@@@@@@@@@@@@@@@
פרולוג.
היי, אני הולך למות. זה בסדר. אני
אומר זאת בפיכחון. ולא כדי לסחוט רגשית. הרי גם אתם תמותו. אינכם חייבים לי מאומה,
איפוא. אבל משהו יש לי לסגור.
איני זוכר מתי התחלתי לשנוא אותו. אולי
בשנתי הראשונה באוניברסיטה, כשהתוודעתי לביוגראפיה האמיתית שלו. עד אז הייתי שבוי
בהערצה לדמות הגיבור המיוסר, זקוף קומה, יפה תואר, עיניו מאירות. משה צעיר המביא
את עמו אל הארץ המובטחת, אך מת בדמי ימיו בטרם יבוא אליה.
זמני יקר לי מאד, חברים, כי נותר
ממנו אך מעט. לכן לא אבזבז אותו על מה שניתן לקרוא במקומות אחרים.
רק אתמצת: הוא היה בטלן ובליין,
החי על חשבון אביו, אך הערצתו ואהבתו נתונות לאמו, שאל סינרה הוא קשור עד יום
מותו. בעל יכולת כתיבה בינונית ומטה, המאפשרת הנפקת פליטונים בכמויות, אבל מתעקש
לראות עצמו כסופר ומחזאי מהשורה הראשונה. מנתק בקלילות פרשת אהבים קצרצרה, אך נושא
את הדחויה כעבור שנתיים, כשהיא מביאה נדוניה שמנה. חודשיים לאחר שהיא יולדת לו בת,
במקום הבן לו קיוה, הוא עוזב אותה, אחת מנטישות רבות בעתיד. בעוד אשתו בחודש
האחרון להריונה השני, הוא מנהל עם חותנו מו"מ על תנאי הגירושין, בו הוא שולף
כקלף את האיום לגרום לאישפוזה של אשתו במוסד לחולי נפש. שבועיים אחרי שהיא יולדת
לו בן, הוא עוזב אותה שוב, ועובר עם אמו לגור בעיר אחרת. משם הוא שולח לה מכתב,
שבו הוא מודיע בעדינות אופיינית לאשתו ואם ילדיו:
". . . אותך ומאה אלף כמוך
הייתי משליך מבעד לדלת בחרפה ובבוז, לפני שהייתי פוגע ברגשות אמי.. הייתי מרסק
אותך.. אינני חלשלוש כמו אביך. אבל את דומה לאמך.."*
המכתב מסתיים בנימה חיובית יחסית:
"..עשי איפוא את כל מה שאני
אומר לך, וייטב לך ולילדים. אבל אם לא תצייתי, תלמדי להכיר אותי ואת בתי
המשפט".**
אחרי חצי שנה היא באה אליו על
ברכיה, מביאה צילומים של הילדים. מבקשת לחזור אליו.
לפני שהוא נותן לה תשובה, הוא כותב
להוריו:
"..היא מוכנה לקבל על עצמה
תקופת נסיון ארוכה ככל שתידרש, שבמהלכה אתם, הורי הטובים, תעקבו אחריה בקשר יומיומי.
רק אם תהיו משוכנעים לחלוטין, אחרי חודשים רבים או אפילו אחרי שנים, שהיא היתה
לרעיה טובה, צייתנית, שקטה וחסכנית, ולכלה מתחשבת, ותרנית ואוהבת, ורק אם תרצו
בכך, אשוב לחיות אתה. את התביעה משפטית לא אבטל.. אשאיר אותה תלויה
ועומדת.."***
העלובה מסכימה, בלית ברירה. אלא
מה.
אבל מי שזוכה להכרת תודה מצידו זו
האם, שניסחה בפרוטרוט את תנאי המבחן של כלתה.
על רשימת התנאים המחפירה הוא כותב
לאמו:
"מה אוכל כבר לומר על כללי
ההתנהגות הנפלאים שרשמת לז'ולי ? ..
את כותבת כאחד הסופרים מן המדרגה הראשונה, אמא, כיון שאת אומרת רק מה שהוא טוב,
נכון וצודק."****
חמוד מה ?
זה אולי מטורף מצידי, אבל מאז
התוודעתי לצד הזה שלו, התגבשה אצלי תחושה חזקה, שדמותה של מדינה שהגה אדם כזה,
אינה יכולה שלא לשאת בגנים שלה את קוי האופי של אביה הרוחני.
ועכשיו, כשאני עצמי עומד למות,
ואני רואה את המדינה בת גילי גוססת לצדי, ואני רואה את ילדיה ואת ילדי, והנה גורלם
ממשמש ובא כמו גורל ילדיו שלו, אני אומר לעצמי: גם מותי שלי, גם מותה שלה, גם מותם
שלהם, כולם כולם פרי הרעל שנסך בנו
ה ו א.
א.
בסוף אוגוסט תכפו הכאבים והפכו
לבלתי נסבלים כמעט. במישרד הייתי על כדורים, בבית על ויסקי. הקפדתי לא לערבב בין
שני ידידי אלה, אפילו להניח חצי שעה צחיחה להפריד ביניהם, אבל נראה שבגופי הם
הסתחררו כרצונם. "לא מצאו כלום בבדיקות", הודעתי שוב ושוב לאוסנת. נכון, כלום. רק לחץ דם של אסטרונאוט
שנפלט ערום ליונוספירה, נסיקת כולסטרול שנלקחה מגרף הנאסד"ק בזמנים הטובים,
ספיקת כליות של פסל שיש, כבד בגודל סביר לפיל אפריקאי, תעוקת לב של אפיפיור מול
זונה, ואי אלו שומות חשודות, שרופא המשפחה אילץ אותי לחתום לו שאיני מעונין בהפניה
לרופא עור בגינן.
והעיקר, גם את תוצאות הביופסיה של
הריאה הצלחתי להעלים מאוסנת.
אבל גם ככה, אוסנת, שמאז גרושינו
מינתה עצמה לאחותי הרחמניה, שיגעה אותי בטלפונים בלתי פוסקים, עד שציויתי לא
להעביר שיחות ממנה, אלא אם תודיע שאחד מילדינו נפטר. מאז מתו כחמש מאות צאצאים
שלי. בעקביות התעלמתי מכל הצעותיה לריפוי נטורלי, הוליסטי, קבליסטי, ספיריטואלי,
סופיסטי ותיאוסופי. אבל כאשר נודע לה שלא הגעתי למישרד כי לא הצלחתי למצוא את
המפתח שמניע את מכוניתי, סובארו חבוטה שרכשה לי אוסנת עצמה, כמחווה של רצון טוב
אחרי שהותרתי בידיה את כל רכושנו, או אז הודיעה לי חד משמעית, כי במידה שלא אקח
עצמי בידיים, היא תדאג להוציא צו אישפוז כפוי ע"י הפסיכיאטר המחוזי. אוסנת
היא פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז הצפון, מועמדת מובילה לראשות המחוז, וידעתי שהיא
רצינית.
מוזרה הדרך בה יכולה אשה להעיף בן
זוג מחייה ללא הנד עפעף, ומיד לאסוף את שבריו חזרה לחיקה, בחן וחסד ורחמים, הפעם
על תקן בן חסות ולוחך שיירים.
"זהו. אתה נוסע." אמרה
לי עת ישבנו בסלון שהיה פעם שלי, ועכשיו אני מקפיד להניח בו את ישבני בזהירות על
פינת הספה, שותה תה בלי למצמץ בשפתיים, ומתבונן בקירות שביניהם הפלצתי פעם, כאילו
זר אני במקום שהיה ביתי עד לפני
שנתיים. מאומה לא השתנה, רק אני אינני כאן. ובקרוב לא אהיה בכלל, אבל את זה אינה
יודעת.
"טוב. אסע לים המלח"
אמרתי בהשלמה. אילת היה נשמע פרוע מדי, טבריה מגוחך משהו, ואילו ים המלח היה בעיני
מקום מרפא מקובל. וגם עמוק כזה.
"עם סרטן העור שאתה מתעקש לא
לטפל בו, אתה לא נוסע לשום ים המלח" התריסה המומחית. "אלו סתם נקודות
חן" מחיתי חלושות, ללא אמונה בכוחי לקבוע משהו. "אתה נוסע לשווייץ"
פסקה, ומיד הוציאה פרוספקט צבעוני, בו נראה גבר חייכן במשקפי קרן עבים וחלוק לבן,
סטטוסקופ תלוי על צוארו, עומד מעל אשה שרועה בנינוחות על ספת טיפולים, והיא תולה
בו עיני פרה אסירת תודה.
"פתרתי. הוא הרופא שמודיע
שאישרו לה המתת חסד" יריתי אינסטנקטיבית. אוסנת אפילו לא חייכה. פעם היינו
משחקים במתן הסברים מצחיקים לכל מיני סיטאציות בנאליות. פעם היינו בראש אחד. היום
היא בראש אחר.
"הוא נוסע לקליניקה של דוקטור
מילבאואר בבזל" הודיעה אוסנת לירקוני, שנכנס בדיוק. אני דווקא מחבב אותו, את
ירקוני, ובכלל לא איכפת לי שכנראה זיין את אשתי עוד כשחשבתי שהכל בסדר בינינו.
הפשלה הרי היתה שלי, לא שלו, ואם לא הוא, מישהו אחר היה עושה את זה. נוח לי שהוא
זה שתפש את מקומי, ולא איזה חרא שהיה שולח ידיים לדנה, הבת הבכורה שלי, ואולי
אפילו לזיו, הצעיר. אבל לפעמים כואב לי קצת שהוא זה שיושב אתם בסלון שהיה שלי,
מפריד ביניהם כשהם רבים, צוחק אתם כשהם נהנים. מקשיב להם. נמצא אתם.
"יופי. יחזור משם כמו
חדש" הסכים ירקוני, הניח את התיק שלו ליד כסא הנדנדה שלי, וצנח לכורסת
הטלויזיה שעלתה לי 3,850 ש"ח ב"מיכרז של המדינה", בדיוק חודש לפני
שהושלכתי ממנה. מהכורסה, כמובן.
"אני מבין ששניכם כבר סיכמתם
הכל. נשאר לי רק אחליט אם במטוס אשב ליד החלון או לא" מלמלתי, אבל ירקוני קבל זאת ברצינות, ואמר:
"אתה כן. סידרתי לך ליד החלון. רק תזכיר לבחורה בזמן שאתה מקבל את הכרטיס
עליה למטוס. זה יהיה רשום לה שם".
זה היה רשום לה שם. אחרי שבוע אני
כבר יושב ליד החלון. ממסטל עצמי בתוך בועת הפלדה המשייטת עשרת אלפים מטרים מעל לים
התיכון. משכיב את הכסא למחאות מי שמאחורי ("אדוני! אדוני!", ואחר כך: "עזבי, יש אנשים זבל.."), בא
לי לומר להם "אנא, בבקשה מכם, זו הפעם האחרונה שלי", אבל אני לא אומר,
רק מרכיב את האוזניות, ובעיניים עצומות, שתחת עפעפיהן מעט לחות, אני מקשיב לשיר:
"גבר. המון שנים מאז לידתו,
מעט שנים מאז גירושיו,
מעט חודשים לפני מותו,
יוצא למסע מיותר,
לרצות את גרושתו."
ב.
בזל היתה כמו שחשבתי שתהיה. נקיה
באופן מרגיז, משעממת להחריד. בקליניקה של דוקטור מילבאואר רשמו אותי, לקחו שוב
בדיקות, והודיעו לי להתייצב למחרת בעשר בבוקר, למשהו שנשמע לי כמו "טיפול
בעלי פטרוזיליה", אבל בטח לא הבנתי נכון.
שוטטתי לי קצת לאורך הריין, מהרהר
במלך חוסיין, שכאשר הרגיש שהוא גוסס ממש, מיהר לעזוב הכל ולטוס הביתה כדי למות
בירדן. קיויתי שגם אני אספיק. אחרי שלוש בירות בלגיות ענקיות שהורדתי, יכולתי כבר
לדמיין את עצמי יורד בכבש המטוס, זר פטרוזיליה רענן על ראשי, ואני מנופף לקהל
מקבלי הפנים הנושא מיטריות שחורות, ומצהיר למיקרופונים במיבטא אוקספורדי:
"הבאתי שלום למשך דור", ואחר כך מוסיף במיבטא ערבי "נו מור
בלאדשד".
לפני שעצב מסויים התחיל להתגנב
לזוית עיני הימנית, תופעה שאני מכיר היטב מאז נחרץ דיני, שמתי פעמי בחזרה למלון
שלי. "הוטל בזל", ארבעה כוכבים, לא רחוק מטיילת הריין, בסימטה קטנה
שמסתעפת מספיטלשטראסה. מומלץ.
בדרך משכה את תשומת לבי התקהלות.
"חתיכת חרא, את הצורה אני אקרע לך, את הצורה" צעק שם מישהו בעברית צחה,
וההוא, כלומר החרא, ענה לו "חרא תקרא לאמא המזדיינת שלך, יא אוכל בתחת".
אני משער שיש השמחים לשמוע צליל שפת אמם, מזדיינת או לא, בהיותם בניכר. אני לא
נימנה עמם. לכן עמדתי לעבור את הכביש למדרכה שממול. אלא שאז ראיתי כי עיני החבורה
שעמדה שם אינן נשואות כלל לשני המתדיינים, אלא למעלה, למישהו שעמד על מרפסת קטנה,
ממש מעליהם.
הייתי מוכן להשבע שמשהו בדמות, או
בתנוחה, ממש מוכר לי, אבל רק כאשר התכופף קדימה, נשען על המעקה, והישיר מבטו
לאופק, הבחנתי בזקן השחור, המלכותי, והכרתי אותו.
שנוא נפשי.
כמה פלשים הבזיקו, ומורת דרך מיוזעת
ניסתה להסביר משהו לחבורת בני העשרה, שלא גילו שום נטיה להקשיב לה, עד שנואשה,
ובתנועת יד סימנה להוא שם למעלה, שההצגה הסתיימה והוא יכול לרדת.
נו מילא. אני הרי מבין. באושויץ
אפשר לרתק אותם באמצעות ערימות הנעליים והמשקפיים, אבל כאן בבזל צריך אופראציה שלמה.
ואני אין לי עמדה לא לגבי זה ולא לגבי זה. רק חושב שאנחנו היינו די ציוניים גם בלי
שהראו לנו את הרצל על המרפסת בבזל, ובלי שלקחו אותנו לאושויץ וטרבלינקה. ואלה..
כן, אלה.. טוב, מה זה ענייני. הם הרי יצטרכו לפתור את הבעיות שלהם בעצמם, כשאני
כבר לא אהיה. והסיכוי שלהם אפסי, כי גם הזמן שלהם נגמר.
כיון שהמיצג הסתיים, המשכתי בדרכי
למלון שלי. התקלחתי במים קרים, תוך שאני מקפיד להדיח מראשי כל מחשבה בדבר טקס
הטהרה שהגוף הזה יעבור בקרוב. קצת מוזר איזו קירבה, אפילו הזדהות ורחמים, אנחנו
מפתחים כלפי הכלי הזה, דוקא בשעה שהוא בוגד בנו בצורה מבישה כל כך. מילא.
פילוסופיה של טרום-מסך.
המקלחת העירה אותי קצת, וידעתי
שככה לא אוכל להרדם בשום פנים, כי הכאבים כבר החלו להתאסף בשטחי הכינוס הקבועים
שלהם: בעורף, מתחת לבתי השחי, בחזה, בבטן התחתונה, בעצם איפה לא. אמרתי לעצמי שזה
הזמן לרדת לבדוק מה העניינים בבר של המלון.
איך שנכנסתי, ראיתי אותו יושב שם.
את השחקן ההוא, מהמיצג של "הרצל על המרפסת". כוס מרובעת, כבדה, היתה
בידו, והוא לגם מהנוזל הזהוב-כהה שבה, ומפעם לפעם קשקש קצת בקוביות הקרח. נו טוב,
הוא הרי אינו אחראי לדמות שהוא מגלם. מה יש לי נגדו ? כלום.
הבר היה מלא, כנראה כי היתה זו
"שעת האושר" בה מחירי המשקאות מופקעים מעט פחות, וכל מבין דבר בא לתדלק
עצמו בטרם יכה השעון והדלועים השוטים יכנסו להשליך כספם באי-מבינות.
מחוסר מקום אחר ניגשתי לשולחן שלו.
לא היה צורך לבקש רשות להצטרף, שהרי היה זה שולחן גדול, שש כסאות סביב לו, ומובן
שלא היה יכול לצפות לשבת לידו בבדידות מזהירה. אף על פי כן כיחכתי בגרוני,
והחוויתי בידי לעבר אחד הכסאות בתנועת שאלה ברורה למדי.
"זה בסדר.. " ענה לי
השחקן בגרמנית. לצערי אני דובר גרמנית. אבל גם בלעדי כן הייתי מנחש שזה בסדר. אלא
מה. התפלאתי לראות שהוא עדיין עם הזקן, שבטח די חם ומגרד, אבל מה זה ענייני. בעיות
יש לי מספיק משלי.
התישבתי, והזמנתי לי כוס גדולה של
ויסקי, ובקבוק בירה לידה. ללא שהיות שיגרתי עצמי למסע שאני קורא לו
"למיסיסיפי וחזרה". זו גירסה שלי למה שהרוסים קוראים "למוסקבה
וחזרה". הרעיון הוא למלא כוס בויסקי טהור, ולקחת לגימה. את החסר בכוס ממלאים
בבירה. שוב לגימה – ואת החסר ממלאים בבירה. כך ממשיכים, עד שמפסיקים להרגיש את טעם
הויסקי, כלומר הכוס כולה היא בירה בלבד. בדרך כלל דרושים כחמישה-שישה בקבוקי בירה
לשם כך. אז יודעים שהגענו למיסיסיפי. עכשיו מתחיל המסע חזרה. מזמינים בקבוק ויסקי,
וחוזרים על התהליך בכיוון ההפוך: לגימה מהבירה, מילוי החסר בויסקי. עוד לגימה –
מילוי החסר בויסקי. עד שטעם הבירה נעלם לחלוטין ונותר רק ויסקי טהור, ואז שותים
אותו בכמה לגימות גדולות, ו.. זהו. חזרנו מהמיסיסיפי. את השלב הזה בדרך כלל לא
זוכרים למחרת.
"לירדן וחזרה ?" שאל
אותי השחקן. העפתי בו מבט משתאה. "לא, מיסיסיפי וחזרה" אמרתי לו בגרמנית
מלוטשת ככל שיכולתי לגייס.
הוא צחק:
"אמריקה זה לא פתרון. חשבתי
על אפריקה. יש שם הרבה מים ואדמה טובה. לא חושב שהילידים יעשו בעיות. אבל מאוגוסט,
מאחרי הקונגרס, אני חושב שזה לא טוב. רק פלשתינה."
"מספיק. ההצגה נגמרה. ממני לא תקבל כסף על זה. דוד אהרוני,
מישראל" הצגתי עצמי בפניו, וכדי שיראה שאיני טמבל מושלם, דליתי מזכרוני את שם
הפמפלט ההוא שכתב החרא ההוא, הרצל המקורי, והוספתי: "דר יודנשטאט",
כלומר: מדינת היהודים.
"נעים מאד. דוקטור הרצל.
בנימין זאב. הרצל." ענה לי ברשמיות מה, והמשיך מיד בטון נינוח יותר
"המממ.. כן. מדינת היהודים. כשכתבתי את זה לא ידעתי היכן תהיה. תנו לנו כל
מקום על פני הגלובוס, אמרתי, שיהיה מספיק בגודלו ועם תנאים טובים, ואנחנו נעשה את
השאר. אבל היום, אחרי הקונגרס, אני בטוח שזה יהיה בפלשתינה".
בסדר. שיהיה. מה זה ענייני. הוא
מתעקש לעשות שעות נוספות אחרי העבודה – זבש"ו.
שתינו בדממה עוד רבע שעה. האלכוהול
המרגיע חלחל לי בדם, והרגשתי את מחטי הכאב מתקהים. אצלו, לעומת זאת, היתה ההשפעה
הפוכה. לאט לאט הפך מבטו כואב יותר, ומהעיניים התפשט הכאב לעור פניו, שהיו דווקא
יפים למדי.
ואז, בבת אחת..
אולי היו אלה המלצרים, שמאחורי
גבו, שלבשו עתה פראקים שחורים. אולי האור שנעשה צהבהב עמום. ואולי סתם ככה, מתוכי
הבנתי, שזה באמת זה.
ג.
זכרתי שהוא קמצן בכספו ופזרן בכספי
אחרים. מה ממני יהלוך, אחרי המוות ששתל בגופי, אם אוציא עליו כמה פרנקים עלובים.
הזמנתי ויסקי לשנינו.
הוא התבונן בי, ובמבטו ראיתי שגם
הוא יודע.
"האור, אחרי גבו של אדוני, כה
בהיר" אמר לי, במה שקלטתי כנסיון לגרוף אהדה. אבל עתה, משידעתי שזה הוא באמת,
לא היתה לי טיפת אהדה אליו.
שירבטתי במהירות מזכרוני על תפריט
החטיפים של הבר, הנדתי באצבעי לאחד המלצרים ושיגרתי את הנייר לזמר שעל הבימה
הקטנה.
Es ist aus langer Nacht
Durch Luthers gewaltige
Kraft
Der deutsche Geist
erwacht
Und der freiheit goldnes
Licht
Bestrahlt der
Erwachenden Angesicht
Nach Canosa gehn wir
nicht !!!
מעומק הלילה הכביר
לותר בכוחו האדיר
את הרוח הגרמנית העיר
והרוח את אורה הזהוב מפיצה
על הפנים המתעוררים מאירה
לא, לא נלך לקנוסה ! *****
"אנא, אדוני, הייתי בן אחת
עשרה ! " התחנן המנוול.
"כן. אבל כשפינטזת על המרת דת
המונית, גלובאלית, בקתדראלת סטפן הקדוש, היית כבר בן 35 שנה" התזתי, וביותר
משמץ אכזריות הוספתי:
"מה שאדוני רק פינטז, בנו
האהוב הנס ביצע.."
הוא נרתע, התכווץ, ובקול מוכה לחש:
"המיר את דתו ?"
"חה חה " צחקתי בפניו.
"רק פעם? קודם נהיה בפטיסט, אחר כך קתולי, אחר כך פרוטסטנטי, אחר כך
אוניטאריאני, אחר כך קוויקר."
"אבל.. מדוע..? גמגם.
"אולי כי אדוני לא מצא לנכון
למול אותו, מה אדוני אומר?" השבתי ברוע לב.
הוא שתק, וגמע מכוס הויסקי גמיעה
ששלחה אודם אש בפניו.
"ו.. מה אחר כך ?"
"התאבד. שעות אחדות לפני
לויית בתך הבכורה, פאולינה."
"ממה מתה פאולינה ?" שאל
בקושי.
"לא ידוע בדיוק. עצרו אותה על
שוטטות בבורדו. מלה נקיה, אדוני מבין. אבל היתה מכורה למורפיום. אולי מנת
יתר".
"וטרודה, הקטנה ?"
"בזה אתה כבר לא אשם. גמרה
בטרזיינשטאט, כמו שליש מהעם היהודי."
משהו קפא במבטו, אבל הוא לא טרח
לשאול מאומה בענין האסון הזה. הגנים האישיים שלו עניינו אותו יותר.
"נכדים ? מישהו מילדי השאיר
ילד משלו ?"
"כן. לטרודה היה בן. נשלח
לאנגליה בילדותו. אפילו נעשה קצין בצבא הבריטי. שירת במלחמה. אומרים שהיה די דומה
לך", שיגרתי אליו קרס עם פתיון בקצהו.
הוא בלע אותו מיד. חיוך של הנאה
התפשט על פניו. מאז ומתמיד היתה בו הערכה לקצונה ולמדים.
"קפץ אל מותו מהגשר"
הנחתתי עליו את המכה, וחייכתי בנעימות.
ד.
עיניו קדרו וירו ברקים אפלים.
"אדוני מתעב אותי. מדוע
?"
שתקתי. לא היה לי מה לומר לו עוד.
לא ידעתי מדוע בעצם אני מתעב אותו. אולי כי השגעון שלו, השחצנות שלו, הערכת הממון,
הערכת ה"גדולים", תאוות הכיבודים, הם אלה שגיבשו את הציונות.
אולי כי ידעתי שבלעדיו, בן זונה
אמיתי, נוורוטי, שלא הזיע מימיו בשום עבודה של ממש, מפונק, טפיל, אכזר, לא היתה
הצהרת בלפור, לא היתה קמה מדינת ישראל.
אבל היה מחיר. כי הגנים האלה חלחלו
לתוכה. אז לקח זמן. נכון. בהתחלה היה נדמה כאילו הוא, עם החזון שלו, היה רק הסמל.
הדגל. ואת המדינה האמיתית מקימים הציונים האמיתיים. אלה שדמם וזעתם סכו את
הגלגלים. אבל אחרי חמישים שנה, התחילו תכונות האופי שלו לצוץ ולפורר את המדינה.
לפתע שמתי לב, שאני בעצם מדבר בקול
רם. הוא הקשיב לי דרוך.
"ואנחנו, בדיוק כמוך, חתיכת
הרצל דפוק שכמוך, קשורים לאמא-אירופה. רוצים רק להשביע את רצונה. ולא שוכחים להגיד
תודה לאבא-אמריקה, כי הוא מממן אותנו. ובת הזוג שלנו האמיתית, האדמה שעל גופה
אנחנו חיים, לה אנחנו בזים. לה אנחנו שולחים תנאי גירושין, כי אנחנו חושבים שהיא
תמיד תהיה לנו, אבל עכשיו אנחנו הולכים למות, כן אדוני, הולכים למות, לקבר השחור,
והיא תשאר עם ירקוני."
דמעות הציפו את עיני, וידעתי שאני
שתוי לחלוטין, כמו גם עכשיו כשאני כותב שורות אלה, אבל לא יכולתי להפסיק:
"ממנה, מאהובתנו האמיתית,
אנחנו בורחים לטייל בקצות העולם, ומכתיבים לנכונות שלנו להשאר אתה, את התנאים
שההורים שלנו קובעים. במקום לומר לה, כמו שאתה, חתיכת בנזונה עלוב, היית צריך
לומר: כל הכבוד להורים שגדלו אותי, אבל עכשיו אני אתך, אני ואת נבנה לנו בית, אני
ואת נוליד בו ילדים, אני ואת נבנה אותו בעצמנו, לא בכסף של אבא ולא באישור של אמא,
רק אנחנו"
הוא רכן אלי, ואחז בידי. בהתחשב
בכך שהיה מת כבר 97 שנים, היתה לו יד חמה.
הוא הושיט לי את כוסו, שהיתה שוב
מלאה. לגמתי עוד ועוד עד שגרוני נשרף, תהיתי אם גם לשם הגיעו כבר הגרורות, ואז
המשכתי:
"ואילו ככה היינו עושים, אז
שום ירקוני לא היה מתיישב בכורסה שעלתה לי 3,850 ש"ח ושולח אותי לשבת ליד
החלון, ובקליניקה של דוקטור מילבאואר הייתי מקבל זר פטרוזיליה, והמיטריות של
צ'מברליין והשלום של סאדאת, והיום רוצים שניתן את השומרון ומחר יתמקחו על יפו,
והדתיים לא רוצים מדריכות ח"יר, והחי"ר זה רק ח"יר, ואיציק מרדכי
מתכווץ פתאום, ואריק מתרחב פתאום, וגם הלינץ' ברמאללה, ובכלל אפשר היה לעשות איגוף
מימין, כי בתצ"א ראו שיש שם עמדה של גוריאנוב, והרתק היה יכול לשים לב
לנצנצים הירוקים, ועוד נבעירה את האדמה בשלהבת ירוקה".
אפילוג.
"גבירתי הנכבדה !
קבלתי כתובתך מהקונסוליה שלכם
בבזל, ומצאתי לנכון לשלוח אליך ישירות את הדפים הרצופים בזה, אותם השאיר אצלי
המנוח מר דוד אהרוני זכרונו לברכה, איתו היה לי הכבוד לבלות ערב נעים למדי בלילה
שלפני פטירתו.
המנוח היה ניסער למדי אותו ערב,
וגם שתה לא מעט, אבל כפי שהבינותי
מסגן הקונסול, לא היתה לכך השפעה של ממש על גורמי המוות.
ברצוני לומר לך, כי בזמן הקצר
שבילינו יחד, התרשמתי כי היה מודע למותו הקרב, ולא חש מוטרד מכך, אף כי הרבה לבכות
על עניינים אחרים, שלמהותם לא יכולתי לרדת.
שלך בנאמנות
ז'ידו אמבר, שחקן."
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
מקורות: : "הרצל במבוך
הגלות" / ארנסט פאוול, הוצאת מחברות לספרות.
* שם, עמ' 108.
* * שם, שם.
* * * שם, עמ' 119.
* * * * שם, עמ' 120.
* * * * * שם, עמ' 21.