נשואין מושלמים

=-=-=-=-=-=-=-

פרק א'.

________

חלונות המכונית מכוסים אדים מהבל נשימתם, אבל בחלל הפרטי הזה דווקא חם ונעים. יוני ממשש שוב את הקופסה הקטנה שבכיס מעילו, כאילו לשאוב ממנה משהו על חשבון ההבטחה שטמונה בה לעתיד לקרות, ואחר כך, כדי שיוכל לראות משהו מאותו עתיד, הוא מוחה בכף ידו פיסת חלון קטנה, שדרכה אולי יוכל להבחין בערבי שבודאי יגיע עוד מעט לחלץ אותם מהבוץ שהוא וגילה תקועים בו, בין נוה-יעקב שמסומנת במפת דרכים שאין לו, ובין חירבת אבו-קישק שאפילו באותה מפה שאיננה, אינה מסומנת.

* * *

" מי זו דבורה בלושטיין ?"

יוני ניסה לשמור על קור רוח, אף שהיה ברור לו שגילה מיתממת. אבל זו היתה דרכה בכל עת שהזכיר את הבלושטיינים, אפילו הצעירים, אז למה שתשנה מדרכה כאשר מדובר באמא, שעליה, אכן, גם הוא לא שמע כלל עד הבוקר.

"נו באמת, גילה.. את לא שומעת חדשות ? לא שמעת שאחת ההרוגות בפיגוע של הבוקר, בקניון, היא דבורה בלושטיין ממושב עין-יעקב ?"

"כנראה שמעתי, אבל לא זכרתי. בכל אופן, מה יש לך איתה ?"

עכשיו כבר בערה חמתו של יוני. ההיתממות המחורבנת הזו היתה אחד הדברים שמהם סלד בחיי הנישואין שלהם. תמיד נתנה לו את ההרגשה, כאילו הוא בלבד זה שמחשיב ושומר על קשרים אישיים ששייכים בעצם לשניהם, אוסף ועוטף את המרכיבים הקטנים הקושרים את המערכת הזוגית שלהם עם העולם החיצון, אלו שהוא ניסה תמיד להרחיב ואילו היא ניסתה תמיד לצמצם.

אבל כאן היא כבר ממש הגזימה.

"בלושטיין. עין-יעקב. בלושטיין. עין-יעקב. את באמת רוצה להגיד שזה לא אומר לך כלום ?"

אף פעם לא הבין, אין היא יכולה בכלל להעלות על דעתה, שהוא מאמין לה שאינה זוכרת את הבלושטיינים. אבל היא ניסתה זאת שוב ושוב. נכון שלא הזכיר אותם הרבה. פעם בשנתיים שלוש. אולי לעתים רחוקות קצת יותר. בעצם, אם להודות, אולי הרבה יותר רחוקות. אבל הוא היה חושב עליהם הרבה, ולא האמין שהיא אינה חושבת גם.

והרי איך אפשר שלא לחשוב, לא, לא רק לחשוב, איך אפשר שלא להיות ממש מודע, לכך שקיים זוג אשר התחיל את חיי הנישואין שלו ממש באותו יום כמותם, והם גם פחות או יותר בגילאים שלו ושל גילה. נפגשו בירח דבש באילת, שם היה כל זוג בתחילת שנות השבעים מתחיל את חייו המשותפים. נכון שלא היה מי יודע מה קשר ביניהם שם. בעצם לא הרבה יותר מ"שלום. שלום" במעלית, ופעם נסעו יחד לחוף אלמוג, שעדיין לא היה שמורה מסוגרת ומגודרת.

"בחיי שלא. איפה זה עין-יעקב ?"

ממשיכה להיתמם. איפה זה עין-יעקב. חה חה. עין-יעקב זה היכן שזוג חי כמו שצריך, רצה להשיב לה. אבל שתק.

פעם דווקא אמר לה משהו דומה, אולי זה היה ביום השנה השלישי לנישואין שלהם. גם אז היתממה: מי אלה הבלושטיינים ? ואחרי שמחל על כבודו והזכיר לה, וגם אמר מה שאמר, יצאה מהכלים והשתוללה לגמרי: תגיד, אתה מפגר או מה. מביא לי בתור דוגמא לחיי נישואין מושלמים איזה זוג שבמקרה היה במלון אתנו בזמן הירח דבש ואפילו אז לא התחברנו אליהם וכבר שלוש שנים לא שמעת מהם כלום וחוץ מזה שקוראים להם בלושטיין והם ממושב שדה יעקב או עין יעקב או נוה יעקב אתה לא יודע שום דבר עליהם אפילו לא אם הם עוד נשואים או שכבר התגרשו או אולי אכלה אותו פרה ואתה מעיז להביא לי אותם בתור דוגמא תתבייש לך.

נו טוב, היא הגזימה כמובן. נכון שבזמן שהיא אמרה את זה, הוא עדיין לא קיים אתם קשר. אבל לא צריך לקיים קשר, כדי לדעת שהם זוג ממש מושלם. הוא זכר איך הסתכלו זה בזו אז, בארוחת בוקר אחת שיצא להם לאכול ביחד ב"נפטון". לא צריך יותר מזה כדי לדעת שהנישואין שלהם יחזיקו מעמד ויתנו לשניהם את כל מה שאפשר וחייבים להפיק מקשר זוגי.

ואחר כך, אחר כך הביקורת שלה הפכה ממש לא נכונה. כי הוא דווקא כן צלצל אליהם פעם. נכון שזה היה אחרי שלושים שנה כמעט, כלומר לא מזמן. בערך שנה לפני שגילה והוא התגרשו. נכון שהיא, זאת אומרת ענת בלושטיין, לא זכרה אותו בהתחלה. וגם כאשר יוני הזכיר לה את הירח דבש ב"נפטון", היא טענה שמעולם לא היתה שם, אלא שזה אמצעי זהירות טבעי כלפי מטלפן שאינה יכולה לוודא את זהותו ולדעת בבטחה שהוא יוני של גילה, שהיה אתם בירח דבש. בכל מקרה, לקראת סוף השיחה, אחרי שהתעקש, היא דווקא כמעט נזכרה בהם, ואפילו שאלה בהתעניינות מסויימת מה קורה אתם. מובן שהוא לא יכול היה להכנס לפרטים. בכל זאת לא נעים לספר למישהי שהנישואין שלה מושלמים, שהנישואין של הזוג התאום הולכים להתפרק. אבל הרי לגמרי ברור שהיא סיפרה לבעלה, והם בודאי דנו בזה ארוכות וחשבו עליהם טובות, ואפילו אם נמנעו מלהתערב ולנסות לעזור, אז בודאי זה לא מחוסר עניין אלא מתוך כבוד.

"עין-יעקב זה היכן שהוא בעמק. אני לא יודע בדיוק איפה, אבל יש לי מפת דרכים באוטו, ונוכל להסתכל בדרך."

מעבר לקו שררה שתיקה.

"גילה ? את שמה ?"

"כן."

שתיקה.

"גילה ?"

ואז היא התפרצה:

"שמע יוני. זה שאתה משוגע אני יודעת מזמן. אבל אני כבר לא אשתך ואני לא מוכנה לסבול את השטויות שלך יותר. אם אתה חושב שאני הולכת לנסוע אתך שלוש מאות קילומטר הלוך וחזור בגשם רק בשביל להשתתף בהלוויה של איזו דבורה בלושטיין שאולי היא אמא של מישהו שאולי היה במקרה במלון שבו הייתי אני לפני שלושים שנה, אז יש לך טעות חמורה. סע לאן שאתה רוצה ותמסור תנחומים למשפחה ואיחולי החלמה לפצועים."

וכאן טרקה את הטלפון.

הוא ידע שהיא לא התכוונה. היא תמיד היתה אימפולסיבית. מזל שהוא מכיר אותה, וגם היום, שנתיים אחרי שעזבה אותו, ושנה אחרי הגט, הןא עדיין אוהב אותה. אז נכון שהנישואין שלהם לא היו מושלמים כמו של הבלושטיינים, אבל זה בטח לא בגללה. אם הוא היה מתנהג כמו הבעל של ענת בלושטיין, שעכשיו הוא קצת מצטער שלא שאל אותה אז בטלפון איך קוראים לו, כי אם היה שואל היה יכול לתת לו שם ניפרד במחשבות, מה שדרוש עכשיו בשביל ההשוואה הניפרדת שהוא עושה בינו ובין בלושטיין הבעל, אז גם הנישואין שלו ושל גילה היו יכולים להיות מושלמים.

"גילה ?"

"יוני, תשכח מזה. אני לא נוסעת."

"גילה.."

האיש ירד מהפסים מאז התגרשנו, הרהרה לעצמה בסיפוק מה, אבל גם ברחמים. שלושים ואחת שנה חיתה עם האהבל המגודל הזה. אם לא השאיפה שלו לנישואין מושלמים, שבגללה ירד לחייה, לא היתה עוזבת אותו. מי צריך נישואין מושלמים ומה זה בכלל נישואין מושלמים ? אולי זה הזיווג המתמשך בין בעל שעובד, ולא בתור ירקן אלא דווקא במקצוע מכובד, לא מהמר, לא מכור לאלכוהול וגם לא לסמים, אבא סביר, מסתיר כמו שצריך את המאהבת התורנית כאשר יש לו כזו, ועמו אשה שיודעת היכן למצוא את ההנאות הקטנות שלה בחיים, אבל לא תביא אותן לשולחן השבת המקודש או לחדר השינה המשפחתי, אולי זה המכסימום שניתן לצפות לו מנישואין ? אבל הוא בשלו. נישואין מושלמים. נישואין מושלמים. נישואין מושלמים.

"אוף יוני, אתה יודע מה, אתה צודק. אסור להסתפק בשום דבר פחות ממושלם. ואני הולכת לחפש לי את הנישואין המושלמים" הטיחה אז בפניו, בשיחה הטלפונית שהיא יזמה, מותירה אותו נדהם, אבל באיזשהו מקום עם תחושת סיפוק משונה, שנובעת כמובן מכך, שהנה, סוף סוף, אחרי עשרות שנים, היא מכירה בחשיבות של השאיפה הזו לשלמות בנישואין, וגם אם היא עוזבת אותו בשביל למצוא אותה במקום אחר, הרי באיזשהו מקום זה ניצחון קטן שלו, כלומר אם חושבים על זה מהזוית הנכונה, כמו שצריך בכל ענין.

"גילה.." התחנן קולו.

"מה, מה, מה אתה רוצה, יוני" השיבה בעייפות שההשלמה כבר מבצבצת משוליה.

*

אין ספק שהיא מודעת בדיוק כמוהו לחשיבות של הנסיעה הזו בשביל.. כמעט אמר לעצמו בשביל חיי הנישואין שלהם, אבל הם הרי כבר גרושים. ואף על פי כן אי אפשר לדעת, עובדה שהם פרודים כבר שנתיים וגרושים ממש כבר שנה, והיא עוד לא מצאה לעצמה מישהו אחר וגם הוא לא, למרות שלא חסר כאלה שמעוניינות כמו שאומרים. והנסיעה הזו לעין-יעקב, חבל שהם עושים אותה בהזדמנות כזו מצערת, אבל אלה החיים ויותר טוב בהזדמנות כזו מאשר בכלל לא. ואולי דווקא האסון הזה יתרום להתקרבות, זאת אומרת קודם בינם לבין הבלושטיינים, שלמרות שהם לא ממש משפחה, אבל לא רחוק מזה, אפשר לומר, ואחר כך מההתקרבות הזו בודאי יקרין משהו מהשלמות של הנישואין של הבלושטיינים על הקשר בינו ובין גילה, קשר שבכל זאת הוא קיים, שהרי הנה היא יושבת איתו במכונית והם נוסעים ביחד להשתתף בהלוויה, שלא רק שהיא ארוע משפחתי כמעט, אלא שיכולה להיות בה איזו התחלה חדשה בשבילם.

כביש תל-אביב חיפה כולו סערת גשם אחת מתמשכת, רק שלמרבה המזל הרוח היא ממערב, וככה עוד ניתן לראות משהו דרך החלון הקדמי. הוא חושב שהוא נהג גרוע, אבל לא העז לבקש ממנה לנהוג במסע הזה שהוא כפה עליה, ולה אין שום חשק להציע. די לה שהביאה את גופה לנסיעה הזו, ובעיניים עצומות היא מקשיבה לקלטת שגם אותה הביאה עמה.

"תגידי, את יודעת משהו על דבורה, המנוחה ?" הוא מנצל רגע דומיה בין שני קטעים מוזיקאליים שאת אף אחד מהם אינו מזהה.

"די, יוני.. בחייייייייייך.. מאיפה לי לדעת משהו על האמא של הבלושטיין הזה, שגם עליו לא אתה ולא אני לא יודעים כלום".

הוא שותק, כי קולה רק עייף אבל נינוח ולא עויין, אף שיש לו מה להשיב לה.

אבל היא, שהתעוררה קצת, ממשיכה:

"ובכלל, מנין לך שזו בכלל אמא של הבלושטיין שלנו ? חסר בלושטיינים ?"

שלהבת קטנה של אושר ניצתת בחזהו, כי הנה אמרה במפורש "בלושטיין שלנו". במו אזניו שמע. כלומר, לא סתם ידע כל השנים שקשר בל ינתק מחבר את שני הזוגות, ואת שניהם יחד אל אותה התחלה משותפת בירח הדבש במלון "נפטון", התחלה שממנה פסע ויצא זוג אחד לחיי נישואין מושלמים, ואילו הזוג השני נגרר והלך בדרך חתחתים עד שניפרד, כאילו סופית, אבל הנה גם גילה, אשתו שלו, מסכימה שהקשר לא ניתק, ואם לא ניתק הרי אפשר להלך בזהירות אחורנית, עד לנקודת ההתחלה ממש, ולראות היכן השתבש משהו, זאת אומרת לא סתם כדי לראות, אלא באותה הזדמנות גם לתקן.

אבל הוא אינו ממהר לשתף אותה בתחושת הנצחון שלו, אלא מעדיף לענות לה לעצם השאלה:

"במושב אחד קטן ? דווקא בנוה-יעקב התאספו כל מיני בלושטיינים רק בשביל שאנחנו לא נגיע ללוויה של הבלושטיינית הנכונה ?"

הוא תמה באמת, אבל ממשיך ופוסק בהחלטיות שאינו יודע מנין נמצאה לו, כי הוא נזכר, שבאמת כאשר ביקש בשעתו מ 144 את המיספר של משפחת בלושטיין מעין- יעקב, המוקדנית שאלה "בלושטיין מי? שם פרטי בבקשה", אבל כשהוא התעקש "בלושטיין. בלושטיין מעין-יעקב" היא בכל זאת נתנה לו את ענת. אבל בכך אין כדי לשנות, ולכן הוא קובע:

"זו אמא שלו. אני בטוח. "

בצומת זיכרון הוא סוטה ימינה, דורס כמעט שני חיילים מכורבלים בדובונים, ושולח אליה מבט מתנצל, כאילו להראות את מודעותו לכישוריו העלובים כנהג, שאולי יש לה מין לויית חן המאפיינת אותו, אם לא ממש לטובה אז לפחות כך שלא יהיה כמאצ'ו הישראלי המצוי.

את הכביש בין פוריידיס ליוקנעם הרחיבו וסללו מחדש, והוא, שלא נסע כאן מאז חדל להקרא למילואים, יכול להתרווח קצת במושבו, כי עכשיו הגשם מצליף מאחור, והדרך משתרעת לפניו ברורה וישרה, בדיוק כמו שצריך להיות.

הוא מעיף מבט אליה, וכשהוא רואה שראשה נשמט שמאלה, אפשר אפילו לומר לכיוונו ממש, ונשימתה כבר איטית וקצובה, הוא נוטל חירות לעצמו ומנמיך קצת את הווליום, שהרי עוד שעות לא קלות מחכות להם, זאת אומרת ההלוויה כשלעצמה בודאי לא תהיה קלה בשבילה. בכל זאת חמותה של ענת, המקבילה שלה, ולמרות שמוות שבא בארוע בטחוני הוא, באיזשהו מקום, קל יותר לספיגה אצל הקרובים, כי יש איזו תחושה של חגיגיות שמפצה, אבל זו הרי בכל זאת אמא שמתה, אמנם לא אמא ממש של גילה או שלו, אבל כמעט, ככה שזה מתאזן.

בצומת יוקנעם הוא עוצר. בזהירות, שלא להעיר את הישנה, הוא מתכופף לתא הכפפות, ומחטט שם אחר מדריך הכבישים, אבל זה, מעשה שטן, איננו, והוא נזכר כי אכן השאיל אותו לאחיו לפני מספר חודשים, וככל הנראה לא קבל אותו בחזרה.

ועכשיו הוא יושב שם, נואש במיקצת, ומנסה להעלות מנבכי זכרונו בדל רמז היכן יכול אותו מושב עין-יעקב להיות, כדי לדעת אם כדאי להמשיך בדרך ההולכת בשולי העמק לכיוון כביש חיפה-נצרת, ולחפש את המושב הזה בסביבות נהלל, למשל, או אולי עדיף לפנות לכיוון קיבוץ הזורע, להמשיך לצומת מגידו ומשם לתור אחרי מושב הבלושטיינים לאורך כביש הסרגל בואכה עפולה.

בעוד הוא מתלבט וכבר נקישה קלה, בלתי מורגשת כמעט, על החלון שמשמאלו, ושם עומד נער, שראשו עטוף במין שק יוטה רטוב לגמרי, מסמן לו בתנועות מעגליות, שאף שאינן לענין כלל, כי פתיחת החלון היא כמובן בלחיצה על כפתור, בכל זאת הוא מבין אותן היטב ומוריד את החלון.

"יש בעיות, אדוני ?" שואל אותו הנער במיבטא ערבי כבד, על גבול החקיינות הזולה ממש, אבל למה לחשוד בו שמתחזה הוא דווקא כאן, באיזור שרבים בו ישובי הערבים, ומי זה ירצה בכלל להתחזות לערבי בימים אלה.

"לא.. לא.. הכל בסדר" נבוך יוני, אבל נזכר מיד שבעצם יש לו בעיה ואפילו לא פשוטה, ושום דבר לא בסדר, והנה נקרה לו מי שיכול בפשטות להסביר לו היכן אותה עין-יעקב.

ואכן, עוד בטרם סיים לשאול את הנער הערבי, וזה מזדרז לומר לו כי בודאי יודע הוא היכן עין-יעקב וגם את הדרך אליה הוא מכיר היטב, למרות שאין בכלל שילוט מהכביש הראשי, אבל הוא עצמו גר בכפר סמוך, חירבת אבו-קישק, שזה ישוב שגם אליו אין שילוט, אלא שהוא ניסתר עוד יותר, כי הוא בכלל מה שקוראים "ישוב בלתי מוכר", ולכן אין שם לא חשמל ולא מים, אבל רוב התושבים מסתדרים, כי הם עובדים במשקים של חברי עין-יעקב, ומשם הם מושכים להם גם חשמל וגם מים, חלק בידיעה ובאישור של המעביד וחלק ללא ידיעתו, וגם אלה שבידיעה מעבירים הלאה ללא ידיעתו לשכנים, וככה חיים כולם ואינשאללה כולם מבסוטים.

למשמע "אינשאללה כולם מבסוטים" מתעוררת גילה, ויוני לא מספיק לספר לה שהנה נולדה בעיה שאין לו מדריך דרכים, אבל מיד גם נפתרה, שזה הנער, שעוד לא שאל לשמו, אבל כבר ידוע שממש שכן הוא של הבלושטיינים ומיד יוביל אותם לשם, ולכן הוא ממהר לשאול את הערבי אולי מוכן הוא לנסוע עמם לעין-יעקב כדי להדריך אותם, וההוא מסכים מיד, כי כמעט סיים למכור את הכעכים עם הזעתר שהוא ניצב עמם מהבוקר כאן בצומת, ומה שנשאר לא חשוב, והוא מוכן ברצון "לדבוס דרמב" אתם, מה שיוני תוהה עליו קצת עד שהוא מבין שמדובר בלתפוס טרמפ, אבל גילה ממהרת לשים קץ לאידיליה ורושפת לעברו של יוני:

"תגיד לי בבקשה, אתה נפלת על הראש, לא מספיקה לך ההלוויה של הבלושטיינית שנרצחה הבוקר בפיגוע בקניון, שאתה מכניס לנו מחבל לאוטו שיהרוג גם אותנו ?"

יוני ממהר לסגור את החלון שלו, מרוב בושה שהנער ישמע את הדברים, אלא שזה כבר עסוק בטעינת ארגז הכעכים שלו למושב האחורי, וככה הוא שומע היטב את הדברים, ומשיב עליהם בעצמו:

"למה מחבל גברת, אח שלי עובד גשש על יד זרעית, ואני בעצמי חושב אולי ללכת גם כן להתגייס גשש, ומדינה זה של כולנו, ערבים ויהודים, לא צריך לדבר ככה"

יוני מנענע בראשו לאות הסכמה לעברה של גילה, שאינה משתכנעת בנקל, אבל משהו מתקיפותה נחלש, והיא מושכת בכתפיה כאילו "תעשה מה שאתה רוצה אני את שלי אמרתי", והם מפליגים לדרכם לכיוון כביש חיפה-נצרת, שממנו ככה הנער, שקוראים לו מוסה, מבטיח להם שהדרך אינה רחוקה עוד.

*

"מה אני יגיד לך, הגששות יושבת חזק בגנטיקה של המשפחה הזאתי" לועגת גילה בארסיות, ויוני פורש כפיו בחוסר אונים, ויכול רק לחזור על מה שאמר מוסה לפני שהשאיר אותם במיציבושי השקועה עד לגחונה בבוץ, והלך להביא טרקטור שימשוך אותם החוצה ממנו, כלומר שהוא מכיר את הדרך הזו שמקצרת ישר מהכביש הראשי לבית הקברות הקטן של עין-יעקב, ולא צריך לעבור דרך המושב כולו, אבל הוא תמיד עבר בה ברגל או על טרקטור, ומיציבושי זה אוטו חלש זה ידוע, אבל לא חשוב הוא יביא טרקטור בכמה רגעים ואין שום בעיה בכלל ויגיעו בזמן ללוויה של ההיא, המרחומה, שמתה במקרה שקרה היום בבוקר.

אבל הכמה רגעים הופכים לחצי שעה וזו הופכת לשעה ואין שום זכר לא למוסה ולא לטרקטור.

עננים שחורים, כבדים, שנראים כמו ממותות ענקיות וחורשות רע מתכנסים מעל בתי הכפר ה"לא מוכר" חירבת אבו-קישק, ורק מעל הבתים של עין-יעקב שנראים ברקע, אדומי גגות וצחורי קירות, יש פיסת שמיים כחולים, שעדיין מאירים באור רך, אלא שגם היא הולכת ומתכהה, כי מתחיל כבר להיות מאוחר.

"נו, להלוויה של הבלושטיינית כבר לא נגיע, זה ברור" זורה גילה מלח על יאושו של יוני, אבל הוא דווקא מתמלא מרץ מההערה הזו, וממהר להשיב "בודאי נגיע, עוד מוקדם, בקושי ארבע, וזה בחמש ואף פעם לא מתחילים בזמן".

"מה אתה חושב, שזו חופה, שמזמינים לשבע וחצי ולפני תשע לא מתחילים ?"

יוני נירעד לרגע מההשוואה המופרכת הזו בין לוויה לחופה, וממשש עמוק בתוך כיס מעילו את הקופסה הקטנה עם הטבעת, שאותה קנה בהברקה של רגע בצהריים, בדרכו לאסוף את גילה מדירתה. הקופסה שם, אף כי יכלה שלא להיות, כי הרי הכל משתבש היום, אבל אולי דווקא החוויות האלו שהם עוברים יחד יהיו לטובה, כי מאז פרידתם לא הזדמן להם לבלות יחד זמן כה ממושך, ולא יתכן שמאומה לא מתעורר בליבה של גילה כלפיו. פשוט לא יתכן. הוא עצמו אינו זקוק להתעוררות כזו, כמובן.

יוני מנסה להניע שוב את הרכב, אבל הגלגלים רק מסתובבים על צירם בשריקה צורמת, מעיפים מים ונתזי בוץ אחורנית, והמכונית אינה זזה אפילו מילימטר.

חלונות המכונית מכוסים אדים מהבל נשימתם, אבל בחלל הפרטי הזה דווקא חם ונעים. יוני ממשש שוב את הקופסה הקטנה שבכיס מעילו, כאילו לשאוב ממנה משהו על חשבון ההבטחה שטמונה בה לעתיד לקרות, ואחר כך, כדי שיוכל לראות משהו מאותו עתיד, הוא מוחה בכף ידו פיסת חלון קטנה, שדרכה אולי יוכל להבחין בערבי שבודאי יגיע עוד מעט לחלץ אותם מהבוץ שהוא וגילה תקועים בו, בין נוה-יעקב שמסומנת במפת דרכים שאין לו, ובין חירבת אבו-קישק שאפילו באותה מפה שאיננה, אינה מסומנת.

* * *

פרק ב'.

__________

ממש ברגע שיוני מדומם את המנוע, כדי לחסוך בדלק שמחירו כידוע אינו זול בימים אלה, נשמע מרחוק רעש של מנוע אחר, ולא חולפות אלא דקות, וטרקטור צהוב גדול מופיע מולם על הדרך הבוצית. כף מתכת רחבה, חזיתה כולה שיני ענק עבות, שלוחה קדימה, לפני המכונה המתקדמת אליהם באיטיות שבמרומיה, בתוך תא זכוכית קטנטן, דחוס גבר גדול, כהה, כמעט שחור.

הכף המאיימת משהו מורמת גבוה באויר, מן הסתם כדי שהנהג יוכל לראות את אשר לפניו, וכשהוא עוצר, הכף תלויה ממש מעל המיציבושי הנחה על גחונה בבוץ. במספר מהלכים מדוייקים מסיע הנהג הכהה את הטרקטור, הצידה ואחורה וקדימה ושוב הצידה ואחורה וקדימה, עד שאחוריו מופנים אל גילה ויוני היושבים עדיין במכוניתם, והנה, מאחורי הטרקטור מתגלה כף נוספת, קטנה בהרבה, ובתוכה, מן הסתם מפני שלא נמצא לו מקום בתא הנהג, יושב לו בניחותא מוסה, מי שתקע אותם בבוץ ומי שהביא להם את הישועה ממנו.

יוני ממהר לצאת אליו, להרטב גם הוא בגשם שבחוץ, כי אין זה יאה שמחלציו ירטבו והוא ישב מעשה אפנדי במכוניתו. מוסה, שמחייך אליו מתחת לשק היוטה הרטוב שעל ראשו, נחלץ מהכף הקטנה וממהר לומר: "זה איברהים, חבר של אח שלי, אתם יודעים, הגשש", אולי כדי להרגיע חששות אפשריים של שני היהודים האלה שתקועים כאן ליד הכפר הערבי, ואולי פוחדים שתכף ישחטו אותם כמו שחיסלו את היהודיה הזקנה בבוקר בקניון.

הערבי הגדול והכהה, חברו של האח הגשש, יורד בינתיים בקפיצה מתאו, ובמיומנות של מי שזה עיסוקו הקבוע, מתיר שרשרת ברזל עבה המחוברת לאחורי הטרקטור, וללא היסוס הוא נשכב על גבו בתוך הבוץ הטובעני, מן הסתם כדי לנסות ולמצוא את נקודת הגרירה שאליה יוכל לחבר את קצה השרשרת.

"בבקשה, תחזור תשב באוטו אדוני" הוא פוקד על יוני, וזה מציית מיד, כי ניכר באיש, שפרט לכך שגדול הוא, ממש ענק, גם יודע הוא את אשר עושה.

הטרקטוריסט מכלה מעשיו בבוץ, מטפס חזרה לתאו הגבוה, מניע ומיד מתחיל להתקדם באיטיות בדרך הבוצית אשר בה הגיעה לכאן המכונה הצהובה שכף לה מלפנים וכף מאחור, ולכן בודאי תוכל לשוב בה וגם לגרור עמה את המיצובישי עד למקום יבש, ממנו תוכל כבר להמשיך בעצמה לבית הקברות בו עומדת הלוויתה של דבורה בלושטיין להתחיל בכל רגע ממש.

השרשרת נמתחת, המיצובישי נענית לה ונעה מעט, בדיוק עד שיוני מספיק לומר לגילה "את רואה.." ואז היא ניתקת ממקום אחיזתה ובקול צליפה מפחיד טסה אל הטרקטור, מחטיאה רק במעט את תא הזכוכית שאת חלונו האחורי מכסה כליל גבו של הנהג.

"נקרע.." אומר בשלווה הטרקטוריסט הכהה שירד מרום תאו, ובבוז גלוי מושיט מול פניו של יוני, שיצא לראות בכשלון, את קצה השרשרת שעליו מיטלטל עדיין כעינבל אותו הוו שניתק מהמיצובישי, ואליו מחוברת עוד, כמין הוכחה חד-משמעית לנחיתות הרכב שממנו באה, פיסה משוננת של פח דקיק.

"מה עכשיו ?" שואלת גילה, שיצאה מהרכב והצטרפה לחבורה.

יוני נוטל מידיו של הענק הכהה את קצה השרשרת עם פיסת מיצובישי התלויה עליה כדג על חכה, ומציג אותה לגילה כמין הודאה בנחיתות המכונית שלו, שרק בגללה ניכשל נסיון החילוץ, ולא בגלל הערבים שרק לטוב התכוונו, כמובן.

"טוב, נסע בטרקטור" היא פוסקת, ניגשת לצד המכונה הצהובה, ומניחה סוליה דבוקת בוץ כבד על מדרגת הברזל הקטנה, כאילו למנוע כל ויכוח וחיפוש אחר פתרונות אחרים.

יוני רוצה לומר לה את אשר ברור לגמרי, כי לא יתכן שימצא להם מקום בתא הקטן, שאפילו לנער הדק והנמוך מוסה לא נמצא בו מקום, אבל איברהים, הנהג הכהה, אוחז כבר במותניה, אף שאין בכך כדי לעזור, ומעודד אותה לטפס מעלה.

יוני עדיין אינו יודע היכן ימצא הוא את מקומו במכונה הצהובה שבודאי תחלץ אותם, אם לא את מכוניתו, אבל כיון שאין בדעתו להשאר במקום, כי נוכחותו בהלוויה חיונית, כמובן, לא פחות מזו של גילה, הוא חוזר למיצובישי כדי ליטול משם את הרשיונות והמפתחות. בטרם ינעל את הרכב, הוא מחליט לבדוק מתחת למושבה של גילה, שמא נשמט שם ארנק או פריט אחר, ואף כי לא היה בכך כל צורך, כי לא נמצאו שם פריטים כאלה, הרי טוב שחיפש, כי תחת המושב נמצא מדריך הדרכים האבוד, והוא נוטל אותו לכיס הז'קט שלו, שמא ימצא בו שימוש כלשהו.

מרוצה מהצלחה זו הוא מחליט שלא להותיר מאחוריו גם את יתרת כעכיו של מוסה, וכיון שברור כי לארגז הקרטון המוארך לא ימצא בשום פנים מקום בטרקטור, ואילו בכף בחוץ ירטבו, הוא מעביר את הכעכים אחד אחד לכיסיו, תחילה לכיסי הז'קט ולאחר מכן גם לכיסי מכנסיו, ואף את הצרורות הקטנים של נייר עיתון, שאת המודפס עליהם אינו יכול לקרוא כי אינו קורא ערבית, בכל אחד קמצוץ זעתר המגיע כדין לכל הרוכש לו כעך, הוא מקפיד לקחת איתו.

בתחתית הארגז נמצאת הסכין של הכעכים, ובגלל גודלה מתקשה יוני למצוא לה מקום, עד שלבסוף, מחוסר ברירה, הוא נועץ אותה בחגורת מכנסיו.

הנה, הוא מהרהר בסיפוק, שגתה גילה גם הפעם, כלומר במה שאמרה על מוסה, שהרי אילו מחבל הוא, הרי יכול היה לפגוע בהם בנקל עם הסכין של הכעכים, ולא עשה כן, ואולי כדאי שיאמר לה הפעם את דעתו בגלוי כדי שתראה שגם הוא צודק לפעמים, אבל לאחר הרהור נוסף הוא מחליט שלא יאמר דבר, כי היא כרגיל תמצא בסכין רק הוכחה הפוכה, כדרכה, וליתר בטחון הוא מכפתר את הז'קט כך שהסכין ניסתרת ברובה, ורק כעשרים סנטימטרים מן הלהב בולטים החוצה משולי המעיל.

אחרי כמה דקות, כאשר ארבעתם כבר מצטופפים בתא הזכוכית הקטן שבמרומי הטרקטור, שמח יוני שלא אמר מאומה, כלומר לא בענין הסכין, שבזה צדק, אלא בענין העדר מקום בתא, כי כאן היה מתגלה בטעותו לפניה. כדי לומר משהו בכל זאת, ולא לשתוק כאילו טירחתם של איברהים ומוסה מובנת מאליה, הוא פולט "בחיי אנחנו כאן כמו אייכמן בתא שלו במשפט" אבל ממבטה המצמית של גילה הוא מבין שגם בכך לא הצליח, ולכן הוא מתכנס באותה שתיקה שבה מקבלים האחרים את דבריו, שדווקא נראים לו מתוחכמים משהו, עד שאיברהים מפר אותה ומשיב למה שלא נאמר "למה לא, אם רוצים יש מקום תמיד. צריך רק לרצות", ועל זה מנענעת גילה את ראשה בספקנות, אבל לא משיבה מלה.

אף על פי שנמצא מקום לכולם בתא הקטן, הרי רק מושב אחד שם, ובו כמובן, למרות כל שיקול של מכובדות או קדימות אחרת, חייב לשבת הטרקטוריסט הכהה. מוסה, שדק הוא כנייר כמעט, מוצא לו בכל זאת מקום לשמאלו של הנהג, אבל ברווח שבין צידו הימני של הנהג לקיר הזכוכית אין כלל מקום, כי מונח שם ארגז עץ חום, מהסוג המשמש בצבא לתחמושת, ובאמת יוני קורא עליו את תחילת הכתובת "2 פצצות מרגמה 81 מ"מ / עשן מתפוצץ / משקל.." אבל את ההמשך אינו יכול לפענח, ולכן נגזר עליו שלא לדעת את משקלו של הארגז כולו, מה עוד שמן הסתם לא פצצות יש בו אלא אביזרי הטרקטור בלבד.

לבסוף, מבלי שאיש הציע זאת, כאילו מעצמו ממש, נמצא הסדר הנכון של הדברים, והטרקטור יוצא לדרך, כאשר הנהג הכהה מחזיק בימינו את ההגה הגדול, ובשמאלו הוא מחבק את גילה היושבת על ברכו האחת, ואילו יוני יושב על ברכו האחרת.

הגשם שלא חדל לרגע מצליף על חלונות התא, ואף שעדיין אור דמדומים בחוץ, פרט לחוטי גשם אלכסוניים אין יוני רואה מאומה, אבל סומך הוא על הנוהג שימצא דרכו לבית הקברות או לפחות למושב שממנו באים מתיו.

הדרך רצופה בורות והטרקטור מיטלטל עליה כספינה בים. יוני מופתע קצת מהחום שמקרינה תחתיו ירכו של הערבי הכהה, חום שיש בו כדי לעורר אפילו רמז קלוש לחטא, מחשבה שיוני ממהר לגרש ממוחו ברגע שצפה ועלתה בו, וכדי להסיח דעתו ממנה לחלוטין הוא מפנה מבטו לגילה, היושבת על ברכו האחרת של הנהג, ואשר נראית דווקא נהנית מהנסיעה, כי היא מטלטלת שערה הרטוב וצוחקת בפה פתוח כמו שאף פעם, אפילו לא בתקופה שחיזר אחריה, אינו זוכר כי צחקה.

הנהג הכהה מרוכז בדרך שלפניו, אבל גילה חשה היטב, שידו השמאלית, שקודם חבקה במהוגנות של חוסר ברירה את מותניה, גלשה עכשיו לאחוריה, במין תנוחת בעלות האומרת לה כביכול: שלי את גילה, בזכות ולא בחסד, ומקום שמניח אני ידי השחורה והחזקה עכשיו, כאוות נפשי אעשה בו עת יעלה רצון מלפני. המחשבה על כך שהענק הכהה הזה, שבודאי גם בור הוא לגמרי, ואפילו את מלאכתו, מלאכת גרר פשוטה, לא ידע לעשות כראוי, אכן יעשה כרצונו, שמי יודע מה בכלל מהו ואילו תאוות מסוכנות יש לו, בה, בגילה, שמורה היא בבית ספר תיכון וגם סיימה את חובותיה לתואר שני אף כי לא הגישה עבודה ולכן לא קבלה את התעודה, מרתיעה אותה אבל בד בבד גם נוסכת בה התרגשות קלה, שכמובן יש לייחס אותה לפחד ולא חלילה למשיכה כלשהי שאין לה כל מקום בהתחשב בנסיבות.

כיון שיוני אינו רואה כלום בחוץ, אפילו לא את בתיה של עין-יעקב, שמן הסתם כבר צריכים להיות קרובים למדי, הוא מוציא בזהירות מכיס הזק'ט את מדריך הדרכים, כדי לעיין בו בהזדמנות זו ולראות עד כמה קרובה עין-יעקב לכביש חיפה נצרת. בזהירות הוא פותח אותו בעמוד המתאים, ומרים אותו מול החלון, כדי שהאור המועט שעדיין מסתנן מבחוץ, יאפשר לו למצוא את האזור שבו הוא עושה דרכו בחברת שני ערבים זרים ואשה אחת שהיתה אשתו ועוד תשוב להיות, אף על פי שכרגע היא יושבת, מן הסתם מכווצת ובושה, על ברכו של הנהג.

למרבה הפלא אין בכלל ישוב בשם עין-יעקב, לא לאורך כביש חיפה-נצרת שממנו סטו לדרך הבוץ שבה שקעו, וגם לא בשום מקום אחר בעמק יזרעאל. גם חירבת אבו-קישק אינה מופיעה בשום מקום, אבל זה ברור, כי מוסה עצמו אמר שזה ישוב לא-מוכר. יוני ממהר לבדוק באינדקס הישובים שבסוף המדריך, ושם אכן מופיעה עין-יעקב, ואפילו מפורט לצידה "מושב עולים. נוסד 1951 ע"י עולי אפגניסטן. פרנסת התושבים על גידול כותנה, לולים ורפתות. במיפקד 1954 נמנו 300 נפש." יוני תוהה מעט על המידע המיושן משהו במדריך שרכש רק לפני שנה, אבל אין בכך כלום כמובן, מה שמעניין יותר זה מדוע אותה עין-יעקב שמופיעה בפירוט כזה באינדקס אינה מסומנת במפה, אבל מיד נמצאת גם לכך תשובה, כי האינדקס מפנה לעמוד 124, אבל שם יוני אינו יכול למצוא אותה, כי במדריך הדרכים יש רק 120 עמודים.

בעוד יוני מהרהר בענין זה, שמעט תמוה בעיניו אבל בודאי יש לו הסבר, נעצר הטרקטור, אף כי מאומה אין במקום עצירתו, רק שדה חשוף משני צידי דרך בוצית.

"תרדו כאן תחכו כמה רגעים, אני תכף חוזר רק אני יביא את הרבי שלכם" מבהיר הנהג הכהה את פשר העצירה, ולאחר מכן מוסיף ומסביר, כי מיהר להגיע אליהם תחילה כי מוסה הפציר בו שאלה חברים שלו שתקועים שם במיצובישי, אבל למעשה היה עליו לצאת ולחלץ את הרב שאמור להתעסק בקבורה של האשה שמתה היום בבוקר במקרה ההוא, והוא והעוזר שלו נתקעו גם כן בדרך עפר שבה נסעו מהמושב הסמוך שבו הם גרים, אבל הרב הוא רב של כל המושבים בסביבה, ולכן רק הוא יכול לטפל בהלוויה.

"אולי תביא אותנו קודם לבית קברות" פונה אליו גילה, למרבה בושתו של יוני שמצטער ונבוך על כך שזו, במקום להיות אסירת תודה על אשר נעשה בשבילה עד עכשיו מאנשים שלא חייבים לה כלום, מתערבת בלוח העבודה שלהם, וגם לא יקרה כלום אם לפני שיגיעו לבית הקברות, ששם יהיו כמובן הרבה מאד אנשים, הם ימצאו כמה דקות לעצמם, אפילו כאן בלב השומקום.

למרבה המזל מתעקש הערבי הכהה כי ימתינו לו כאן עד שיסע ויביא את הרב ועוזרו, אבל מציע הוא להשאיר עמם את מוסה, אלא שלזה ממהר יוני להתנגד, כי למה זה יירטב הילד בגשם ללא צורך כלל, וגליה, שאינה ששה להשאר עם הילד, שבעיניה הוא מחבל בוגר לכל דבר אף כי קצת רזה ונמוך, תומכת בו הפעם.

ליבו של יוני נצבט לרגע כאשר הנהג הערבי, שהספיק כבר לדלג לקרקע, שולח זרועותיו לגילה, אוחז בה תחת בתי שחיה מחבקה ומוריד אותה למטה, אף שברור שכוונתו של האיש תמימה לחלוטין. יוני, שראשו סחרחר מן הגובה, מגשש ברגל זהירה אחרי אותה מדרגה שאמורה להיות שם, במקום שממנו עלה, אלא שאינו מוצא מאומה, ולפני שהוא מועד וצונח הוא חש שגם אל בתי שחיו נשלחות ידיים חזקות, ואז הוא מניח לגופו להשמט, רפוי וכנוע, אל זרועותיו של הערבי הכהה, שחובק גם אותו אל חזהו, ומחזיק בו רגע אחד באויר, רגליו תלויות בחלל, אבל בטרם יספיק לומר משהו מציג אותו הערבי בזהירות על האדמה.

המכונה הצהובה נעלמת מאחורי עיקול הדרך, מותירה אחריה את יוני וגילה לבדם בגשם שלא חדל לרגע, חשופים גם לרוח הקרה הנושבת מבתיו הקודרים של הכפר הלא-מוכר חירבת אבו קישק לעבר בתיה הלבנים, אדומי הגגות, של עין-יעקב, אשר פיסת שמים תכולה עודנה תלויה מעליהם, מאירה באור רך את מושב העולים שנוסד בשנת 1951 ע"י עולי אפגניסטן, פרנסת תושביו על גידול כותנה, לולים ורפתות, ובמיפקד 1954 נמנו בו 300 נפש.

* * *

פרק ג'.

_________

הגשם אינו חדל לרדת, ויוני מצטער שלא זכר ליטול עמו מטריה. לא בעבור עצמו, כמובן, אלא בעבור גילה. הרי יום חורף סגרירי הוא, ואפילו לא חזה את שקיעתם בבוץ, שהביאה אותם לעמוד כך נרטבים באמצע שומקום, הרי גם בבית הקברות ירד מן הסתם גשם, למרות שבינתיים אותה פיסת שמיים תכולים מוסיפה להיות תלויה מעל בתיה המוארים בשמש של עין-יעקב, אשר למרות הנסיעה הממושכת בטרקטור, דומה כאילו המרחק אליה לא התקצר כלל, אבל מצד שני גם הזמן כאילו עמד מלכת, והחשכה מתמהמהת.

ביושרו הפנימי, שבו אינו מוותר לעצמו כמלוא הנימה, כי את כל וותרנותו הוא מקצה לעולם החיצון, הוא מודה שחסרונה של המטריה מציק לו בעיקר משום שאילו היתה לו כאן אחת כזו, יכול היה לפרוש אותה מעל שניהם, שהרי גילה מן הסתם לא היתה מניחה לו להרטב מחוצה לה, וכך יכולים היו לעמוד שניהם יחד תחת מטריה אחת, כמילותיו של שיר ישן שיוני מתקשה להזכר במנגינתו, ולמרות שגילה לא היתה רואה במטריה שהם עומדים צמודים תחתיה את החופה שהוא כבר רואה, הרי בכל זאת, אפילו במישור הפיזי הטהור, היתה יכולה להיות כאן תחילתה של התקרבות, שסופה ברור לו עד שסומק מציף את פניו.

כפי שקרה תמיד במהלך שנות נישואיהם, גילה מתגלה כמעשית ממנו, והיא מוציאה מתיקה מין צרור קטן, שבלחיצה נמרצת הוא מתארך ומיד נפתח למטריה של ממש, ואפילו יתרון יש בה, שקטנה היא מאותה מטריה שיוני שכח בבית, וכך יצטרכו ממש להיצמד זה לזו תחתיה, כלומר זה מה שהיה קורה מן הסתם אלמלא היא ממהרת להוציא צרור נוסף מתיקה, שלמרבה צערו של יוני נפרש מיד למטריה שניה המושטת לו וקוטעת את תוכניותיו באיבחה אחת פשוטה.

כמה דקות הם עומדים בשתיקה תחת מטריותיהם, ויוני אינו מעז להפר את השתיקה, עד שגילה מבחינה בלהב הסכין הבולטת תחת הז'קט שלו, ושואלת בסקרנות "מה זה הדבר הזה", מה שמאפשר לו לסגור את המטריה ולמסור אותה חזרה לגילה, שהרי נזקק הוא לשתי ידיו כדי לפתוח את כפתורי מעילו, וכאכסביציוניסט מזדקן הוא פורש כנפי הז'קט ומציג בפני גילה את אותו להב ארוך, כשבעים סנטימטרים אורכו, הבולט ממכנסיו.

" מאיפה לך החרב הזו ?" שואלת גילה בתדהמה, והוא ממהר להסביר לה, שלא חרב היא אלא רק סכין של כעכים, שנטל אותה מארגז כעכיו של מוסה, כי לא רצה להשאירה במכונית התקועה בבוץ, והנה גם את הכעכים לקח, ואם היא רוצה אפשר לאכול, וכבר הוא מוציא עיסה רטובה מאחד הכיסים, מעצב אותה חזרה לדמות הכעכית שהיתה לה פעם, נוקב במרכזה חור באצבעו, כי הכל צריך להיות מושלם, ומושיט לה אותה בזהירות אבל בהרבה אהבה.

"לערבי הזה היתה חרב ???" מתעלמת גילה מהכעך המשוחזר, ומרימה עליו קולה.

יוני מסביר לה שוב, בסבלנות, שלא חרב היא זו אלא רק סכין של כעכים, ומשום שהוא קולט כי גילה בתעתועי מחשבתה בודאי תראה בה אות לחבלנותו של הנער הטוב, הוא ממהר להרגיע אותה: "מה את מתרגשת מסכין פשוטה, הרי בטרקטור יש ארגז כלים שכתוב עליו "2 פצצות מרגמה עשן מתפוצץ במשקל.." וכאן הוא נעצר, כי אינו יודע את משקל הפצצות, וגם אין זה משנה, כי ממילא בתוך הארגז יש כלים שמשקלם אינו רשום עליו.

"פצצות ????? " היא צורחת, כאילו הן כבר שורקות באויר ומאיימות להתפוצץ האחת עליה והשניה על יוני.

"ארגז של פצצות. בפנים יש רק כלי עבודה של הטרקטור" מסביר לה יוני, אבל כאשר היא לוחצת לדעת מנין לו מה יש בארגז, והוא חייב להודות שלא פתח אותו, ואז תמה שארית סבלנותה, והיא מתפרצת עליו:

"אתה כל כך מטומטם יוני שלפעמים אני לא מבינה איך אתה חי בכלל אבל כנראה יש לך העולם שלך שבו אתה מפרש הכל לפי הדמיונות שלך ומתי שהכרתי אותך לא היית כזה בכלל רק שבוע אחד נורמאלי היה לנו מהרגע שהתחתנו כי מהרגע שחזרנו מהירח דבש אתה נהיית משהו אחר ועם המשהו האחר הזה אני נגררתי מה אני אומרת אני גררתי אותך אתי שלושים שנה עד שבא לי השכל לעזוב אותך מטומטם מטומטם מטומטם.." וכאן היא שומטת מידיה גם את המטריה שלה, ובאגרופיה הקטנים אבל החזקים היא מכה על חזהו של יוני, שעומד שם רטוב כחתול רחוב אבל מתעשת מיד כשהוא מבחין שהיא נסחפת לסערת דמעות והוא מחבק אותה כמו שדמיין לא פעם.

הוא רוצה לומר לה שזה לא מדוייק, כי לא שבוע בלבד אלא שבוע ועוד שלושה ימים, ובכל מקרה אין זו אשמתו שתכף אחרי שחזרו מהירח דבש פרצה המלחמה ההיא, שעליה הוא, בתור קצין מודיעין זוטר שהעדיף תמיד את מה שרואות עיניו ממש על כל מיני הערכות ופרשנויות, התריע שוב ושוב בדו"חות ששיגר לקמ"ן האוגדתי, ואחרי שחזר ממנה נסגר מפני מה שרואות עיניו והעדיף לפרש הכל באופטימיות מוחלטת, אבל בלי לוותר על תקווה לשלמות שתגיח יום אחד ותשנה את מה שהוא לא הצליח אז לשנות.

אבל הוא שותק, כפי ששתק שלושים שנה, ורק מניח לה להתייפח, כשהוא מחליק בחוסר אונים רגיל על שערה הרטוב.

כך הם עומדים זמן לא ידוע עד שטרטור מנועו של הטרקטור הצהוב מפריד ביניהם, ובפליאה הם בוהים במכונה הצהובה הגדולה מתקרבת אליהם כשהכף הקדמית הענקית מונפת גבוה באויר, ובתוכה עומדים שני אנשים מזוקנים, לבושי שחורים, מן הסתם הרב ועוזרו.

איברהים מדומם את המנוע ממש לידם, ומוסה, שהגיח מתוך הכף האחורית הקטנה, ניגש ומזמין אותם לעלות עמו חזרה לתא הזכוכית, כדי שיסעו כולם יחד אל בית הקברות, ללוות את דבורה בלושטיין בדרכה האחרונה, ארוע שיוני כבר מבין שבשום פנים ואופן לא יאחרו, שהרי הרב ועוזרו כאן עמם.

ואולם, מעשה שטן, הפעם לא נמצא להם כלל, אפילו לא לגילה בלבד, מקום בתא הנהג, אף שקודם לכן ישבו בו ארבעתם, איברהים ומוסה, גילה ויוני, ואפילו נהנו מהשהיה שם, כל אחד בדרכו המיוחדת.

איברהים אינו מופתע כלל מהשינוי, ובמשיכת כתף הוא מצביע על שני לובשי השחורים שעדיין עומדים בתוך הכף המורמת, ומפטיר: "כשרוצים, יש מקום לכולם. כשלא רוצים, אין מקום לאף אחד". לאחר מכן הוא משחרר את לחץ השמן מהמנגנון ההידראולי, והכף הגדולה יורדת במהירות ארצה, אפילו ננעצת באדמה הטובענית, ואנשי הדת מטפסים החוצה ומנערים את מעיליהם השחורים וספוגי הגשם שאינו חדל לרגע לרדת.

"נלך ברגל" אומר יוני בפסקנות שמפתיעה אפילו אותו, ובלי להמתין הוא אוחז בידה של גילה, נכנס לשדה החרוש, ומתחיל ללכת לכיוון בתיה של עין-יעקב.

תלמי השדה מצטרפים לקוים אלכסוניים הנסגרים והולכים ממש באופק שבו עומדים הבתים אדומי הרעפים, וגילה, שידה אחוזה בידו החזקה של יוני, מוצאת עצמה מהרהרת בנוסטלגיה שמזמן לא ידעה כמותה, בציורים הישנים שעל בולי הקרן הקיימת, בהם נראית דמות גברית הפוסעת בשדה חרוש שתלמיו נפגשים באופק. כשהיא מפנה את מבטה לאחור, היא מבחינה ששני הדתיים הולכים בתלם שיוני בחר, ואילו מוסה ואיברהים, שמשום מה נגררים אחריהם, הולכים בתלם מקביל להם, שאמנם אם מסתכלים קדימה, לאופק, נראה כאילו הוא במסלול התנגשות עם זה שלהם, אבל ברור ששני המסלולים לא יפגשו לעולם.

מסתבר כי מרגע שיוני מוביל אותם דרך השדה, ההתקדמות מוחשית בהחלט, וככל שהנסיעה בטרקטור הערבי לא קידמה אותם כלל, הרי משעושים הם דרכם בכוחות עצמם, בתיה של עין-יעקב קרבים והולכים, וכבר הם נכנסים תחת אותה פיסת שמיים תכולה, נקייה מעננים, ושמש רכה מאירה ומתחילה ליבש את ראשיהם הרטובים.

פעם אחת מעיף גם יוני מבט לאחור, ותוהה קצת שקומתו של איברהים,הערבי הענק, התגמדה לא מעט, אבל אולי רק נדמה הדבר כך כי התרחקו ממנו.

אין חולפות אלא דקות אחדות, וכבר הם באים בשערו של בית הקברות הקטן, שם ממתינה להם קבוצה של אנשים הניצבים סביב קבר פתוח שלצידו, על אלונקה שחורה, מוטלת גופתה הצנומה של דבורה בלושטיין, מכוסה בד שחור וחגיגי למראה.

הרב מצוה על ארבעה גברים להרים את האלונקה, ואף על פי שהמנוחה מונחת ממש ליד קיברה ואפשר להביאה למנוחת עולמים מיד, אין הרב מוותר על קיום מסע לוויה כדת וכדין, והוא יוצא לדרך, משורר בקול נעים למדי "צדק לפניו יהלך", אחריו מהלכים נושאי האלונקה, מיד אחריהם יוני וגילה, חבוקים, ואחריהם כל האבלים האחרים, כשבסוף השיירה הקטנה נשרכים והולכים שני ערבים צנומים ונמוכי קומה.

הרב מסיים את המסלול המיותר בדיוק באותו מקום ממנו יצא, ושוב מורדת האלונקה לצד הקבר, שבתוכו כבר ניצב העוזר, אשר מקבל לידיו את גופתה של דבורה בלושטיין, משכיבה בזהירות פרקדן בבור, מסיר מעל תכריכיה את כיסוי הבד השחור, אותו הוא מקפל בקפידה ומוסר לרב.

העוזר מניח מרצפות גדולות מעל מסגרת הלבנים שתוחמת את תחתית הקבר, ובאנחה גדולה, משל הניח באדמה את אמו ממש, הוא מושך עצמו החוצה, ומחלק אתי חפירה לגברים שבקהל, למען יטלו חלק במצוות הקבורה, ובכך גם יחסכו ממנו את הטורח הזה.

הרב קורא פרקי תהילים, ופעמיים הוא עוצר כדי לתת בידיו של יוני פיסת קרטון מצופה ניילון שקוף, ובה מודפס באותיות גדולות "קדיש יתום", אותו קורא יוני בחגיגיות וללא כל טעויות, שלא כדרך הבורים שאינם מבינים מאומה בעגלא ובזמן קריב. הוא שמח שלא התיר לרב לעשות קריעה בחולצתו, כי הרי לא הספיק להחליף מדיו וללבוש איזו חולצה ישנה, כדרך מרבית האבלים שאפילו מת אדם יקר להם ואבלם עליו אמיתי, אינם שוכחים ללבוש חולצה עלובה ללוויה, כי יודעים הם על מצוות קריעה, וחבל לעשותה בחולצה טובה.

ליוני דווקא לא היה איכפת שיקרעו את חולצת המדים, אבל הוא חתום עליה במוצב שממנו הגיע ללויית אמו, וגילה עוד לא ממש השתלטה על תפקיד עקרת הבית, כי רק לפני שבוע חזרה אליו לבדה מירח הדבש, שכן יוני היה מוכרח לשוב לצבא, שם מקשיבים בתשומת לב לדברים שיש לו לומר על תיגבור הכוחות העצום של המצרים מעבר לתעלה.

הטקס תם. יוני וגילה לוחצים את ידי המנחמים העוברים על פניהם, מי בשתיקה שכאילו אמורה להביע רגשות שאין ומי במלמול חסר פשר, רק הרב מדקלם בקול מנוסה "שלא תדעו דאבה עוד" ועוזרו חוזר אחריו על אותן מלים ממש.

"יאללה, בואי הביתה" אומר יוני לגילה, והם חוזרים לביתם שבעין-יעקב, להתחיל את חיי הנישואין המושלמים.

מזוית עינו נדמה ליוני, לרגע, כאילו הוא מבחין במטושטש באיזו מכונית משונה המגיעה באיחור, נראית כמו משהו שאולי ייוצר רק בעוד שלושים שנה, והוא אפילו מדמיין כי רואה הוא זוג עירוניים יורדים ממנה בתקוה להספיק להשתתף בהלויה שכבר הסתיימה, ואולם, בהיותו רגיל להאמין רק למה שעיניו רואות בבירור, הוא מבין שאך השתקפות עננים בשלולית היתה כאן, ולכן הוא מחבק חזק את גילה, שנאנחת בבטחון שמקנה לה יציבותו המושלמת.

* * *

(סוף).