***********************************
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
התעוררתי בבהלה. כאילו טלפון, אבל צלצול שונה. יד
מגששת שמאלה. לא שם. מימין. מה הוא עושה מימין. מה רע בשמאל. והשפופרת אחרת. והכל
זר.
"הלו ?"
"רונן ? קום, תורך לשמור. רמי בא לאסוף אותך עוד חמש
דקות".
איך זה תורי לשמור ? ואללה רק אתמול שמרתי. מה
אתמול. הרי בכלל אני לא בצבא. בטח
חלמתי. לישון. מחבק את הכר.
הכלב שלי נוהם לידי בהסכמה. אני מלטף אותו, עד שנזכר
שאין לי כלב.
* * *
"בחייך, איציק, אתה לא מתבייש
?"
התביישתי בחיי. אני ביישן. אבל מה לעשות, עוד יותר
מזה פחדתי. אני גם פחדן. אלא שאת זה לא יכולתי לומר לרונן, כי הוא בחיים לא היה
מאמין. אני, איציק, מס.2 שלו בצוות רונן, אגוז, אוגוסט 1966, פוחד לבוא לארבעה ימים
לוילה שלו בקרני-צבאים, חמש דקות מכפר-סבא ? הוא היה חושב שאני עובד עליו
בגדול.
"מצטער, אני לא יכול. אני כל השבוע בייבי סיטר לבן
אחותי" מצאתי בסוף תירוץ שנראה לי בלתי-פריך.
אחרי שבוע (הוא דחה את הנסיעה בשבוע, המאניאק) הייתי
על מסלול המורטירי טה סלוטט, בוחן בעיניים מכווצות את שולי הדרך, לגלות מטעני צד.
שלושת הטרמפיסטים שבררתי בקפדנות בתחנת ההסעה שביציאה מכפר סבא (שניים צנחנים, אחד
גולני, שלושתם חסונים, מזויינים ועזי מבט) התבוננו בי בתמהון (את השניים שמאחור
ראיתי דרך המראה הפנימית, לכל מתקרצצי השגיאות).
בפניה לקרני-צבאים הורדתי אותם לתור אחר גורלם, ואני
גלשתי דרך שער הכניסה להתנחלות, להתייצב בפני גורלי שלי.
רונן, עם המזוודות כבר על גגון הגרנד-שירוקי הצהובה
שלו, חיכה לי בקוצר רוח על הדשא.
" יש וודקה ופיתות בפריזר, ויסקי בארון ליד הפסנתר,
הטפטפות בגינה אל תיגע כי זה ממוחשב, במינימרקט תבקש לרשום על שם רונן 1287 ותקח מה
שאתה רוצה, מכונת כביסה אל תפעיל יחד עם המזגן כי הפיוז יקפוץ, זו סוניה, תכיר,
ואני כבר לא כאן. שלום".
בדממה ניצבנו סוניה ואני בצל התאנה, מביטים ברונן
מכניס למהלך אחורי, דופק את הטמבון של הסובארו 1982 שלי, מחייך בהתנצלות, מניע שוב
ומפליג לנתב"ג, שם מחכה לו רחלי ("לא תאמין איך היא כותבת איך ואיזה עיניים יש לה
איזה"), לתחילתה של חופשה גנובה ומגניבה בטוסקנה. חייו היפים של מנהל פורום, שיש לו
חבר שישמור לו על סוניה שלו בזמן שהוא מתפרפר במרחקים.
סוניה סקרה אותי בעיניים גדולות. מי הוא, מה הוא, מה
מחכה לי.
לי דווקא יש חיבה מושרשת גנים וסביבה לנקבות על
ארבע, אבל לאו דווקא לבעלות פרווה אפורה-שחורה. אלא שזו, סוניה, היתה העילה לצורך
להעמיד את שיבתי בסיכון של ירידה ביגון שאולה. "כי היא תחטוף דיכאון בפנסיון של
כלבים, ואתה לא רוצה שהיא תחטוף דיכאון". כך רונן. רציתי לומר לו, שנקבות דיכאוניות
יש על מצפוני די והותר מכדי שעוד אחת תחמיר בעונשי שם בעולם הבא, אבל עם רונן
הויכוח בין כך או כך לא מועיל.
אז זהו, אני כאן, בייבי סיטר דפוק לכלבת זאב בת
שנתיים, מילא. מה כבר יכול לקרות בארבעה ימים.
שוטטתי לי קצת בגינה של רונן, נזהר לא לדרוך על
הטפטפות ("הכל ממוחשב"), קטפתי לי כמה פסיפלורות. יש לו גם עץ מנגו מלא פירות
מתוקים, גפן, קרמבולה, לימון ננסי, מנדרינות, והמון פיקוסים שנותנים יופי של צל.
נחמד. גן עדן.
אחר כך הלכתי לישון.
עד הטלפון הדפוק הזה.
בטח טעות.
*
צפירות קצובות של אוטו. מה קרה. מה נישרף. אני כבר
בא. רגע. איפה הנעליים. איפה האור. קם. בואי, סוניה, בואי מותק. לוקח את האם 16.
דוחף מחסנית כפולה. יוצא.
מהיכן יש לי פתאום נשק. היכן אני. מי אני.
ובכלל.
בחוץ, מעבר לפנסי הלנדרובר המסנוורים, מישהו
אומר:
"מי אתה ? איפה רונן ?"
"נסע. אני שומר לו על
הכלבה".
"טוב, לא חשוב. אם אתה שומר לו על סוניה, אז אתה גם
שומר במקומו. אני רואה שמצאת את הנשק. אז בוא, שמואליק כבר מקטר
בטח".
שמואליק דווקא לא קיטר. אפילו חימם את הקפה.
איזה בן זונה הרונן הזה.
איך אמר ? יש וודקה ופיתות בפריזר, ויסקי בארון ליד
הפסנתר, הטפטפות בגינה אל תיגע כי זה ממוחשב, במינימרקט תבקש לרשום על שם רונן 1287
ותקח מה שאתה רוצה, מכונת כביסה אל תפעיל יחד עם המזגן כי הפיוז יקפוץ, זו סוניה,
תכיר, ואני כבר לא כאן. שלום.
כן. רק על לשמור במקומו לא אמר כלום. ואני מה יש לי
לשמור באיזו התנחלות דפוקה. אני בן חמישים אני, לא בשביל המישחקים האלה. מילא, בטח
זה לא יוצא יותר מפעם בשבוע, אז אגמור עם זה היום, ועם רונן כבר אתחשבן כשיחזור.
בנזונה מאניאק.
הגענו למקום של השמירה. מסתכל סביב. רציף. פסים.
משונה. לא ידעתי שיש כאן רכבת.
"יש כאן רכבת ?" אני שואל, ומרגיש מטומטם
לגמרי.
"ברור" עונה לי רמי, הבן-זוג שלי לשמירה. הקפה טוב,
רותח. כמה זמן לא עמדתי עם נשק מוצלב בלילה, ממצמץ בשפתיים כוויות קפה רותח. בחיי
היה שווה.
" מי נוסע ברכבת הזו ? תיירים ?"
"איזה תיירים. הפועלים. עוד מעט
יגיעו."
ובאמת מתחילים לצאת מהחשכה צללי אדם. הרציף מתמלא.
כולם שפופי מבט, לכולם שקית ניילון ביד. ראשים מורכנים. הם מנמנמים בעמידה.
הפועלים. הם באים מכל הכפרים בסביבה לתחנת הרכבת שלנו.
טוווווווו..
טוווווווווווווווווווווווו..
היא מגיעה. קרונות עץ
פשוטים.
סוניה נוהמת בזעף. הם
מצטופפים.
הרכבת עוצרת. הפועלים מתנפלים על הדלתות, חלק מטפסים
פנימה דרך החלונות.
אני רואה שזקיפים נוספים, פרט לי, ניצבים לאורך
הרציף. כן אדוני. כולנו ממלאים תפקידנו כיאות. ליד כל אחד מאתנו כלב זאב, ישוב בהדר
על כרעיו האחוריות, נוהם באיום. שיניים חשופות. איננו שונאים את הפועלים, אדוני.
אנחנו ממלאים את חובתנו. סדר צריך להיות.
טוווווו.. טוווווווווווווו..
טוווווווווווווווו..
איך אני אוהב את הרעש הזה של הבוכנות כשהרכבת מתחילה
לנוע, בהתחלה כאילו עצלה, וטק-טק-טק זה מתחיל לתפוס
תאוצה.
ומכל הקרונות עולה פתאום שירה אדירה. אלף גברים,
ליבם הולם בשינאה, בפחד, וביאוש שמאחוריו הכוח, שרים שם
:
"האוטו שלנו גדול וירוק, יא
אללה,
האוטו שלנו נוסע רחוק,
אינשאללה.
אוסף הוא אותנו מערי
הגדה,
אוסף הוא אותנו מכפרי
יהודה,
אוסף הוא אותנו ממחנות
הרצועה.
מענבתא ודיר-שריף, מעסכר
ובלאטה.
בטרם אור יפציע, בטרם אור
יזרח.
בשקית הנילון
זיתים-עגבניה-ופיתה,
לעבדכם אנו באים, מהדרום
והמזרח.
מעקרבה ובית פוריך,
מכפר-א-דיך,
נמים אתם עת אנו במחסום
נמתין,
נושפל, נוזחל,
צריך-או-לא-צריך
המוחבראת תמיד צודק באמת
מבית אמין, מעין יברוד,
מג'מעין,
מה זה משנה, ערבי טוב זה ערבי
מת.
אחותי רופאה לומדת, ואחי משת"פ
שב"כ,
רק אני עם הדיפלומה אצל משה
במיטבח.
מחן יונס, מסלפית, מבית ע'ור
א-שרקיא,
חמאס זה רע, עראפת גנב, גם התנזים
סוחט,
בסינג'יל עולה השמש, חם
בתורמוס-רייא,
רק אני בצומת מורשה לא חי אני ולא
מת."
*
אנחנו מסתכלים בדממה ברכבת המתרחקת מערבה.
שישירו.
פועל שר זה פועל בריא.
ערפילים עוטפים את הפסים, הרציף,
התחנה.
* *
*
היום השני: את אור היום החשיכו שמי
העננה
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
אני מתעורר בתשע. סוניה נוהמת בשמחה. רק רגע. מה יש
לך. גם אני רוצה להשתין. ואחר כך קפה. ורק אחר כך את. טוב, בסדר.
ביחד.
אני יוצא בעיניים ממצמצות אל האור המבהיק
בחוץ.
איזה כייף להשתין ככה על ערוגה של.. ואיייי ! זו ערוגה של נענע. מילא. מגיע לרונן.
האכיל אותי חרא עם השמירה הזו אתמול, ישתה קצת תה עם שתן. אני סוחט את הטיפות
האחרונות ומנענע בחדווה את הזין. בשביל מה יש חברים.
סוניה מתבוננת בי בפליאה מסוימת. אני לא חייב לך
הסברים, מותק.
מוציא פיתות מהפריזר, בודק שחמישה בקבוקי "פינלנדיה"
אכן שם. לבנה, עגבניות.
אבל, שיט, אין קפה. הופך את הבית. אין
קפה.
מניע את הסובארו. סוניה קופצת דרך החלון למושב לידי.
טוב, בואי.
הרחוב הראשי של קרני-צבאים שטוף שמש. בתים יפים,
גגות רעפים, צמחיה. נו בטח. כסף שחסכו מהרעבים בעיירות הפיתוח, נתנו כאן למתנחלים.
אבל זה פוליטיקה. אני רק שומר על סוניה.
"בוקר טוב ! ! ! " צוהלת מולי יפהפיה ליד הקופה
במינימרקט.
"בוקר טוב" אני מפטיר בשפתיים
רעות.
"אה, כן, התכוונתי לסוניה, אבל בוקר טוב גם לך" היא
קורעת אותי, וסוניה מחייכת בסיפוק, מגישה חרטום לליטוף. אני
לא.
לא חסר כאן על המדפים כלום. אני בודק אם המחירים לא
מסובסדים, אבל מנין לי לדעת. במשכורת של רואה-חשבון לא יודעים כמה עולה גבינה 5%.
בטח מסובסד. הם הרי לא משלמים מהכיס כלום אלה.
אוסף קפה "האג" מהמדף, לוקח חבילה המבורגרים ונותן
לסוניה להריח. נראה אם תהיי טובה, מותק. אבל תקוה יש.
"תרשמי על רונן 1287" אני אומר ליפהפיה שעל
הקופה.
"אני יודעת. הרי אתה של סוניה, לא
?"
אני של סוניה ! חשבתי שאני שומר עליה, אני רואה שאני
הכלבן שלה. היא אליזבת, אני בקושי הנהג של פיליפ.
" סלחי לי, ליידי צ'טרליי.." אני פונה לקופאית
הנדהמת.
" זיוה. זיוה." היא
מתאוששת.
"זיוה. נעים. אני איציק של סוניה. תגידי זיוה, היכן
כאן התחנת רכבת ?"
" רכבת ? נפלת על הראש ? איזה רכבת. בקושי מגיע לכאן אוטובוס." היא
משיבה.
אני שותק. באמת נראה לי שזה לא יכול להיות. אבל יש
תעתועי לילה כאלה. אולי אני לא זוכר טוב. שיהיה. העיקר שעכשיו הכל בהיר ואין מקום
לתעתועים. בחוץ זורחת השמש, אני בתוך מינימרקט ממוזג, מדפים עם מותגים מוכרים.
העולם שלי איתן. הנה אעשה עוד סיבוב, רק בשביל השפיות, אולי אמצא עוד משהו
לקחת.
אגף המשקאות לא משהו. המון יין. בטח לקידוש. וודקות
זולות. קצת עראק עלוב. גם שאר האגפים לא מי יודע מה. חוזר
לקופה.
ליד המעבר, ככה איפוא שהמסטיקים, הסוללות
והסוכריות-ללא-סוכר, אני רואה אותם.
" מה אלה? " אני שואל את
זיוה'לה.
" תרי עשר. אתה יודע. הנביאים " היא משיבה לי
בנונשלנטיות.
אני מסתכל ולא מאמין. תרי עשר ? הנביאים ? אני לוקח
ביד את הכי קטן, אולי חמישה עשר סנטימטר הגובה שלו. שוקל בקושי שלוש מאות
גרם.
" עובדיה. 50 ש"ח ", אומרת לי
זיו'לה.
והוא, זאת אומרת עובדיה, מפרפר לי ביד
ומתחיל:
" חזון עובדיה כה אמר אדוני יהוה לאדום שמועה שמענו
מאת אדוני וציר בגויים שולח קומו ונקומה.."
" שתוק, עובדיה ! " אני מצווה עליו, ומניח אותו
במקום.
חמישים ש"ח. לא יקר בשביל נביא. אבל למה אני צריך
לחסוך. הרי רונן אמר "במינימרקט תבקש לרשום על שם רונן 1287 ותקח מה שאתה רוצה". אז
מה יש לי לחסוך.
אני שם יד על אחד בינוני, בערך שמונים סנטימטר גובה,
שמנמן.
"דבר אדוני אשר היה אל מיכה המורשתי. . " הוא מתחיל
לצפצף.
"שלוש מאות ש"ח" אומרת זיוה'לה בשביעות רצון של מי
שעשה קופה.
" תרשמי. רונן 1287." אני אומר לה, מושיט יד למיכה,
ואנחנו יוצאים מהמינימרקט.
המשך היום עובר בכייף. בערב עשיתי את ההמבורגרים על
האש, טיבלתי לי בהמון פפריקה חריפה ושום. לסוניה פחות. רק חסר לי שתהיה חולה.
"על זאת אספדה ואלילה.. אעשה מספד כתנים.." צץ מיכה
מתוך הבית לניחוח הבשר על האש.
הכנסתי לו אחד חריף בפיתה, הוא מלמל בחופזה "איש תחת
גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד", וישב עמנו.
סוניה רצה הלוך ושוב בינינו ובין המחסן, עד שהבנתי
שמשהו חסר. נרגילה. הבאתי את הנרגילה, שמתי טבק תפוחים שהיא הראתה לי היכן הוא, ואז
התכרבלה לרגלי מרוצה.
אחרי כמה דקות נזכרתי שיש לי משהו באוטו. הלכתי
להביא. סוניה רחרחה בחשדנות, נבחה קלות באי רצון עת היתמר הריח המתקתק, אבל לא מעבר
לזה.
כשהחשכה הגיעה לרמת המהוגנות המספקת, הוצאתי בקבוק
"פינלנדיה" מהמקפיא.
הצעתי שלוק למיכה, אבל הוא התייצב בפוזה נבואית
ודקלם:
"אתה תזרע ולא תקצור, אתה תדרך זית ולא תסוך שמן
ותירוש ולא תשתה יין"
"זה לא יין. וודקה" הצטדקתי, אבל לא יותר מדי. שלא
ישתה.
לאט לאט, במתינות, חיסלתי לבדי את כל הבקבוק.
החיים היפים.
בחצות הלכנו, סוניה ואני, על ארבע לחדר השינה. מיכה
נשאר תחת התאנה בחוץ.
*
מתעורר בבהלה. כאילו טלפון, אבל צלצול שונה. יד
מגששת שמאלה. לא שם. מימין. מה הוא עושה מימין. מה רע בשמאל. והשפופרת אחרת. והכל
זר.
"הלו ?"
"רונן ? קום, תורך לשמור. רמי בא לאסוף אותך עוד חמש
דקות".
איך זה תורי לשמור ? ואללה רק אתמול שמרתי. מה
אתמול. הרי בכלל אני לא בצבא. בטח
חלמתי. לישון. מחבק את הכר.
רגע, כן אתמול. שמרתי
אתמול.
"שמרתי אתמול !" אני צועק לשפופרת, אבל שם כבר
ניתקו.
סוניה נוהמת לידי באי-הסכמה. אני מלטף אותה. תשמרי
את, אם בא לך, מותק. אני ממשיך לישון.
*
צפירות. מה קרה. מה נישרף. איזה אנשים. אני כבר בא.
רגע. איפה הנעליים. איפה האור. קם. בואי, סוניה, בואי מותק. לוקח את האם 16. דוחף
מחסנית כפולה.
יוצא.
בחוץ, מעבר לפנסי הלנדרובר המסנוורים, רמי
מאמש:
"מה יש לך, איציק, נרדמת
?"
"מין הרגל כזה. אני ישן בלילה" אני עונה
לו.
הוא צוחק. נוסעים.
התחנה שם. על הרציף הקמראדן כבר פזורים עם הכלבים.
קר נורא. מזל שהמעיל הארוך שלי עשוי צמר משובח, משלזיה. לבחורים שלנו בחזית המזרחית
קר בטח יותר.
סוניה יושבת בדום מתוח. אין כמו כלב זאב.
אני נזכר באיציק, הגור הראשון שלי. קבלתי אותו
בתחילת השנה האחרונה באורדנבורגן של מארינבורג, בפרוסיה המזרחית. לא קל היה להגיע
לשם. אבל אני הצטיינתי ב"יונגפולק", וכשהגעתי ל"היטלר-יוגונד" כבר הייתי מועמד ודאי
למיסדר הטירות, שם התחנך חוד החנית של המיפלגה והרייך לשלוט בסלאבים ולתת לעם
האדונים ולפאטרלנד את מרחב המחיה הטבעי, המגיע לו בזכות
אבות.
כל אחד מהמחזור שלנו קבל גור חמוד כזה. ישנתי עם
איציק באותה מיטה, שיחקנו יחד, אכלנו מאותה צלחת. עודדו אותנו לרמה הגבוהה ביותר של
קירבה לגורים שלנו. היו שמועות, אבל לא האמנו להן. עד שבא
היום.
" הייל היטלר " צרח האורדנמייסטר, מפקד המיסדר
שלנו.
" זיג הייל !
זיג הייל ! זיג הייל ! "
השיבו לו חמש מאות גרונות של צעירים משולהבים. כמעט בכיתי מאושר. הנה אני, הבן של
פאולינה והנס, עקרת בית ודוור פשוט, מסיים את שירותי באורדנבורגן, ומכאן הדרך
סלולה. ל וואפן אס.אס., לגסטאפו, אולי ללופטוואפה. אבל גם אם ישלחוני לאחת היחידות
הפשוטות של הוורמאכט, לא אומר מלה. לחיות, להלחם, למות למען הפיהרר
וגרמניה.
" סכינים ! ! ! " צרח האורנמייסטר, ואנו שלפנו את
כידוני הרובים שלנו, והרמנו אותם בארוף קמוץ מול השמיים
המכוכבים.
אש הלפידים החזירה ניצוצות מהפלדה
הממורטת.
" ש ח ט ! " פקד האורדנמייסטר, ותקע את הפגיון שלו
בעורק הצוואר של אלזה, כלבת הזאב הפרטית שלו.
אני לא אומר שלא היססתי. לא אדוני. מלוי חובה מתוך
הנאה אינו נחשב. למלוי חובה יש משמעות רק כאשר יש בך התנגדות פנימית לכך, אבל אתה
מתגבר, יודע מה היטלר והרייך מצפים ממך, ואתה עושה את המוטל עליך. ואחר כך באה
הנאה, נכון. אבל זו הנאה נעלה יותר. ההנאה שמקורה במלוי
החובה.
מתחתי את גרונו של איציק, שהסתכל בי במבט מסור,
ושחטתי אותו באיבחה אחת.
הדם ניתז מחמש מאות גרונות שחוטים, ומחמש מאות
גרונות אחרים עלתה שאגה טובה, חייתית, יפה וראויה :
" זיג הייל !
זיג הייל ! זיג הייל !
"
ואני יודע:
אלף שנים נעמוד שכם אל שכם, ולעמנו ניתן את אשר מגיע
לו.
ושירה אדירה, ספונטאנית, פרצה
מאתנו:
"חיילים אלמונים הננו בלי
מדים
וסביבנו אימה וצלמוות,
כולנו גוייסנו לכל החיים,
משורה ישחרר רק המוות.
בימים אדומים, של פרעות
ודמים
בלילות השחורים של יאוש,
בערים, בכפרים, את דגלנו
נרים,
ועליו הגנה וכיבוש.
אם אנחנו ניפול, ברחובות
בבתים,
יקברונו בלילה בלאט,
במקומנו יבואו אלפי
אחרים,
ללחום ולמות עדי עד.
בדמעת אמהות שכולות מבנים
ובדם תינוקות טהורים,
זה אל זה נדביק
הגופות-לבנים
ובנין המולדת נקים".
אני מביט בסוניה. היא מביטה בי. אין כמו מסירות
הדדית בין כלב לבעליו. יחד נעמוד ויכול נוכל.
המשאיות מגיעות.
דפנות אחוריות נופלות בחבטה. הם ממהרים לרדת. משפחות
משפחות מצטופפים על הרציף. סבא זקן, נתמך בידי ילדה בלונדינית, עובר סמוך אלי,
ומשפיל עיניים למגפי השחורים. היא תולה בי עיניים תכולות. מלכלכי גזע. עכברים
ארורים. התרוצצו לכם כאן על הרציף, מיד תגיע הרכבת. חה חה. תקח אתכם ישר למקום
שממנו אין חזרה. להימלשטראסה.
טוווווווו..
טוווווווווווווווווווווווו..
היא מגיעה. קרונות עץ
פשוטים.
סוניה נוהמת בזעף. הם
מצטופפים.
הרכבת עוצרת. היהודונים מתנפלים על הדלתות, לתפוס
מקום נוח. נסיעה ארוכה.
כן אדוני. כולנו ממלאים תפקידנו כיאות. ליד כל אחד
מאתנו כלב זאב, ישוב בהדר על כרעיו האחוריות, נוהם באיום. שיניים חשופות. אנחנו
שונאים את היהודונים, אדוני. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שאנחנו ממלאים את חובתנו.
סדר צריך להיות.
מתוך הקרונות החתומים בוקעת שירה
:
" איך זינג ווי
א-פייגאלע,
איך זינג ווי
א-פייגאלע.."
אנחנו מסתכלים בדממה ברכבת המתרחקת מזרחה.
שישירו.
יהודי שר זה יהודי שלא
יתנגד.
ערפילים עוטפים את הפסים, הרציף,
התחנה.
אני נזכר שיש משהו שהבטחתי לעצמי אתמול
לעשות.
לא זוכר מה.
אה, כן.
שולף את כידון הרובה שלי מהנדן, וחורת על החלק
הפנימי של פרק ידי השמאלית צלב קרס קטן.
* * *
היום השלישי: זה יום נכספנו לו, לא יעל לא
יבוא
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
מתעורר בתשע. כן סוניה'לה, כן. יוצאים להשתין על
הנענע של רונן. סוניה מותק כורעת גם להשתנת בןקר. יופי סוניה יופי. כלבה טובה
סוניה. קצת הפתעות יהיו לרונן כשיחזור.
אני נזכר במשהו.
מסתכל.
זה שם. צלב הקרס על פרק ידי השמאלית. לא חלום, אם
ככה. אבל באור השמש החזקה, המסירה ספקות, הכל נראה נגיש לפתרון, ניתן לשליטה ובירור
הגיוני.
בואי, אני שורק לסוניה.
ממש לפני שאני מניע, מגיע מיכה. גלימה חומה מקומטת,
הפנים שלו גם מקומטות קצת.
"עלה" אני אומר, והוא נוחת במושב
האחורי.
אני חורש את הישוב לאורך ולרוחב. נכנס לכל מבוא.
יורד לדרך הבטחון המקיפה אותו. כלום. לא תחנה, לא רציף, לא
פסים.
אחרי שעה הלנדרובר של הבטחון מאותת מאחורי באורות.
נו מה, הגיע הזמן שאעורר קצת חשד.
" אהלן איציק ". זה רמי.
"אהלן" אני עונה לו.
" גם היום אני שומר ?" אני מתחיל גישה
עקיפה.
" שומר ? " הוא מתפלא.
" כן, נו מה, אין כאן שמירה
?"
"בטח יש. אבל של חברת שמירה. בשביל זה רונן משלם 80
ש"ח לחודש בארנונה. כבר מזמן התושבים לא שומרים כאן
בעצמם".
שקרן. ידוע שהצבא שומר עליכם.
טוב, אני לא עונה.
" להיתראות רמי." אני קורץ לו, שידע שאני לא אהבל
מושלם.
"להתראות " הוא עונה בהיסוס
מסויים.
אני משאיר את האוטו בכניסה לדרך הבטחון, והולך לשוטט
קצת ברגל. סוניה מלווה אותי בנאמנות. מיכה מדדה אחרינו. ברווחים בין הבתים אני
מבחין בשרידי טראסות וגדרות אבן. לאורך הגדרות שיחי צבר ענקיים, צומחים מתוך מצע
שחור של עלי צבר נבולים, שסיימו את מחזור חייהם. משהו בצברים האלה נראה לי שורשי
מאד. הבתים שהיו כאן אינם עוד, הבוסתנים אינם, אפילו גדרות האבן המסוקלת התמוטטו.
אבל הצבר עדיין מעיד: כאן גרו בני אדם, הם כבר אינם, אבל אני
כאן.
"מה אתה אומר, מיכה. אתה הרי נביא" אני פונה לשמנמן,
וממשיך:
" תגיד, מה ישאר בעוד מאתיים שנה מקרני-צבאים,
כשההשקיה הממוחשבת תחדל, הפסיפלורות תמותנה למחרת. המנגו גם. התאנה אולי תחזיק עוד
קצת, אבל גם היא תלך. וצברים הם לא שותלים, כי לא צריך. הפרי מוגן במיליון קוצים,
ובמקום גדרות השיחים הקוצניים יש להם גדרות מברזל. מה אתה אומר, מיכה, מה
?"
" והיתה הארץ לשממה על יושביה מפרי מעלליהם" עונה לי
החצוף.
"דיר באלק" נופפתי לו באצבע לאות אזהרה "שלוש מאות
ש"ח שילמתי עליך. תן משהו טוב יותר, או שאני מחזיר אותך לזיו'לה". אבל הוא משך
בכתפיו ושקע בשתיקה.
אני חוזר למכונית ומביא את הידית של הג'ק. בכמה
איבחות נימרצות אני כורת מספר עלי צבר בשרניים.
בערב אני שותל אותם לאורך פיסת גדר פנויה
מבוגונוויליות.
שישאר משהו, אני חושב.
*
"אין שינה היום" אני מודיע
לסוניה.
היא מחייכת.
אני מדליק שני לפידים נגד יתושים, ועטוף בשמיכה קלה
אני מתארגן על ספת-הנדנדה של רונן, להשאר ער.
מיכה יוצא מהבית, רואה שהכל בסדר, וחוזר. סידרתי לו
ליד המזווה שמיכה ישנה, שמתי לו קערה עם מים וקערה עם ביסלי. נראה לי שזה סביר
לנביא בגודל כזה. הרי הוא לא יחזקאל או ירמיהו, בכל
אופן.
קשה להרדם. מהכפר הערבי ממול עולה תקתוק משאבה. אחר
כך נוער חמור. מישהי גוערת בילד או בבעלה. מהשכנים אני שומע את אות הפתיחה של
"מבט". אם ככה, אשתה לי כבר קצת, אני חושב לי. רק כוס אחת, והרוב אשים אשכוליות.
אבל מביא את כל הבקבוק, שאם יתחשק לי עוד כוס קטנה, שלא אצטרך לקום
שוב.
*
צפירות. מה קרה. מה נישרף. איזה אנשים. אני כבר בא.
רגע. איפה הנעליים. איפה האור. קם. בואי, סוניה, בואי מותק. לוקח את האם 16. דוחף
מחסנית כפולה. יוצא.
מעבר לפנסי הלנדרובר המסנוורים, רמי מתמול
ושלשום:
"מה יש לך, איציק, נרדמת
?"
"מין הרגל כזה. אני ישן בלילה" אני עונה לו כמין
מאנטרה.
הוא צוחק. נוסעים.
התחנה שם. אלא מה.
דופן משאית נפתחת. אני מחכה שמוט'ל, החתן שלי,יוריד
את פרומה, ואחר כך את שיינד'ל הבת שלהם. אני כבר לא צעיר, והסיפור הזה של נסיעה
למחנה עבודה לא נראה לי, אבל לא אמרתי כלום. נכון, "בן חמישים לעצה", אבל אני לא
נותן עצות. במשאית היו כל מיני שמועות. אנשים אמרו שקבלו גלויות מכאלה שנסעו
בטראנספורט הקודם, והתנאים בכלל לא רעים שם במחנה. אני לא מאמין. הגלויות מזוייפות,
אני בטוח.
שיינדל לוקחת אותי ביד. ילדונת מתוקה, בלונדינית עם
עיניים תכולות. הלב שלי בוכה עליה. עוברים ליד אחת החלאות האלה, במדים השחורים,
המגפיים הנוצצים, כלב מפחיד חושף שיניים לעברנו. אני משפיל את מבטי, שלא יראה את
השינאה.
הרכבת נכנסת לתחנה.
עולים.
נוסעים.
"בין הרים ובין סלעים טסה
הרכבת,
ומכל הסבאים אותך אני
אוהבת.
טראל-לה-לה-לה, לה-לה, לה לה !
"
* * *
היום הרביעי: רק מצעדנו עוד מרעים: כן, היינו
פה.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
איזה חום. מתעורר. כן סוניה'לה. בואי נשתין על הנענע
של רונן.
אין נענע. אין כלום.
אני מסתכל סביבי.
בלב השדה אני עומד, וסביבי קוצים וחרולים. הכל יבש,
מתעלף בשמש החזקה, המאירה הכל.
מסתובב. הבית של רונן איננו. אין בכלל אף בית. גם לא
גדר. מזל שסוניה כאן, באתי לשמור עליה, לא על הבית או הגינה.
סוניה מסתכלת בי בעיניים מאשימות משהו.
"מה יש לך, סוניה, מה כבר עשיתי שלא הייתי צריך ?"
אני שואל אותה.
היא לא עונה.
אני מנסה מכיוון אחר:
" מה לא עשיתי שכן הייתי צריך, סוניה'לה
?"
היא לא עונה.
מתחת שיח נמוך מתרומם משהו חום,
מקומט.
"מיכה ! " אני שמח
לקראתו.
" אללי לי כי הייתי כאספי קיץ, כעוללות בציר אין
אשכול, לאכול ביכורה איוותה נפשי " הוא מודיע.
אני ניגש אליו, טופח על כתפו.
" מספיק, מיכה, מספיק " אני אומר
לו.
גם ממנו לא תצמח ישועה.
כנראה בכל זאת לא הייתי בסדר. לא היינו בסדר. אילו
היינו בסדר, היינו יושבים כאן בצל הגפן והתאנה, אוכלים פאסיפלורות וקרמבולות, שותים
"פינלנדיה" ונוגסים בבצל חי.
"בואי, סוניה" אני אומר לה. היא
קמה.
"בוא, מיכה" אני אומר לו, והוא נצמד
אלי.
אנחנו מתחילים לרדת במדרון, אני, הכלבה, הנביא
הקטן.
ליד גל אבנים שטוח אני רואה חמישה שיחי צבר חסונים,
עלים קצת מקומטים מחוסר מים, אבל נראים מה-זה מושרשים
במקום.
" תראו, מיכה, סוניה: צברים. בכל זאת היה כאן משהו,
פעם. אנשים גרו כאן " אני אומר להם.
היא נוהמת בהסכמה.
" ציון שדה תחרש וירושליים עיין תהיה והר הבית לבמות
יער" הוא מודיע.
" מיכהההה.. בבקשה.. " אני
מתחנן.
" ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו " הוא פולט, ככה
בקושי, באי רצון.
זה מה יש, אני חושב. בכל זאת רק 300 ש"ח עלה. מה כבר
אפשר לדרוש.
* * *
אל נא תאמר הנה דרכי
האחרונה
את אור היום הסתירו שמי
העננה
זה יום נכספנו לו, לא יעל לא
יבוא,
רק מצעדנו עוד מרעים: כן, היינו
פה.
סוף.
***
אה, עוד דבר קטן.
אני יודע שאתם מאמינים שכל סיפור ושיר שלי הוא אמת
לאמיתה, כי אני שייך לאלה "הזוכרים קדימה".
אבל בכל זאת אני מצרף כאן צילום שעשיתי כרגע מעלי
הצבר ששתלתי לאורך הגדר שלי.
כדי שישאר משהו, אחרי שהאנשים ילכו, הבתים יתמוטטו,
הפסיפלורה תיבש, גם התאנה.
שיחי הצבר ישארו, כהוכחה לכך שהיו כאן אנשים
פעם.
זהו.
הקישור לתצלום למעלה.