" שם בארץ חמדת אבות ! "
א.
כשחש את
בטנו שוקעת מעט בהינתק גלגלי המטוס מהמסלול, התממשה בו שמחה עצומה, שכאילו המתינה
בפינה נסתרת לרגע הזה, כשמותר כבר, כדי להצהיל אותו. מעכשיו הכל יהיה שונה. זה
ברור. טוב שהיתה בו הנחישות לעמוד מול הספקות שלה, המלמולים "בשביל מה אתה
צריך את זה, יוד'לה", ו"יוד'לה, באמת אין לי שום חשק לחזור לשם"
ו"אם אתה רוצה כל כך, יוד'לה, אז למה לא תסע לבד". לבד ? לא. הדרך
הנכונה היא לעשות את זה אתה.
ועכשיו,
עוד לא שם בכלל, עדיין במטוס, הוא כבר מרגיש קצת בבית. הוא קיוה שככה ירגיש, ולכן בחר
בחברת התעופה שלנו. שם בבית הכל יהיה שונה. חדש. הוא כועס על האנשים שמטרידים את
הדיילות שלנו בשאלות טפשיות ובבקשות מיותרות. הוא, אפילו שדובר את השפה מילדותו,
לא יעלה על דעתו לבלבל להן את המוח. רק כאשר אחת נגשת ושואלת באנגלית אם הכל בסדר,
הוא עונה לה "טרמסטש, קוסונום ספן", ומחייך אליה חיוך של קירבה. היא
מתפלאת ונבוכה מעט, אבל מחייכת חזרה. אשה תרבותית. לא כמו הדיילות הזועפות של
אל-על.
"תראי,
אניוקה, הנה ה "הושוק-טר", טופח יוד'לה בעדינות על זרועה של אמו, ומצביע
על מסך הטלויזיה התלוי מתקרת המטוס, שם רץ סרטון תיירות המראה את אתריה של בודפשט.
דומה שמיותר מעט הדבר, למי שממילא יושב כבר במטוס של חברת התעופה הלאומית
"מאלב", אבל בכל זאת מכניס קצת גאווה בלב. הוא לא צריך את זה, כמובן,
אבל התיירים, בשבילם זה טוב. שיכנסו לאוירה.
אמו
מחייכת בעייפות. "כן, יוד'לה. הושוק-טר. יפה שאתה מכיר".
"מה
זאת אומרת מכיר, אניוקה, זו הככר הכי חשובה שלנו" ממהר יוד'לה לענות, כועס
קצת על ההערה. איך זה לא יכיר. כבר שנה, מאז השתלטה עליו התחושה שהוא מוכרח לנסוע
אתה לשם, הוא חורש את מדריכי התיירות, את אתרי האינטרנט, חוקר את אמו איך קראו
קודם לרחובות שהקומוניסטים החליפו את שמותיהם, ועכשיו החזרנו אותם לשמות הנכונים
שלהם. שהוא לא יכיר את ככר הגבורים, עם הפסלים של כל מנהיגי השבטים שלפני אלף שנה
כבשו לנו את הונגריה, עם המלך ארפד בראשם ? איך זה לא יכיר.
"בשבילי
זה לא הכיכר שלנו, יוד'לה. בשבילי זה שלהם. אבל יפה שאתה מכיר" אומרת אמו
בפייסנות. היא לא מבינה מה האובססיה המשונה הזו להונגריה, שקפצה לפתע על הילד
המגודל שלה. אולי הגירושין האלה, בגיל חמישים, בלבלו אותו. הקשר שלו עם הילדים גם
סיפור לא קל. וגם העסק שלו לא מי יודע מה. אז היא חושבת לעצמה: טוב, מזל שלא ננעל
על חזרה בתשובה או משהו גרוע יותר. אז היא תסע אתו לכמה ימים לשם. ואחרי הבקור
המיותר הזה, בטח יחזור לעצמו.
"
בורוץ פאלינקה ? תציק פורונצ'ולני.." רוכנת אליו הדיילת עם בקבוקון ליקר ממנו
משתלשל סרט נייר ירוק-לבן-אדום. "סמטוולוגי אנה" הוא מפענח לאט את שמה
מהתוית המוכספת שעל דש המקטורן הירוק. הדיבור הולך לו בקלות, אבל לקרוא הוא עדיין
מתקשה. זה יסתדר, הוא יודע. אמא שלו חושבת שזה סתם ביקור שורשים. לראות מהיכן
הגיעו היא ואבא. אבל לו יש מחשבות. אומרים שבשלושים אלף דולאר אפשר לקנות שם דירה
במרכז העיר. וזה לזרים. הוא בטח ישיג בפחות. ובשלוש מאות דולאר לחודש אתה חי כמו
מלך. אז אם יקח את מה שנורית לא הצליחה לשים עליו יד, וימכור ליוחאי את החלק שלו
בעסק, הוא ואניוקה יכולים לחיות שם בנוחיות. ובמשך הזמן בטח ימצא עבודה. הרי הוא
רק בן חמישים וארבע. גיל מתאים להתחיל מחדש.
לפתע
הוא מבחין שהדיילת מחכה, ונזכר שפנתה אליו בהונגרית. אז היא כן שמה לב שהוא משלנו.
בבהילות הוא אומר " תשק, קוסונום". היא מוסרת לו את הבקבוקון עם כוסית,
מסתכלת בתהיה בגבר המכריס, דליל השער, שמדבר במבטא נורא, ומפנה מבט שואל לישישה
שלידו. בטח אחותו הגדולה, היא חושבת. אבל זו מניעה בידה לאות סרוב.
בשדה
התעופה הוא נרגש מאד. הדגלים. מדי המוכסים. הכל שלנו. הפקידה במשטרת הגבולות דווקא
מביטה בו בחשד כשהוא מנסה לענות לה בהונגרית. אבל אמו מתערבת והכל מסתדר. שם
בישראל בטח היו נכנסים לו לעצמות, הא חושב בשמחה. כאן בבית הכל שונה.
"64
קרול אוצה" הוא זורק את הכתובת כלאחר יד לנהג המונית, אבל זה לא מבין משום
מה, ורק אחרי שאמו חוזרת: "64 קרול אוצה", הוא מנענע בראשו ומתניע.
מחיר
הנסיעה שדורש הנהג נשמע לו מופרז, גם אחרי שהוא גומר לחלק את הפורינטים בשער
הדולאר. מצד שני, מבליח בו הרהור של רגע, אולי יהיה נהג מונית. זו עבודה קלה ועם
האנגלית שלו יהיה לו יתרון בעבודה עם תיירים. אז טוב שהמחירים בשמיים.
"תשאלי
אותו איך העבודה" הוא מבקש מאמו, שהרי המבטא שלו כנראה לא מובן לנהג.
"מה
איכפת לך מהעבודה שלו, יוד'לה ?" תוהה האם.
"תשאלי,
תשאלי" הוא מבקש שוב, למרות שכבר ברור לו שככה לא יוכל לשאוב מידע של ממש.
וחבל. אדם צריך למצוא לעצמו עבודה מהוגנת. אחרת איך יקים משפחה, איך ?
היא
ממלמלת כמה מלים מהירות לנהג, שמפנה מעט את ראשו כדי להיטיב לשמוע. תחילה אינו
מגיב, אחר כך פולט משהו שנשמע לו כמו קללה. אמו לא מתרגמת, והוא לא מבקש.
המונית
עוצרת ליד בנין שחלונותיו אפלים. "64 קרול אוצה" אומר הנהג, ומשום מה
הטון נשמע רוטן.
החדר
שלהם נראה לו נהדר. ארון בגדים ענק, מצופה פוליטורה כהה. כורסאות כבדות, מחופות
כיסויים שנדמה כאילו נתפרו משאריות של וילונות. שולחן אוכל עגול במרכז, רגליו מתכת
מצופה ניקל מתקלף, עם פלטה כפולה מזכוכית שרוטה, שבתוכה סדורות מפיות תחרה
מצהיבות. על הקיר טפט ישן, בדוגמת פרחי סחלב, כתמי עובש ורטיבות חומים זוחלים
מתחתיתו ומפינותיו. שתי מיטות ברזל ששמיכות כבדות מתפיחות אותן. הוא נזכר בחדר בו
גדל, ברחוב אלנבי. כמו להגיע הביתה.
"כבר
כמעט שכחתי כמה עלוב כאן, יוד'לה" מדמה אמו לקרוא את מחשבותיו.
"יש
לנו כאן גם הילטון, אניוקה" הוא מתגונן, נעלב.
"כן,
הילטון יש בכל מקום, יוד'לה" היא מרגיעה אותו. הוא נרדם בבגדיו על המטה,
ואינו חש שהיא חולצת את נעליו, מכסה אותו, ויוצאת בשקט לפטפט מעט עם בעלת הבית בו
שכרו את החדר.
*
ב.
למחרת
בבוקר מכניסה להם מרגיט, בעלת החדר, ארוחה קלה. אמו מורחת לו פרוסה אחר פרוסה, כמו
בילדותו. "קורוזוט ?" הוא שואל בחיוך למראה הגבינה הלבנה המתובלת
בפפריקה ובפיסות פלפל. "קורוזוט. כן. אתה זוכר" היא עונה לו, והוא
מאושר. הנה מסתדר הכל.
"קודם
ניסע לבודה, למטיאש טמפלום ולהולוסבאסצ'ה", הוא מבשר לאמו, "ומשם נקפוץ
לבקר את הדודה ארז'בט".
"היא
לא דודה ממש, אתה יודע. ולא מוכרחים לבקר אצלה. אפשר ללכת למוזיאון".
"בטח
נלך למוזיאון. אבל דודה ארז'בט היא הקרובה היחידה שלנו כאן, אז איך זה לא נבקר
אצלה ?" הוא מתפלא, כמעט נפגע אפילו.
"איך
שאתה רוצה, יוד'לה".
בצאתם
מהבית הם עוברים ליד משאית צבאית. בחורים צעירים, זהובי שער קצוץ, במדים ירוקים
כהים, עומדים לידה, צוחקים וטופחים זה לזה על השכם. הוא מרגיש כמיהה גדולה להיות
אחד מהם, והרי הדבר אינו בלתי אפשרי. אמנם שם, במקום ממנו הוא בא, כבר שוחרר אפילו
משרות המילואים לפני חמש שנים, אבל כאן בודאי הכל שונה. נכון, כושרו הגופני אינו
מעולה כשהיה, מצד שני, נסיון קרבי שיש לו יכפר על זה בגדול. והונגריה ארץ שטוחה
היא, בלי ג'בלאות. הוא רושם לעצמו בשולי הכרתו, לזכור לשאול בדבר לשכת גיוס.
ממרומי
בודה מביטים הם אל הפנורמה הנפלאה של הדנובה וגשריה. "זה הנוף הכי יפה בעולם,
אניוקה" אומר יהודה מששבה אליו נשימתו הנעתקת. "הנוף הכי יפה בעולם, זו
ירושליים מעל פסגת הר הצופים" עונה לו אמו בתוקפנות, ומעירה משהו על אביגדור
המאירי, שכתב את השיר, ועל כך שהיה הונגרי גם הוא.
"אם
היה הונגרי, למה לא כתב על הנוף של הדונה שלנו, במקום על נופים זרים ?" משיב
יהודה בעויינות משלו.
אמו
נדהמת. האם בשביל זה עלתה לבדה, בעלית הנוער, לארץ ישראל, בנתה בה בית, ילדה את
הילד שקראה לו "יהודה" משום שבעלה ז"ל אמר כי לשם
"ישראל" יש צליל תימני, בסוף, אמנם רק כשיוד'לה היה בן חמש, למדה כמה
מלים בעברית, והכל הכל כדי לשמוע עכשיו ככה מיוד'לה ?
היא
שוקלת את דבריה, ואחרי מחשבה עונה לו מדודות:
"הדונה
באמת יפה, יוד'לה. אבל בדונה היפה הזו הטביעו ההונגרים הטובים את סבא וסבתא שלך
ואת החמישה אחים שלי. ואם לא הייתי עולה שנה קודם לארץ, לא היית נולד ולא היית בא
הנה להגיד כמה שזה יפה".
"אלה
היו הנאצים" עונה לה יהודה בכעס.
"לא
יוד'לה. אלה היו ההונגרים" היא משיבה לו, מתפלאת קצת על כעסה. הרי לא באה אתו
לכאן כדי לריב.
הדודה
גרה על שפת הדנובה, בבנין ארוך כרכבת. המעלית היא כלוב מסורג, וחוטים חשופים
מוליכים לתיבת ההפעלה שלה. בחשש הוא נכנס לתוכה ומסמן לאמו לבוא. קומה שביעית ברגל
זה לא בשבילה. אבל היא דווקא מעדיפה לעלות ברגל. הוא מסמן לה לחכות. עולה לקומה
השניה ומנחית את המעלית בחזרה.
"את
רואה, אניוקה, זה פועל" הוא קורא לה בחיוך ילדותי דרך הסורגים. היא נכנסת.
בקומה
החמישית הם נתקעים.
הוא
מושך בחבל, ופעמון חשמלי מצרצר בראש פיר המעלית. אין תגובה. הוא מושך שוב, והפעם
גם צלצול לא נשמע.
"נתקעתם,
מה ?" צוהלת אשה צחקנית למראה קצת מעליהם, בקומה השביעית. "נתקענו"
עונה לה אמו של יהודה. מכאן ואילך הן מקשקשות בעליצות, ויהודה אינו מצליח להבין
מלה משטף דיבורן. הוא מתיישב על רצפת התא המסורג, וממתין למה שלא יבוא עליו.
מה שבא,
אכן מעליו, כעבור כעשרים דקות לערך, הוא גבר שתקן, בגופיה מחוררת. הוא מטפס לראש
פיר המעלית, משחק שם קצת בחוטים, ומיד המנוע גונח והתא עולה באיטיות ונעצר בעיקול
המדרגות המוביל לדירתה של הדודה.
הדודה
ארז'בט מתגלה כזקנה קמוטה וכפופה. בדירתה עומד סרחון חריף של שתן.
"אמריקה
?" היא שואלת שוב ושוב את אמו של יהודה, עד שזה משתכנע שהיא סנילית לחלוטין.
בדיוק
משהשתכנע, מגיע אישור נוסף: "סניל. אלצהיימר. סניל " מודיע לו קולה של
האשה הצחקנית מפיר המעלית, אשר נכנסת ומגש עמוס בידיה. יהודה מתבונן במגש, שעליו
פרוסות עבות וגסות של לחם שחור, מרוחות בנדיבות בשומן אווזים עם פתותי קורקבנים
מטוגנים, מקושטות ברצועות מלפפון חי. תחושת גועל מתעוררת בו, אבל הוא מתגבר, שלא
להעליב את השכנה, ואף נוטל בזהירות את מה שנראה לו כפרוסה הקטנה ביותר.
אמו
מושכת בכתפיה ומסרבת לתחינות "לטעום משהו כדי להשיב את הנפש" מפי השכנה,
שמתברר כי שמה "יודית", והיא גרושה מזה חמש שנים, ו"נראית לא רע
בכלל" כפי שטורחת האם לציין בעברית ליוד'לה שלה, שמא לא הבחין בכך בעצמו. לא
יזיק לו להעביר חלק מהאובססיה ההונגרית שלו אל הונגריות בשר ודם, היא חושבת לעצמה,
אף כי אינה יודעת אם טובה תצמח מכך או רעה, אבל זו דרך העולם ממילא.
*
ג.
בצהריים
הם נחים בחדרם. אכלו מה שקנו בחנות המעדנים בדרך. המחירים לא כל כך נמוכים, מציין
לעצמו יהודה, אבל זו הרי מעדניה. מי קונה אוכל יומיומי במעדניה. במשך הזמן ימצאו
את המקומות הנכונים. חבל שאניוקה לא עוזרת קצת. הרי לא יתכן ששכחה הכל. גדלה כאן
עד גיל 14, לא ?
לפנות
ערב הוא מתעורר. מחליט לרדת ולשוטט מעט לבדו. המדרכה שוקקת עוברים ושבים, והוא
נדחק ביניהם מרוצה. מי בכלל יכול לתאר לעצמו שהוא לא מכאן, שלא נולד כאן, לא הלך
כאן לבית ספר ? לא בית הספר המשמים שלו, עם שעורי התנ"כ. כאן לומדים ברצינות.
יש כבוד למוזיקה, לאמנות. והרי מונקאצ'י שלנו היה צייר בקנה מידה עולמי.
חבורה
של תלמידי תיכון בחולצות ועניבות אחידות, מפטפטים ונלהבים, מתקרבת מולו. הם
מתפלגים בחצותם אותו, ולרגע הוא חש כאחד מהם. נזכר שבעצם אין לו כיוון מועדף ללכת
אליו, סובב על עקבותיו וממשיך עמם. אחדים מביטים בתמהון בגבר המזדקן ההולך ביניהם,
ומצביעים בתנועות משונות לכיוונו. אבל לא לו אכפת. במשך הזמן הם יקבלו אותו כאחד
מהם ממש. וכי מדוע לא. הוא הולך עמם עד לפינת הרחוב, שם הם נעצרים ליד דוכן שתור
משתרך לפניו. גם הוא ניצב בתוכם, עד שהריח המוכר עד בחילה מגיע לנחיריו. גליל
שווארמה סובב שם מול להבות הגז. הוא נימלט, כמעט בריצה, מוכה הלם, לקול צחוקם של
הנערים.
נכנס
לחנות מוזיקה. "מבקש בהכנעה לדעת.." הוא פונה ברהיטות למוכרת הצעירה
"האם יש לכם את השיר 'יפה ונהדרת את מאדיאר-אורסג', אם אפשר בבצוע של
סמטוולוגי אנה ?" תוך כדי כך הוא נזכר, שאותה סמטוולוגי אנה כלל אינה זמרת,
אלא זה שמה של אותה דיילת במטוס, אבל להפתעתו מחייכת המוכרת ומהנהנת בראשה, אבל
מפנה אותו לאגף שירי הילדים, ושם הוא מוצא המון דיסקים עם שירי מולדת. "שם,
במקום בו הומים ארבעת הנהרות" וגם את "קושוט לאיוש" ו"עברתי
ליד ביתו של המלך". חבל לו קצת שכל אלה, השירים הלאומיים שלנו, נמכרים כשירי
ילדים דווקא, אבל אולי זה טוב, כי זה מראה שהילדים כאן גדלים על אותם שירים שאמא
שלו היתה שרה לו, שם בחדר ברחוב אלנבי, עד שלמדה ממנו את "באנו חושך
לגרש", "חנוכיה לי יש" ו"כל הארץ דגלים דגלים".
"אמרי
לי דודה..", הוא פונה לקופאית, הפוערת מבטה נוכח הפניה המוזרה של הזקן הזה,
אבל הוא אינו נותן דעתו וממשיך "בבקשה ממך, האם יש ביקוש רב לדיסקים האלה
?"
"לא,
אצלנו קונים בעיקר רוק, מטאל, דאנס, זה מה שהולך", היא משיבה לאכזבתו.
הוא
חוזר עם שלושת הדיסקים שקנה, ומראה אותם בגאווה לאניוקה, שהתעוררה בינתיים ושותה
קפה במטבח המשותף לחדרי ההשכרה, עם זוג יפנים חסרי גיל.
"גוד,
גוד, סטיופיד סונגז אווריוור" אומר לו הגמד היפני, שרגליו הזעירות אינן
מגיעות לרצפה.
"קוסונום
ספן" עונה לו יהודה בחוסר סבלנות ומוסיף קללה בערבית, כה ברורה ומופגנת,
למרות מחסום השפה, עד שאמו רואה צורך להתנצל בפני האיש, וגוררת את יהודה לחדרם.
"שמע,
יוד'לה, מה קורה לך ?" היא שואלת בדאגה. לראשונה נראה לה שמשהו לא טוב קורה
לבן שלה. אבל אולי זו הדאגה האמהית שלה, והכל בסדר.
"כלום,
אניוקה, כלום" הוא משיב לה, והיא נרגעת.
"טוב.
עוד מעט תבוא יודית, אולי תקח אותך לראות קצת את העיר בלילה, טוב יוד'לה?"
הוא
תוהה לרגע מי זו אותה יודית, עד שנזכר שזו השכנה הצחקנית של דודה ארז'בט.
"אני
לא הולך בלעדייך לשום מקום, אניוקה" הוא מגיב.
"אל
תדבר שטויות, יוד'לה. תלכו לכם אתם הצעירים, אני אסתכל בטלויזיה עם מרגיט".
בתשע
היא מגיעה. מבושמת ומהודרת. יהודה מטיל את הז'קט הכחול על כתפו בתנועה שראה פעם
בסרט, מושיט את זרועו ליודית, והם יוצאים, תוך שיודית מסובבת ראשה ומשגרת קריצה
לאמו ולמרגיט.
על
הלאנץ-היד, גשר השרשראות, הם גוחנים מעבר למעקה ומתבוננים במי הדנובה הזורמים
לאיטם.
"אוט
אוהול זוג אוז א-נייג' פויו" מזמזם יהודה את תחילת השיר, ויודית צוחקת, אבל
מנצלת את ההזדמנות לחבק אותו, כאילו בשמחה על שהוא זוכר את השיר, ובעצם כי חיכתה
לזה מהרגע שראתה אותו.
גבר
מסודר, אמרה לה אמא שלו בטלפון. בעל עסק, הילדים כבר גדולים ולא חייב מזונות.
ובקושי אפשר לתת לו ארבעים, אפילו שהוא בן יותר מארבעים וחמש. אולי יקח אותה מכאן.
יתחתנו. בא לה להתחיל מחדש. אין לה כלום נגד יהודים. לפי השם שלה אפשר אפילו לחשוב
שגם היא יהודיה, למרות שהיא יודעת שלא. בכל אופן, יש לה חברה שנסעה ככה לישראל,
והיא מאד מאד מאושרת. כתבה לה שהיא גרה במקום טוב, עיר גדולה בשם
"נתיבות" או משהו דומה. ומה שרואים בטלויזיה שהערבים סובלים ונלחמים
בחזרה, זה ממש לא מעניין אותה. הם יתחתנו ויהיה להם טוב.
היא
לוחצת שד רך לזרועו של יוד'לה. זה גם נעים לה קצת, כי כבר שלושה חודשים לא היה לה
גבר. אבל בעיקר היא בונה לה עתיד.
יודלה
מסתובב אליה, והיא אומרת "נשק אותי, יוד'לה" ועוצמת עיניה. אבל הוא
נבעת, כי מכה בו הניגוד בין המלים האמהיות האלה ובין המיניות הגלויה שלה, והוא
עוזב אותה ורץ חזרה על פני הגשר, משם אל הטיילת שלאורך הנהר, נתקל במטיילים
נדהמים, מחליק על שאריות פרי וירק, קם ורץ הלאה, וככה עד שנשמתו מתקצרת ורגליו
משדרות גלי כאב, ואז הוא צונח על אחד הספסלים, פניו לוהטות מבושה.
*
ד.
בבוקר
אניוקה מעירה אותו עם כוס תה ופרוסות זעירות של לחם, חתוכות למעויינים.
חזר
מאוחר בלילה, יודית התנצלה שהוא התעייף, וסיפרה שטיילו הרבה ברגל. מי יודע מה עוד
עשו, חושבת אמו של יהודה, אבל גם אם כן, הרי זה לטובה. יודית היתה די גלויה אתה
בטלפון. הגיעו מהר מאד להסכמה, שזה טוב לכולם. וגננת זה מקצוע מבוקש גם בארץ.
"קום,
יוד'לה, קום" היא מפצירה בו אחרי שסיים לאכול. ראשו כואב כאילו שתה לשוכרה
אמש, אבל הוא זוכר שלא. לא רוצה להזכר ביותר מכך. ילד בגילו לא צריך לעשות דברים מלוכלכים.
יש זמן, שום דבר לא בורח. ככה אניוקה אמרה לו, לא מזמן, כשרחצה אותו בפעם האחרונה
במקלחת.
"יודית
בקשה שנבוא הבוקר לבקר אותה. בגן שלה" אומרת אניוקה.
עיניו
ניצתות. איך זה לא סיפרה לו שהיא גננת. זה הרי ניפלא. לא יכול להיות טוב יותר. הוא
מזנק מהמיטה, רץ לצחצח שיניים טוב טוב גם ימינה שמאלה גם למעלה למטה, רוחץ אזניים
מהר מהר, גם מאחורי האפרכסות, וחוזר בשימחה להתלבש.
הגן של
יודית רחוק. ליד ה"וורוש ליגט". אניוקה רוצה לקחת מונית, אבל יוד'לה
רוצה בחשמלית, כמו כל הילדים, והיא מוותרת.
יוד'לה
מתיישב ליד חלון, אבל כשעולה דודה בת שלושים הוא קם לכבודה כמו שצריך. "אני
ילד מחונך, אניוקה" הוא מודיע לאמו בקול מתחנחן. תחושה רעה משתלטת עליה.
עכשיו היא בטוחה שמשהו לא טוב קורה. כמו בקנה קש היא נתלית בגן של יודית, אליו הם
נכנסים, יחד עם שאר אמהות המביאות את ילדיהן.
יודית
מקדמת את כולם בחיוך רחב, ולמראה יוד'לה ואניוקה שלו מתרחב חיוכה עוד יותר, והיא
מסמנת להם כי מיד תתפנה אליהם. אמנם בלבה היא כבר יודעת שהגן הזה לא יהיה עוד חלק
מחייה בשנה הבאה, כשתחיה עם יוד'לה בישראל, אבל בינתיים צריך הכל להתנהל כיאות.
משעוזבות
אחרונות האמהות, מכנסת יודית את הזאטוטים בחדר הגדול.
"אלוהים,
שמור על המדיאר
הושט
ידך המגינה מול אויביו"
יוד'לה
יושב על הריצפה, שר עם הילדים האחרים את ההמנון הישן, מנופף בדיגלון
אדום-לבן-ירוק, כמעט בוכה מרוב אושר, ומתבונן מזוית עינו אם אניוקה ודודה יודית,
המתבוננות בו אחוזות בעתה, רואות כמה יפה הוא שר.
יוד'לה
הגיע הביתה.
* * *