכי טוב שיכלו, ולמרות שבעתונים כתבו כל מיני חכמים ש"כולנו אשמים" באותו מחדל, הרי הם, זאת אומרת גיורא ורמי וחגי, לא הרגישו שהם אשמים במחדל כלשהו, כי הם רצו כמו שצריך וירו כמו שצריך ובדרך כלל אפילו פגעו כמו שצריך, ולכן לא היה שום יסוד לכרוך אותם בטעויות ובודאי לא ברשלנויות של קודקודים חשובים.

 

הרבה תוכניות נרקמו שם, ליד תנורי ה"פיירסייד" בעמדות הבוציות שבגבול המובלעת הסורית, כמו גם, כנראה, באלו החוליות שליד תעלת המים המתוקים ב"אפריקה", ומובן שכל התוכניות הפרטיות האלה, כמו גם ההחלטות הנילהבות להפוך את המדינה ולשנות דברים במישור הציבורי, כולן כולן נמוגו במציאות האפרורית אליה חזרו אחרי שבעה או שמונה חודשים, רק כדי לגלות שבעצם לא חסרו לאף אחד במיוחד.

 

אבל התוכנית הזו, להקים חברת הובלה, לקנות שלש משאיות שכל אחד מהם ינהג באחת מהן, ואחר כך יתרחבו ויגדלו, חבל היה לחגי שלא התגשמה. אילו יצא מזה משהו, לא היה תקוע עכשיו ב"ג. רוסקו ובניו, ציוד משרדי בע"מ", חרד לרגע שבו יחליטו האחים רוסקו שאמנם כל הכבוד לחשב שלהם שמשרת אותם נאמנה כבר 32 שנה, אבל ראוי שחשב של חברה העוסקת בעיקר במחשבים יבין קצת יותר ממנו בנושא, לא שהם מבינים משהו, אבל בשביל זה הם משלמים את המשכורות ולא להיפך.

 

גם האמת של מציאת כל הריגושים הדרושים לגבר באשה אחת, טובה ונאמנה ככל שתהיה, כלומר סימונה שלו, אולי היתה אמיתית יותר אילו, במקום להתעסק כל היום עם ניירות, היה יורד בסוף היום מהמשאית הגדולה, מדיף ריח פוספסטים או מלט, ונכנס, חזק ומיוזע, למיקלחת שתשטוף ממנו את אבק כביש הערבה, ואולי אולי גם את ריח בושמה של טרמפיסטית חמודה שקטף ביציאה מאילת.

 

אבל מכל זה לא יצא כלום, לא ברור כבר מדוע, ולכן הוא תקוע בעסק הזה שכבר מזמן אינו מבין בו, לא כמו גיורא ורמי שמסודרים טוב טוב, אחד בחנות היציבה והבטוחה שלו והשני במשרד עורכי הדין שהוא שותף בו, ורק הוא חגי, שהיה פעם הרוח החיה בפלוגה, נאחז מחוסר ברירה במישרה העלובה שלו, שמן הסתם גם אותה יאבד בקרוב, אבל עם זאת צריך לזכור שבכל זאת הוא כאן, לא כמו יוחאי שנשאר שם, בן 27, על החרמון, אז מגיע לו שפעם בשנה הוא יבוא אליו לקבר, אפילו שלפעמים גם הוא חושב שאולי יותר טוב היה לו גמר אז, בגיל 27, כאשר סימונה באמת היתה מקור כל הריגושים והכל היה מסודר בדיוק כמו שצריך להיות.

 

*

 

אחד אחד הם מחנים במגרש שליד הכניסה לבית העלמין הצבאי, אשר מעטות למדי המכוניות החונות בו, אף על פי שהתאריך נופל באחד מימי אותה מלחמה, ומן הסתם היו הרוגים נוספים פרט ליוחאי באותו יום, למרות שגולני את המאסה המכובדת שיש להם בכל מלחמה נתנו כבר יום קודם, אבל ברור שצריכות היו להערך אזכרות רבות נוספות, אלא כנראה שרוב הקרובים נוהגים לבוא ביום הזיכרון הרשמי, ואולי מתמעטים כבר אלה שבכלל טורחים לבוא, כלומר חוץ ממשפחה ממש.

 

אבל, כך מהרהר גיורא בסיפוק לא מבוטל, הנה דווקא ליוחאי, שלא השאיר אחריו אף אחד, יש הפוקדים את קברו כבר 27 שנה בדייקנות, לא חשוב כמה זה לא נוח בשנה מסויימת, ובעצם הרי זה תמיד לא נוח, ולמרות שאולי הם באים לא כל כך בשבילו אלא אולי יותר בשביל עצמם, הרי בכל זאת וזה העיקר, העובדה היא שהם באים.

 

טוב שרמי או חגי, כבר לא זכור לו מי מהם, העלה אז את הרעיון לבוא בכל שנה לכאן, כי חוץ מהם מן הסתם אף אחד לא היה בא ליוחאי.

 

גיורא נידלק אז מיד על הרעיון, למרות שבעצם לא כל כך זכר מי זה היוחאי הזה, אבל אז רמי או חגי, הוא לא זוכר כבר מי, אמרו לו שזה החדש שהגיע אליהם לגדוד ישר מחו"ל ממש ערב העליה לחרמון, כי לא מצא את היחידה שלו, ותכף אחרי שהגיע הוא קבל את הציוד של אחד מאלה שנהרגו קודם, הצטוות לפלוגה שלהם, אמנם לא לכתה שלהם ממש, כתה שתיים מחלקה שלוש של פלוגה גימל, וגם לא למחלקה, אלא כנראה לאחת המחלקות האחרות, ונהרג באותו לילה בקרב על מוצב הפיתולים.

 

הקבר של יוחאי די רחוק, ורמי מתנשם קצת וגם מזיע במעיל האלפיני, שהוא מצטער על שלא השאיר אותו ברכב, אבל הוא לא מי יודע מה כבד, ולכן הוא מסיר אותו ודוחס לחבילה אותה הוא אוחז תחת זרועו.

 

27 שנים, הוא מודע פתאום למשמעות המיוחדת של האזכרה הזו.

 

הרי כבני 27 היו גם הם, כמו יוחאי, באותה מלחמה, ו- 27 שנים חלפו מאז. יוצא שמין חציון היא שימשה בחייהם, חוץ מאשר לגבי יוחאי, שלו היא היתה נקודת הסיום. ובכן, הם הכפילו את שנותיהם מאז, ובודאי יש לזה משמעות אף כי רמי אינו יורד לעומקה ככל שהוא מהרהר בכך.

 

בכל מקרה, הוא חושב, טוב שגיורא או חגי, כבר לא זכור לו מי מהם, העלה אז את הרעיון לבוא בכל שנה לכאן, כי חוץ מהם מן הסתם אף אחד לא היה בא ליוחאי.

 

רמי נידלק מיד על הרעיון, למרות שבעצם לא זכר כל כך מי זה היוחאי הזה, אבל אז גיורא או חגי, לא זוכר כבר מי, אמרו לו שזה החדש שהגיע אליהם לגדוד ישר מחו"ל ממש ערב העליה לחרמון, כי לא מצא את היחידה שלו, ותכף אחרי שהגיע הוא קבל את הציוד של אחד מאלה שנהרגו קודם, הצטוות לפלוגה שלהם, אמנם לא לכתה שלהם ממש, כתה שתיים מחלקה שלוש של פלוגה גימל, וגם לא למחלקה, אלא כנראה לאחת המחלקות האחרות, ונהרג באותו לילה בקרב על מוצב הפיתולים.

 

חגי פוסע בצעדים בטוחים בראש, שהרי הוא היציב והקבוע משלושתם, אבל בכל אופן הוא מהסס לרגע לגבי מיקומו המדוייק של הקבר, אבל גיורא ורמי שהולכים מאחוריו כאילו מכוונים את מסלול ההליכה כך שהוא מביא אותם בדיוק לרחבה הקטנה, שאינה שונה כלל מעשרות רחבות כאלה הפזורות באופן מדורג על פני שטח נרחב, נרחב מדי, ובכל אחת מהן כמה שורות של קברים זהים לחלוטין, אף כי חלקם מטופחים באופן שניכר כי לא רק ידם של אנשי הגינון היתה בהם.

 

חגי תוהה לרגע, לראשונה ב- 27 השנים מאז החלו לבוא לכאן, איך בכלל מצאו גיורא או רמי, מי שזה לא היה מהם, את קברו של יוחאי בפעם הראשונה. הוא בודאי לא היה מוצא, כפי שגם לא היה עולה על דעתו כלל להתחיל לבוא מדי שנה לקברו של יוחאי, אבל כאשר גיורא או רמי הציעו, גם הוא נידלק מיד על הרעיון, למרות שבעצם לא זכר כל כך מי זה היוחאי הזה, אבל אז רמי או חגי, לא זוכר כבר מי, אמרו לו שזה החדש שהגיע אליהם לגדוד ישר מחו"ל ממש ערב העליה לחרמון, כי לא מצא את היחידה שלו, ותכף אחרי שהגיע הוא קבל את הציוד של אחד מאלה שנהרגו קודם, הצטוות לפלוגה שלהם, אמנם לא לכתה שלהם ממש, כתה שתיים מחלקה שלוש של פלוגה גימל, וגם לא למחלקה, אלא כנראה לאחת המחלקות האחרות, ונהרג באותו לילה בקרב על מוצב הפיתולים.

 

כמו בכל שנה הם מתייצבים איפוא שלושתם מול קברו של יוחאי, כל אחד מהם מכבד את אבלם של השניים האחרים, שלפחות, כך הוא חושב, זוכרים משהו מדמותו של אותו יוחאי, שרק אנחנו יודעים כי אף אחד מהם אינו זוכר אותו כלל, ויתר על כן, בכלל לא זכור לאף אחד מהם מישהו בשם כזה או בכל שם אחר שהצטרף לפלוגה שלהם ערב העליה לחרמון, אבל ברור שהם צודקים ולא אנחנו, כי אם שלושה אנשים שהיו שם בטוחים, אמנם לא מכלי ראשון אלא מפני שהם מאמינים לשניים האחרים, שבאמת היה להם חבר, אפילו לא ממש חבר, אבל ככה מקובל לומר, שקראו לו יוחאי והוא נהרג שם בחרמון באותו קרב שהם השתתפו בו, אז מי אנחנו שלא היינו שם כי נבוא ונאמר שזה לא נכון.

 

אבל, גם זאת יש לזכור, בלבו של אחד מהם, בירכתי פרוזדור נידח, גדלה והולכת תוכנית. לא שהוא הגה אותה, אלא נכון יותר יהיה לומר, שהתגבשה מעצמה בבועת החלל והזמן ששלושתם כלואים בה כבר 27 שנה, ליתר דיוק, הוא, הנשא של התוכנית, כבר יצא מאותה בועה, אבל עכשיו עליו להוציא ממנה גם את החברים שלו, כי לא משאירים פצועים בשטח, אפילו לפעמים הם מתים עקב החילוץ האלים, אלא שככה צריך להיות.

 

בינתיים הכל מתנהל בדיוק כפי שהיה בכל השנים הקודמות, כלומר לאחר כמה דקות של שתיקה זז קצת גיורא, ואולי זה רמי או חגי, זה הרי לא ממש משנה, אנחנו כבר מבינים, ומרים אבן קטנה כדי להניחה על המצבה, והשניים האחרים, רמי וחגי, או גיורא ורמי, או גיורא וחגי, עושים כמוהו, ובאותה שתיקה שבה ניצבו כאן הם פונים לשוב על עקבותיהם, בצעדים מדודים ועייפים של אנשים בני 54, שכפל שנים חיו משנותיו של אותו אחד שהם מותירים כאן אחריהם.

 

אבל אז אומר גיורא "רגע", וכמו בסלואו-מושן של סרט סכריני, מסתובבים רמי וחגי, פניהם כבר מתוחים, כאילו 27 שנה חיכו לקטע הזה, ואז הוא צועק, למרות שהם כטווח מגע ממנו :

 

"אולי נצא מזה כבר ? אולי מספיק ? המלחמה נגמרה לפני 27 שנים מה יש לנו שנשארנו שמה כבר שילמנו בשנה על כל שנה שחיינו עד אליה הגיע הזמן לצאת מזה ותדעו לכם שאני יצאתי וכבר כמה שנים אני בא לפה רק בשבילכם אבל די כבר די כבר די כבר תצאו מזה לך תתגרש רמי אם זה מה שאתה רוצה או תחזיר לך את מיקי אם זה מה ששניכם רוצים רק תצא מזה כבר ואתה חגי תסתכל פעם בראי ותוריד את המסכה של האושר מהפנים שלך כי היא כבר קטנה עליך והתקמטה מה אתה חושב שלא רואים את זה אז די כבר מספיק ואני לא בא לכאן יותר. "

 

על הנאום הזה של גיורא אף אחד לא העז להשיב אפילו במלה, ולמרות שגם לחגי וגם לרמי בא מאד לגשת לגיורא ולחבק אותו, כי הבינו בדיוק את מה שהוא עשה בשבילם וכמה זה היה קשה לו, אבל הם הרי לא יתחילו בגיל 54 לעשות דברים שלא עשו בגיל 27 ומה הם, גולני שמתחבקים "אחי, אחי" כל הזמן ?  אז הם רק חייכו במבוכה ואמרו לו רק "די, בחייאתק, גיורא, מספיק".

 

*

 

ובכל זאת, אף על פי כן ולמרות הכל, שהרי רגשות והחלטות ודיבורים זה ענין אחד, ואוכל זה ענין אחר, לכן כמחצית השעה לאחר מכן כבר נוסעות הפיאסטה, הוולוו והסיטרואן בכביש הצר שמתפתל בין בתיו וחומוסיותיו  של הכפר אבו-גוש, שיש אומרים כי בניו הם מצאצאי שבט בנימין, וזה באמת לא בטוח, כי היום יש הטוענים שגם המשוגעים של הטאליבן הם מצאצאי עשרת השבטים, אבל אלה מאבו-גוש לפחות לחמו לצדנו נגד אחיהם הערבים, דבר שאין לי דעה לגביו כלומר אולי יש לי אבל לא אומר אותה.

 

אחרי היציאה מהכפר, מעט לפני הכביש הראשי, הם עוצרים ליד המסעדה.

 

השלט הישן, "זימרת הארץ - מסעדה", שחגי זוכר מכל ביקוריהם הקודמים נעלם ואיננו, ובמקומו מתנוסס שלט חדש, ועליו מצוירת, בכתב המתיימר להיות כאילו קליגראפיה ערבית, הכתובת "אחלה על האש", וליתר תוקף מצויירים לידה שלושה שיפודים מוצלבים כעין חצובה ומעליהם ראש של כבשה אשר מבשרה כנראה יבואו המטעמים לשולחנו של כל הבא לסעוד.

 

את השלט הזה אכן זוכר חגי היטב, כי תמיד ראה אותו מהכביש כאשר חיפש את "זימרת הארץ" בדרך הלוך, אבל זו פעם ראשונה שהוא שם גם בדרך חזור, ודווקא "זימרת הארץ" נעלם ואיננו, ולכן, אף על פי שחגי מעולם לא התלהב לאכול "סטייק משוריין חרוך" עם צ'יפס "אור עיניה כשמיים", לנגב חומוס "שביל לפרא בין הרים" ולקנח בעוגת "טוב יהיה מבטיח לך", הרי משהו פוקע בו משהמסעדה הזו נעלמה ואיננה, ורק זה מה שחסר לו עכשיו אחרי הנאום הזה של גיורא, כי כבר ברור לו לגמרי שבתפריטים של זו שניצבת כאן במקומה לא יופיעו מנות עם שמות כאלה, ולכן הוא מסתובב בחדות לשני חבריו, שבעצם אינו יודע מה יש לו עוד אתם חוץ מהעליה הטפשית הזו על קברו של יוחאי, שגם אותו אינו זוכר כלל, והוא אומר להם בשפתיים שמשום מה רועדות קצת "אני לא רעב" ושב ונכנס לסיטרואן ברלינגו שלו ומפליג משם.

 

משהסתלק חגי, שדי ברור כי הסתלק סופית  מחייהם לא רק לשנה זו אלא גם לאלה שתבואנה עליהם, אם תבואנה, מסתכלים גיורא ורמי זה בזה, וללא מלה נוספת, שהרי עכשיו גם חגי, לא רק גיורא, כבר אמר את מה שהיה לו לומר, הם נכנסים איש איש למכוניתו מי לפיאסטה הדפוקה יותר מחייו ומי לוולוו שדפוקה פחות מחייו, ונוסעים משם גם כן.

 

*

 

כשגיורא גולש במורד שער הגיא מטפסת ועולה מבטנו לחזהו ריקנות נוראה, אבל הוא יודע שאת הניתוח הזה הוא חייב היה לעשות, לא כל כך בשביל עצמו, אבל בשביל אלה שהיו החברים שלו.

 

הוא שוקל לרגע אם לשמוע שוב את הסימפוניה המופלאה של מהלר "השיר על הארץ", אלא שהוא חושש פן במצבו הנפשי הרעוע לא תהיה בכך חוכמה גדולה, ולכן הוא מוציא את הקאסטה ומעביר לרשת ב', שם מודיעה בדיוק הקריינית, שמיד ישיר אייל גולן, וכאן יש מחיאות כפיים מוקלטות שמן הסתם זמינות לה שם בלחיצת כפתור, את שירו "הפרידה",  שהוא תרגום חופשי של הפרק השישי של "השיר על הארץ", כלומר, מאזינים יקרים, של השירים שכתבו המשוררים הסיניים "ה-י-ד-ו-ע-י-ם", היא מדגישה, וכאן למרות הבעתה אין גיורא יכול להימנע מחיוך לעגני, מונג-קאו-ין ו-וונג-וויי, שעל פיהם הלחין גוסטב מהלר את הסימפוניה הידועה שלו "השיר על הארץ".

 

"הפרידה" מודיע אייל גולן בקולו הרך, ומחיאות כפיים וצריחות היסטריות מטביעות את ההברה האחרונה.

 

"השמש יורדת מעבר להרים

ובכל העמקים בא הערב

בצלליו הקרים.

 

ראה !  הנה כספינה כסופה מרחף

הירח באגם הכחול, השמיימי ממעל

ואני חש את משבה של רוח קלילה

מעבר לאשוחים הקודרים."

 

"עצי אורן.." מתרגם גיורא לעצמו, כשהוא מתבונן במדרונות המיובשים משני צידי הכביש בו הוא גולש במהירות לעבר השפלה.

 

 "האנושות היגעה שמה פעמיה הביתה,

בשנתה את גורלה תשכח,

את העלומים מחדש תלמד .

 

הציפורים נמות בדממה על בדיהן.

העולם נרדם.

רוח קרה נושבת בצללי האשוחים שלי.

אני עומד וממתין לחברי,

ממתין לו, לפרידה האחרונה."

 

כאן פורטת גיטרה, וצלילי סכסופון נוגים נימהלים בה, בעיבוד קיטשי להחריד של המוסיקה הניפלאה של מהלר, אבל משום מה מרגיש גיורא שאין כל רע בכך.

 

"משוטט אני הלוך ושוב עם קתרוסי,

בנתיבים בהם מתנחשל העשב הרך.

הו יופי !  הו האהבה הנצחית, חיים, עולם משולהב !"

 

ככל שאותו זמר הולך ומתעלל בלי רחמים בצליליו של מהלר, שהמלים אשר בהשראתן הולחנו, נכתבו ע"י המשוררים הסיניים ממש בשביל פסטיבל ים-תיכוני, כך הולכת ונמסכת שלווה בלבו ובגופו של גיורא, והחלל כבר אינו צורח בו כמו קודם.

 

"לאן אני הולך ?

אני הולך לתעות בהרים,

לחפש מרגוע ללבי הבודד

נוסע אני למולדתי, הביתה.

לא אוסיף לתור אדמות רחוקות.

 

לבי שקט וממתין לשעתו !

האדמה האהובה בכל מקום

מלבלבת באביב ומוריקה מחדש

בכל מקום ותמיד האדמות הרחוקות מאירות ומכחילות !

לנצח, לנצח,

לנצח, לנצח,

לנצח, לנצח,

לנצח !"

 

וממש כאשר ה"לנצח" האחרון גווע לתוך קרשנדו עילג וצורם של תופים וחצוצרות, ותרועת בנות היסטריות עם מחיאות כפיים משתלטת באלימות על הכל, מחנה גיורא את מכוניתו ליד "גיורא כלי בית ומתנות", שם אמנם לא משתרך תור של לקוחות אשר שמרו לו אמונים ונמנעו מלערוך קניותיהם אצל "קאזה ביאנקה" בקניון ממול הלואי שתבלע אותו האדמה, אבל אשה אחת, בלונדינית שעיניה איזמרגד, דווקא כן מחכה לו בסבלנות ליד הדלת.

 

* * *