בואי, ילדתי, בואי מתוקה מרירה

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

*

 

בואי, ילדתי, בואי מתוקה מרירה, בואי כמו שאת,

הבה, לחי אל לחי, נבצור יחדיו את אשכולות חיינו,

ואותם נוביל ליקב, בעגלה הירוקה, גבוהת דפנות.

 

ברגלים יחפות נשיר עת נדרוך את ענבינו יחד,

ונמעך הכל הכל  לעסיס תירוש אחיד ומשותף:

 

ימי השיממון הדהויים, לילות אין-שנת הרוויים

בבכי, בזעם אין אונים, שבועות הריק המהוהים,

את הטירוף, את הפחד, את התימהון והיאוש המר.

את ערגת אשכי המתפוצצים,

את כמיהת פיטמותייך שלא לוטפו.

 

הרי אין לנו חפץ בכל אלה, יקירה,

ולאיש מלבדנו אין ענין בהם.

אך אני רואה את אשר נוכל,

אם אך נרצה, להפיק מכל אלה.

 

נתסיס באור השמש הבהיר, החם,

תחת שמי אין עב תכולים, בוהקים,

את התירוש הזה, המכיל את שנינו,

למען נשקוט מעט, ננוח, וחבוקים נמתין

כי תרגענה קצת סערות הנפש הבוכיה.

 

ואז יחדיו נרד למרתפנו, חרדים מעט,

כי יפה מרתף הנשמות החבולות

ליין האדום כדם היסורים והתיכלה.

 

במיכל זכוכית שקוף ניתסוסה יחד בשנית,

אני אהיה לנו פקק אל-חזור, ילדתי, שדרכו

יפלטו האדים הרעים, ואויר העולם לא יחדור פנימה.

 

את תהיי לנו כשמרי היין, אשר יתסיסו תירושנו,

ויחדיו נהיה כסוכר המזין, וגם כמטא-בי-סולפיט

אשר ישמרך טהורה וזכה, ככל אשר אהבתי,

ואותי ישמור עז, מטורף ופרוע ככל שתאהבי.

 

באפלה נבשיל לאיטנו, ואז, כאשר נהיה מוכנים,

נצא לאור העולם הגדול, נבוקבק ותוית נודבק.

 

לא יין קידוש אנחנו, לא יין שולחן שבת נדוש.

יין האהבה, יין הקרב שבעורקים שוצף הננו,

יין ההרג והצהלה, יין השיכרון המר ויין סימטה,

יין סכין בגב, יין קריעת מעיים, יין האנחה והוידוי,

בו תישכר זונה שהזדקנה לאור הפנסים אשר דחוה,

בו המאהב ירקום ליל אהבים עם אשת חברו הטוב,

כן, אני שר ליין כמו אל הסופה אשר קרבה אלינו.

 

*