כשחש אני כי הסאה גדשה דיה

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

כשחש אני כי הסאה גדשה דיה, ולא אוכל יותר, ממש,

איני מודה, אבל אני עוזב. נוטל עמי את כל היופי והרוע,

חוגר אפוד כאב, טוען במחסנית ערגה - נותב - ערגה,

דורך נשקי, בודק פנס, נוטל מפה, מצפן, מעיל, ומים,

ושוב אני יוצא לדרך, אלייך לנווט, בנחל התוגה.

וזה הואדי, אשר דימית אכזב הוא, שדמעותיך ספג,

אני מוצאו הולך שם בחולות, הולך הוא ובוכה קלון.

וציפורי הטרף הגדולות, וכל צבועי הילל בליל קר,

את צעדי שומרים בדרך העולה נופי פיסגת נבו.

מנגד הבקעה זרועה ממתנת, גבעות שומרון רכות,

ואור ניגר מחליק צורים פרועים. אבל אני חותר אליך,

ואת לי משואת ביות, מחוז החפץ, תיכלת ימי ולילותי.

הדליקי אור, אנא סלחי, אני שגיתי, שוגה, אשגה הרבה,

אבל אני רוצה את סליחתך, אני לחסד חיוכך כמה, כן

אני קשה כאבן, ואת עיקשה כרוח בהרי מואב הנשקפים

מנגד אל הארץ אשר לשנינו כה יקשה בשעריה בוא.

לכן איני קורא לרוח. אני קורא לטל, לשמש הבוערת,

לגמלים, לעז הרים שחורה, לנמלים שגרגרי חיטה תשאנה,

לחיפושית הזבל, לכל אשר יביא אליך מעט משתיקתי.

אז יש שופטים חורצים הגזר, ויש חורצי לשון רעה,

ויש חוקרים שדוקטורט להם במרי חביון הנפש הרדודה,

ויש ויש ויש ויש, כי קין שוב ושוב על הבל קם להמיתו,

והמינחה תמיד בבוז לפח אשפה דרכה תמצא מהר ובביטחה.

עזבי כל אלה, מותק, אינם שווים קצה ציפורנך הקטנטנה,

את ריס עינך, עפעף חלום שקוף, קמט של עצבות או תהיה.

אני לתת לך לא אוכל שיגרה ורוגע, אתי ימייך תמיד יסערו,

אתי צליפות הסערה נכונו, מלחמת כל בכל, סופה ודמע,

אני אוכל לתת לך שניים: נאמנות אין קץ, ו.. כן, נו.. אהבה.