מרכבות פרעה וחילו ירה
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
(נכתב כיצירה לתחרות של שרון.)
*
בגלל המלחמונת הזו שיניתי השנה את המסלול. כל השנים הייתי יורד באוטובוס
למסוף ברפיח. בעשרים לירות מיצריות לוקח אחת המוניות השחורות-לבנות. נותן לנהג
קסטה של שרית חדד, והוא בוכה מרוב אושר. אני דווקא מת על פיירוז. אבל אותה הוא לא
צריך ממני. כאן מימין היתה פעם העיר הלבנה. ימית. וכאן כבר אל-עריש. הנה
השק"מ הגדול שחזר להיות מיסגד. דקלים. הרשתות לאורך החוף. מלכודות שלווים.
כמו שסיפרת לי פעם, מופתע מכך שגם אני מכיר.
"כשהלב בוכה, רק אלוהים שומע" היא חורקת מהרמקול התלוי על חוט
חשמל צהוב.
רוח צורבת פולשת בעד חלון הנהג, אוספת את צחנת הסיגריה הזולה שבפיו ואת
זיעתו, ומייבשת את עיני.
"הכאב עולה מתוך הנשמה" היא בוכה כי לה מותר.
כביש דפוק. לא נראה שנגעו בו מאז עזבנו.
סאבחת בארדוויל. הדגים.
הכביש לקנטרה. אבל אני עדיין על מפת "סיריוס" :
"ציר סינר".
ח'רבה. ביר אל-עבד. נג'ילה. רומני.
מול רומני מתחיל "ציר כרטיסן".
כמעט 30 שנה, ועדיין לא כיסה החול. ברזל חלוד עוד משחיר בדיונות הלבנות.
"ציר ליסטים". "ציר פיליטון".
כאן היתה "מילנו".
אנחנו כבר בקנטרה.
מכאן כבר לא רחוק.
לא רחוק.
לא.
הלאה, דרומה, לאורך התעלה.
כאן עמדה "מפרקת".
כאן עמד "מצבר".
כאן "חזיון".
"מצת".
"פורקן".
דרך כולם רצת באותו לילה ?
"אדם נופל לפני שהוא שוקע," היא שרה.
אני חושב: מה הרגשת, מושיקו שלי, כאשר ידעת שלא תצא משם ?
"תפילה קטנה חותכת ת'דממה".
איסמעיליה.
*
שקט. מרכבת הזהב של רע שולחת חצים ראשונים מעל המישור העצום, ואני, שלא
כדרכי,גבי אל הנהר, מתבוננת לשם, אל משטח המדבר המאובק המפריד בין ארצות האור לבין
ממלכות הפרא המייללות. לשם הם הלכו. אתמול.
מאחורי כיבתה כבר פרת השמיים הגדולה את אלפי עטיניה וירדה אל ארץ המתים
אשר מעבר לנהר. חטא הוא, יודעת אני, לערוג ליום בו אבוא שמה גם אני, כי רק אוסיריס
ישפוט מתי ירדו המים בכד ימי, יגעו בשנתת האל-הקוף, ואני אוכל לבוא שמחה אל ארץ
השכחה, לנום את הנצח תחת מכסה בהט, עליו תחייכנה עיני באישוני טורקיז מורחבים ממסכת
הזהב הקפואה, ותשלחנה קללה בשודד קברים מכונם שיעז להפריע את דממת קברי. אכן חטא
הוא, אך עורגת אני כי ימהר מעט לבוא קצי, כי מאז לכתו אתמול, רק עור חנוטים יבש
אני.
מאום אין שם, באבק המשתרע עד תחילת מסלולה של מרכבת רע, ובאי רצון מסבה
אני פני אל הנהר הטוב, מחייה הארץ האדומה והארץ השחורה, אבי התמסח והדגה.
בתי הבוץ בשכונות העברים ריקים. ואני כל כך אהבתי להביט אל עשן התנורים,
ולדמות כי מגיע לנחירי ריח הבצלים והשומים המתבשלים בשומן פר זקן, אף כי בתעלות
השחם שחצב אבי סביב הארמון צפים רבבות פרחי נופר, וניחוחם ירחיק כל ריח זר מעל בת
האל-החי.
הוא יכול היה להמשיך ולאכול לשונות ציפורים בדבש, לשתות יין מצונן מגביע
מחוטב, ואל ערשו הייתי שולחת נערה שעורה בהיר כחלב ושפתיה אומנו לענג נסיך. במקום
כל אלה יצא אל אחיו. "רק לראות בסיבלותם אצא, ובמהרה אשוב, אמי", אמר.
אמר. אבל אני ידעתי את אשר הוא טרם ידע: כי פסע את הצעד הראשון בדרכו אל
המדבר המאובק.
הוא ידע שאיני אמו, ובתיבת גומא משוחה בזפת וחימר מצאתיו, צף על גבו,
עיניו מחייכות אל האמה אותה שלחתי להביאו. אבל "אמי" קרא לי בדברו, ואת
שמי, תא-מית-סת, חתולתו של סת, ציוה לחרות על חותם החרפושית אותו היה מטביע על
מגילותיו.
הוא ידע שמן העברים הוא, ובארמון גדל כשפמנון מחמד בבריכת פרעה רק כי
מצא חן בעיני בתו, אשר ממנה לא יחשוך האל-החי מאומה. אך זר היה וזר נותר. מ-שה. כי
מן המים משיתיהו. על כן כמה לשוב אל אחיו, לשתות שיכר שעורים חמוץ, לאכול עיסת
סובין חרוכה ולשגול עבריה שפרש תרנגולות בכפות רגליה ועורה מגרד כעור תאו.
*
מאז המלחמונת הזו איני נוסע בדרך היבשה. טס לקהיר, ומשם במונית.
גשר נפישה.
איסמעיליה.
המלון שלי קבוע. "לה-ספס". שלושה כוכבים. רחוב מוחמד עלי 84.
אבו-מוסה יוצא מאחורי דלפק הקבלה, מחייך ומחבק אותי. כאילו שמח אלי.
אולי הוא באמת שמח. לך תדע.
פעם אמר לי שהבן שלו טבע בטנק. הערבית שלי לא הכי טובה. לא אמרתי כלום.
השנה שאלתי אותו.
כן. טבע בטנק. טי-62 אמפיבי. ניסו לעבור את אגם תימסח, חטפו פגז
מהיאהוד.
טבעו.
בערב עלה אלי לחדר. הוא בגילי. שני זקנים בני 72 יושבים על מרפסת, שותים
בירות "סטלה אכספורט" ומסתכלים על מי התעלה.
"איך קראו אותו ?"
"את מי?"
"את הבן שלך."
"רמזי. רמזי קראתי אותו, מתי נולד לי אחרי מוסה, בן שלי גדול. שם
ערבי, אבל ככה דומה לשם של מלך מצרי גדול. מכיר פרעה אתה? כן ? היה פרעה רע-מסס.
דומה. גם כן מת בים כמו בן שלי רמזי. הרגתי אותו ביום נתתי לו שם שלו."
"יש כאב שמתיישב בתוך הלב" שרה שרית חדד ברמקול הבאר, שלוש
קומות תחתינו.
אבו-מוסה מפנה פניו. אני יודע שהוא בוכה.
אחר כך הוא שואל:
"ובן שלך ? איך קראו ?"
"מושיקו", אני עונה לו, ומסב פני גם.
"שעה שעה אותי לרגע לא עוזב" היא בוכה תחתנו.
"כל שנה קסת יותר קשה" הוא אומר ולוקח שלוק ענק
מה"סטלה".
"כן".
*
מרכבת רע נישאת אל על, ולהט הרוח החמה מייבש את עיני.
ליד השער הפונה אל המידבר נאספו כבר המרכבות. והנה גם אבי, האל-חי, כתר
המלחמה על ראשו, פלג גופו העליון ערום ונוצץ משומן אווזים מזוכך. מרכבתו מצופה
זהב, ושני סוסים שחורים כפחם רתומים אליה ביתרי עור תנין קלועים, אותם גם חרב חתית
לא תוכל בתר. הוא מרים ידו הימנית, שרביט האנקול מונף, מרכבות החלוץ הקלות כבר
חורשות תלמים מזרחה. בעקבותיהן ממהרות מרכבות הקשתים השא-רא-דונים, ורק בשוך האבק
מעט נעה מרכבת פרעה הכבדה, שחרמשי מוות סובבים על חישורי גלגליה, לבל יוכל איש גשת
אל האל-החי הנישא עם צבאו להרוג את בני.
בני. בני משה.
נכון, מן המים משיתיהו.
מאותו נהר אליו הוכנס בפקודתי שעה קלה קודם לכן.
לא אני הגיתי רעיון זה, ואדמה כי מאז ומעולם נהגו כך בנות האצילים שחפצו
להחזיק בפרי בטן, אם איתרע מזלן להרותו בטרם שברו כחוק צלחת חימר עם איש שיפרוש
עליהן כבודו.
כה שכיח היה המעשה, עד כי ציויתי את ש-רון שיפחתי הנובית לבל תסיר עיניה
מתיבת הגומא שעל הנהר עד שימשוה אמהותי, פן נטעה בתיבה ותינוקי שלי ימצא דרכו
לאחרת.
סוד הריוני נשמר ככל סודות הנשים בארמון פרעה, וכאלה רבו עד מאד. רק
כהני אמון ידעו את כולם, יען כי כבד פרעה וכליותיו הם, ושומה עליהם לדעת כל אשר
יוכל אדם לדעת, ומעט יותר.
והידיעה מכאבת.
*
הטנק שלו נפגע בלילה הראשון. על "ציר לכסיקון", בדרך לסייע
ל"פורקן".
ממש כאן, מולנו.
כל שנה אני יושב כאן, במרפסת של מלון "לה-ספס", ב- 6
באוקטובר, ומסתכל לשם.
התותחן נהרג מיד. הטען-קשר והנהג רצו לכיוון "חמוטל" וניצלו.
הוא רץ צפונה, על "לקסיקון".
לא ממש מצאו אותו.
הצבא כאילו זיהה, אז יש קבר. לפי הדיסקית. לא יודע. לא התעמקתי. הוא מת.
השאר לא חשוב.
*
אמש עשיתי דבר שרק דם יכפרנו: באתי אל מועצת המלחמה של אבי, ובקשתי כי
יתן לי רשות לדבר אליו בטרם יצווה את קציניו להיכון אל הבוקר, אל אשר קרא בהיתול
"ציד החוגלות העבריות".
הוא הוציא אותם מעליו, ואני כרעתי לרגלי כס המלחמה, נשקתי כפות רגליו
והשקיתי אותן בדמעותי.
"רדוף אותם, הרוג בהם, אבל השב את בני חי" התחננתי.
הוא שתק.
"לא בקשתי מאומה מאז מתה אמי, ואתה אמרת כי תהא לי אב, אם
ואל" ניסיתי שוב, והרמתי אליו עיני הרטובות, כי גם פרעה גבר הוא, ואין כעיני
אשה דומעות להרך לב גבר שדם אנשים כמים לו.
הוא שתק, אך לאחר מכן הושיט לי ידו, ואני קמתי וקרבתי אליו מאד, והנעתי
כתפי למען תרעדנה פיטמותי המשוחות בששר את אשכיו. אל-חי. אב. הגבר שלי.
"לא אוכל, בתי. לא אוכל. כבר מת הוא, אף כי אינו יודע זאת
עדיין."
כך אמר, ונדמה לי שקולו ניסדק מעט, אף כי לא יתכן הדבר. הבנתי היטב, כי
אכן לא יוכל להענות לבקשתי. נקל לו לחוס על כולם מאשר עליו, שהכפיש כבוד מצריים,
ואם בחיים ילך אל הארצות המיללות שמעבר למידבר, שוב ישוב וחרב החתים עמו. ארבע
מאות פעם עלה הנהר וירד מאז גורשו שבטי היק-סוס אל המידבר, ועדיין אומרות אמהות
מצריות לילדיהם הממרים "הס, פן יאכל אותך ההיק-סוס". לא שכחנו.
"אבוא אתך ואמות אתו" ביקשתי עוד, אבל פניו כבר השחירו, והוא
הניע ידו כמגרש זבוב מעליו.
"פרעה דיבר." חתם את שיחתנו.
*
רמזי, הבן של אבו-מוסה, טבע בים. כי אבא שלו קרא לו על שם פרעה רעמסס.
אני קראתי לבן שלי משה.
למה הוא לא ניצל ?
למה לא עבר בחרבה ?
למה לא רמה אלוהים את מרכבות פרעה בתעלה ?
*
המרכבות רחקו מאד אל המידבר, ומרכבת רע עלתה מעלה מעלה. עיני לא תידמענה
עוד. הוא חרץ גורלו, או אולי האל שגוף ופנים אין לו אבל נוראים מעשיו, הוא שחרץ
בעבורו. הלא אחת היא: מן היום בו יצא אל אחיו נטבע חותם קיצו בבשרו.
על פי חירות, בין מגדול ובין הים, לפני בעל צפון. שם תדבקנה אותם
המרכבות.
יודעת אני את אשר יקרה שם, כי לא אחת נטל אותי אבי, האל החי, לחזות
בתרגילים בהם יתאמנו צעירי האצילים בטרם יסתפחו אל חיל הרכב אשר לפרעה.
טור המרכבות שוטף ברעם גלגלים, קרב אל הרגלים המצטופפים כעדר עזים בקרוב
סופה אליהם. יש אשר נתנו בידי השבויים, אשר ביימו את האוייב בתרגילים, חרבות קהות
ומגיני עור, למען יארך השעשוע, והם, שמלומדי מלחמה היו, סוככו על עצמם במעגל
מגינים צמודים, וניסו לבתק את גידי הסוסים בטרם ירמסו אותם בפרסותיהם. לפעמים עלה
הדבר בידיהם, אבל לא היה בכך כדי לשנות.
המרכבות סובבות את הרגלים, הקשתים מפליאים ירי אל חוט השערה לקלוע, ומטילי הכידונים
מאמנים זרועם מול בשר צורח ומדמם, תחת השקים גדושי הקש שניתנו להם בקסרקטין.
לאחר שכולם שוכבים בערימה אחת מיבבת, משתינים מפחד וצואים פרשם מול מר
המוות, יורדים אליהם הקצינים, ובפגיונות ברזל מושחזים דק שוחטים גרונותיהם לאט,
מתענגים על ההרג, כי אין כמותו לענג גבר, לאחר מכן בוקעים את הצלעות ומושכים החוצה
את ליבותיהם. מטובל במיץ מנגו עסיסי וצלוי היטב על גחלים מאכל תאווה הוא הלב, ואם
מלוחם אמיץ נלקח, גם יוסיף עוז וגבורה לאוכלו.
אני יודעת. את לב בני לפרעה לבדו יביאו.
טבח שדה מובחר לו, כמובן. בארץ פוט נשבה, אבל יפליא בשל גם כאורח מאכלי
מיתני. לא פעם נילווה אל אבי במסעו אל מעבר לאשדות הנהר, שם גחים קשתים שחורים
כמוות מן העשב הגבוה ויורים חיצים טבולים בארס נחשים.
ארבע אצעדות זהב לטבח, אחת לכל מסע מלחמה בו בישל לפרעה.
יש אשר יקנו אותות המלחמה בהפילם חומות ערים בצורות. יש אשר יקנום
בתרווד עלי כירת המחנה. אלה גם אלה דרושים למלאכת המלחמה, אותה לב אשה לא יבין אבל
ישכר מן החוזרים ממנה.
גם אבי, האל-החי, ישוב עם ערב. חמוץ מדם יבקש לרדת אל האמבט החם, ואני,
בתו, אם האיש שאת לבו אכל, תעסה את עורפו, תענג את שכמותיו אשר צפדו בדהרת מרכבה.
אולי אחר כך יטול אותי למיטתו, כי חוקי אדם לא לאלים נועדו. ושם, כרית
אטון דחוסה בנוצות קיכלים תחת עגבותי, ישגול אותי בכוח, כדרך מלכי מצריים
בבנותיהם.
כמו ביום בו זרע בי את מ-שה.
את בנו. פרי אהבתנו. בנו וגם נכדו.
* * *
מת רעמסס. מת רמזי. גם מושיקו מת.
רק אני ואבו-מוסה שותים "סטלות" על המרפסת ומסתכלים על מי
התעלה.
"כשהלב בוכה, רק אלוהים שומע,
הכאב עולה מתוך הנשמה.
אדם נופל לפני שהוא שוקע,
תפילה קטנה חותכת ת'דממה".
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* ספר שמות, פרקים א - יד.
* השירים של שרית חדד.