זכות הלילה הראשון.

היא הגיעה מילוהילס הצפונית. חמישה עשר מיל במורד הנהר. מלוויה היו כבר עייפים. ודאי יצאו עם שחר, ועתה כבר דמדומי הערב צובעים בסגול את עצי הצפצפה.

בקושי גררו עצמם בדרך העולה לטירה.

רק בעיקול האחרון התעשתו, הסתדרו בשני טורים, ובמהרה מלא האויר המוני ציפורים מבוהלות, שהכינו עצמן למנוחת הלילה הקרב, ועתה הוחרדו לנוס על נפשן מהלמות התופים.

גם פעמונים וחצוצרות השתתפו במהומה. ממקום עמדי ראיתי את נושא חמת החלילים, שהלך בראש התהלוכה, מפלבל עיניו ביאוש, מנסה לשווא להכתיב, לכל הפחות קצב כלשהו בקקופוניה הכללית, אם לא מנגינה של ממש.

פניתי למדרגות האבן התלולות כדי לרדת מהצריח המערבי.

פעם הייתי מדלג אותן שבע – שבע בכל פסיעה. עתה אני מניח בזהירות רגל אחר רגל. רופאי רמז לי כבר, כי הצריח יעמוד על מכונו גם אם לא אטפס אליו. מובן שסטרתי על לחיו של החצוף. אבל שנינו ידענו כי לא רחוקים עוד הימים שיוכיחו את צידקתו.

השער היה מורד, והגשר שעל החפיר מורם, הכל עפ"י הנוהל. לאות ממני הנמיכו את הגשר. בעד סורגיו הכבדים של השער הסגור עדיין, ניתן היה עכשיו לראות את הבאים.

היא היתה יפהפיה.

ישבה זקופה על אוכף הנשים, עינינ התכולות פקוחות לרווחה, שער הזהב שלה פזור על כתפיה, והשמש ששקעה בדיוק מאחוריה, הדליקה אותו כך שניצוצות אש צהובה נזרקו ממנו עת ניערה ראשה וחייכה.

החתן ניגש אליה, מושיט ידיים חזקות לגופה התמיר. היא עזבה את קרן האוכף והצניחה עצמה בקלילות לזרועותיו.

הכרתי היטב את הנער. הנס שמו. עוד שנה נותרה לחניכותו אצל באומכר הזקן, הנפח של ילוהילס.

ברגיל, לא היה שוליה שטרם סיים חניכתו, יכול להרשות לעצמו לשאת אשה. אך השנה ברכה אם האלוהים את היבול, והכפריים הביטו בביטחון אל החורף הקרב. שני שקי קמח בכל בקתה, חבית שיכר תפוחים, בשר מעושן לרוב תלה על האנקולים. הברכה פשטה גם אל נותני השירותים. סוסים זכו לפירזול, מחרשות וקילשונים הוזמנו. ידיהם של באומכר הזקן והנס, שוליתו, מלאו עבודה.

קרבתי אל השער המורד, ימיני על ניצב החרב ושמאלי מאהילה על עיני.

"מי הבאים לשער הטירה ?" שאלתי כמקובל.

"הנס שולית באומכר, ועמו קתרין כלתו" באה התשובה.

"ומה יבקשו הנס וכלתו קתרין ?"

"כי יקדש כהן הטירה את כלולותיהם, ברון מכובד".

כל זאת ידעתי, כמובן, כבר שבוע קודם. אך כללי הטקס חייבו, וידעתי שהכל מצפים כי ימולאו בדקדקנות.

"בואו בצל חומותי, וחרבי לכם מגן" עניתי כנדרש.

עתה ניתן היה להרים את השער, והחוגגים זרמו פנימה לחצר הפנימית, מקפידים להניח את מוטותיהם הארוכים בערמות מחוץ לשער.

חוק הוא: לא יכנס כפרי לטירה ומוט בידו. בידיו החזקות עשוי המוט להפוך לנשק יעיל. סבי סיפר לי, כי בעת המרד שהיה בימיו, הוכו למוות מאות שולפי חרב מנוסים, בעודם מנסים לשווא להגיע לטווח מגע עם נושאי המוטות.

אמת, אנשי ארבעת הכפרים שלי חיבבו אותי. כך לפחות מספרים לי סוכני החרש. גם אני איני מכביד עולי עליהם יתר על המידה. הטירה והכפרים למדו רבות מהמרד האחרון. נזהרים אנו בהם, והם נזהרים בנו.

עוד חיים עמנו כאלה שזוכרים את הבקתות השרופות בכפרים, ואת נערות החצר משופדות עירומות על מוטות ונישאות בצהלה על החומות

(נו, חברים, זה סיפור עדין, אבל גם אני צריך להנות רגע, לא?). בדם רב הוטבע המרד, ושנים רבות של עבודה קשה ועוני מרוד חלפו עד ששבו דברים לתיקונם.

ואף על פי כן, סיכונים איני נוטל.

קשתים ניצבו על החומות ןהצריחים, ןפניהם פנימה, אל החצר המרכזית. חץ ראשון על היתר הדרוך, וחץ שני בין שיניהם. קשת-הערב נשק קטלני ומדוייק היא. סבור אני כי לעולם לא יהיה כלי מלחמה יעיל ממנו. אפילו נער שיטול אותה לידיו לראשונה, יפלח בנקל גזע אשוח ממרחק ארבעים צעד. והקשתים שלי לא נערים הם.

דוממים ניצבו סביב, מודעים למוות המעופף בשקט שבידיהם.

אכן, במדיהם הירוקים ובנוצות התרנגול השחורות שלמיצנפותיהם, היוו גם משמר כבוד מרשים. יש שיראו זאת כך, ויש שיראו זאת כך. אחת היא, ובלבד שידעו הכל, כי אפשר כך ואפשר גם אחרת.

הטקס היה קצר. כהן הטירה דיקלם בהדרת כבוד את פסוקיו בלטינית רצוצה, שרק אני ידעתי כי השלים את החסר בה בהברות חסרות פשר.

לכפריים לא היה איכפת. אדרת הקטיפה הכחולה, האפוד המוזהב, המלים הסתומות, כל אלה שיוו לטקס את אשר ציפו ממנו: ברכת הכנסיה לזיווגם של גבר ואשה.

"את אשר ברך האל לא יפריד אדם לנצח" סיים הכהן את חלקו בטקס, הידק את ספר התפילה לכרסו העצומה, ופנה אל הפינה בה ניצבו חביות היין.

הנס הפשיל את צעיפה של קתרין, נשק לשפתיה, ואחר הפנה גופו אלי. עתה היה עלי להודיע אם מנצל אני את זכותי.

לא אהבתי את הרגע הזה מעולם.

המבט הזה בעיני החתן: תערובת של ציפיה, תקווה, יאוש, כניעה. ולפעמים, רק לעתים רחוקות מאד, כאילו מאחורי הקרנית, בעומק האישון המכווץ, צל צילו של זיק מסוכן, מאיים.

לא אהבתי זאת, אבל אבי הקפיד להוציא ממני כל הרהור סרק.

זכות הלילה הראשון היא זכות, שחובה עלינו ליטול אותה.

לא תמיד. לא דרך קבע. שלא יהפוך הדבר לנוהג שיוציא מהזכות את משמעות הבחירה. אך לעתים קרובות. על הכפרי לדעת, כי אדון הטירה ידע את מנעמי גופה של אשתו, כמו את אלה של אמו. ובבוא היום, רוב בנותיו גם הן את רגליה תפשקנה במיטתו.

ידיעה זו היא הקובעת את סדרו של עולם.

כך הופך אדון הטירה לשליט גופם ונפשם של הכפריים שלו. על כן יתנו לו את יבולם, כי מה הן מעט חיטים, אם את פיטמות נשותיהם צבט לתענוגו. ועל כן יביאו אליו ממיטב הפרות, כי מה היא פרה, אם בין ירכי בתם בטש כרצונו.

הנשים, נו, הנשים שניבחרו היו סיפור אחר. אף כי הענין לא היה כלל מסור בידיהן, כל ימיהן נשאו את תו הקלון. לא היה גבר שבבואו כחוק על אשתו, לא הרהר: האם מחשבותיה של אשת חיקו נתונות למעשה אהבתם, או אולי אל אולם משכבו של הברון, בטירה, הן נודדות.

הנשים האומללות לא יכלו להקל על מצוקת בעליהן. אכן, מפעם לפעם היו שוטות שבהן מספרות לכל החפץ לשמוע:

"לא נגע בי הברון כלל. כל הלילה שתה יינו, ישב והביט בי. ובבוקר, עת קמתי ללכת, נתקלתי בזיז מיטתו, וכך אבדו בתולי"

כה נפוץ היה סיפור זה, עד שהביטוי "נתקלה בזיז מיטתו של הברון" רווח במחוז גלוצ'סטר כולו, כמשל לשקר מוסכם, שהכל יודעים כי שקר הוא.

באופן מוזר אך הגיוני בדרכו, הנשים שלא נבחרו לחלוק את מיטת הברון עמו בליל כלולותיהן, נשאו תו קלון גדול עוד יותר..

הבטתי בעיניו של הנס. רק כבוד מצאתי בהן. שום תקוה לא נצצה שם. הוא ידע שכלתו יפהפיה, ולא ציפה שגבר כמוני יוותר על עינוגי גופה. אולי אפילו עלבון היה בכך.

הרמתי את ידי, ודממה מתוחה ירדה על החצר כולה.

"הנס איש ילוהילס הצפונית, אני ברון ילוהילס צפון וילוהילס דרום, הוקני וברייטלנדס, תובע בזה את זכות הלילה הראשון עם כלתך, קתרין".

הנס נטל את ידה של כלתו הטריה, וצעד עמה לקראת הבמה הקטנה עליה ניצבתי.

"אני הנס איש ילוהילס הצפונית, מוסר בידיך את גופה ונשמתה של כלתי קתרין למשך לילה זה, כי תענג אותך בפיה, בשדיה, בערוותה ובפתח אשר גברים ונשים שווים בו. מחר בבוקר אתבענה מידך כחוק"

ניכר היה בו כי שינן את הפסוקים העתיקים שנן היטב, כי קולו לא רעד ומילותיו לא התבלבלו בפיו, כפי שקרה לעתים קרובות, עת נדרש כפרי בער לשאת נאום ארוך כזה.

נטלתי את ידה של קתרין, והולכתי אותה אל המדרגות המובילות לחדרי הפרטיים.

מאחורינו עלתה שאגת ההמון. הכל נדחקו לחביות היין. החצוצרות נתנו קולן בצווחה, התופים רעמו ללא הפסקה. במהרה החלו גם פעמוני הטירה הגדולים לבמבם, והרעש החריש כל אוזן. ידעתי כי חבריו של החתן משקים אותו עכשיו במהירות לשכרה, למען יפול מעולף ולא ידע את הקורה עמו עד יאיר הבוקר.

מפי סבי שמעתי, כי בימיו ארע פעם, שחתן קנאי נעור משכרונו באמצע הלילה, הבקיע דרכו אל חדר המישכב, והחל להלום בזוג הערום המשתגל שם. בטוח אני כי רק סיפור בדים היה זה, ולא יעלה על הדעת כי יקרה במציאות. ואף על פי כן, בפתח חדר משכבי הוכפל המישמר בלילות כאלה.

הנדתי בראשי לארבעת הזקיפים, והם הצמידו חניתותיהם בקול נקישה למגיניהם העשויים עור חזיר בלתי-מעובד.

באולם משכבי האירו הלפידים את האפלה. כד יין משובח הוכן על שולחן נמוך. לא מיין התפוחים החמוץ שהוצא לכפריים. יין אדום כהה, שהובא מהיבשת. בתוך סלסלת קש היו חסילונים גדולים, ורודי שריון פעור, מונחים על מצע שלג. שלג זה עלה לי כמשקלו בזהב. מכל מידת כירכרה שהוטענה בו באלפים הצרפתיים, ועשתה דרכה בדהרה אל חופי קלה, ומשם בסירה מהירה אל צוקי דובר הלבנים, נותרו רק אונקיות אחדות בהגיע המישלוח לטירתי. אך אני אהבתי את החסילונים שלי קרים גם בלילות הקיץ, ומנהל המשק שלי ממילא תלש שערו ביאוש גם ללא הוצאה זו, כך שאחת היתה לי.

קתרין ניגשה אל הכד, ובמיומנות מזגה יין לגביע הכסף שלי. טיפה לא איבדה. נראה כי גם היא תירגלה את תפקידה היטב. בכפרים לא חסרו זקנות שאומנותן היתה בהכנת כלות ללילן הראשון.

היא נשאה את הגביע בשתי ידיה אלי, והושיטה אותו אגב קידה חיננית, בלתי מורגשת כמעט.

השתרעתי בספה המרופדת נוצות יען ומצופה עור צבי אדום, והבטתי בה. היא היתה יפה עד כאב בעומדה שם מולי, שער הזהב שלה מתנוצץ לאור הלפידים המתנועע.

הנעתי בידי ברישול. היתה זו תנועה זעירה, אך היא הבינה היטב את משמעותה.

בשמאלה שלפה את הסיכה שהדקה את בד שימלתה סמוך לכתפה הימנית. זה היה סיגנון הלבוש החגיגי של הכפריות. יריעת בד אחד, אסופה אל נקודה אחת, בה מהדקת אותה סיכת נוי גדולה. שלפת את הסיכה - צנח הבד כולו והותיר את הגוף עירום.

גופה של קתרין היה כליל השלמות. פנים צחות, במסגרת שער בהיר כבד, ארוך. כתפיים עגולות, בוהקות. שדיים גדולים, נוטים מעט החוצה תחת כובד משקלם. פיטמות ורודות, בהירות. בטן שטוחה. ירכיה רחבות, מזמינות. ביניהן סבך שער בהיר מתולתל מעט. שוקיה מוצקים.

החוויתי בידי לעבר חדר הרחצה. היא חייכה בשימחה, והלכה אליו, זקופה כאלה. במהרה שמעתי את צלצול כד המתכת וקול המים הניגרים על גופה. שיערתי כי מעודה לא רחצה אלא בנחל, ולא תשוב לרחוץ אלא בו עד יומה האחרון. על חדר הרחצה שלי תספר לחברותיה בציחקוק נשים עליז.

בשובה, רחוצה ושערה הרטוב אסוף, כרעה על ברכיה מולי, פשוקת ירכיים, ורכנה קדימה, שדיה תלויים מעל עור הדוב שכיסה את ריצפת האבן, וכפות ידיה תומכות את גופה. כך זחלה אלי, על ארבעותיה, ופניה מורמים מולי, עיניה הכחולות, הגדולות, מביטות בי בציפיה דרוכה.

הושטתי ידי אליה, ליטפתי את שערה הרטוב, ואחזתי בסנטרה. עיניה היו יפות מאד, וקנאה גדולה קנאתי בהנס השוליה העלוב, אשר יזכה להביט בהן שנים ארוכות.

חפצתי לשוחח עמה, אך קתרין לא ידעה דבר לשוחח עליו.

על כן ישבנו לנו, חבוקים על ספתי המרופדת נוצות יען ומצופה עור צבי אדום, ואני הבטתי בעיניה כל הלילה.

שתיתי את הכד עד תומו, ושני חסילונים גדולים אכלתי ברעבתנות מאצבעותיה של קתרין, אשר היתה נינוחה יותר ויותר ככל שחלפו השעות.

האזנו לנגינת חמת החלילים, וצחקנו הרבה.

כאשר הסתמן אור בחלונות הגדולים, נטלתי את ידה והולכתיה אל מיטתי.

בזהירות פישקתי את ירכיה, ובעומדה נבוכה ליד פינת המיטה, הכבדתי ידי על כתפה, עד שהבינה את כוונתי.

זיז מיטתי המעוגל עשה מלאכתו פעם נוספת כהלכה. היא רכבה עליו, נושמת בכבדות, הזעה נוצצת בטיפות זעירות על שדיה ואחוריה. כאשר נאנחה בקול ראיתי את דם בתוליה זולג על עץ האלון המלוטש, שרווה דמן של כלות כה רבות בלילן הראשון. המלאכה נעשתה כיאות.

* * *