יצר ואידיאולוגיה
בּשירת אלכּסנדר פֶּן
פרופ' יוסי
גמזו
שירתו
של אלכסנדר פּן, אפילו כיום, כשלושים שנים ומעלה מאז פטירתו (ב-1972), היא דוגמה
מובהקת, אך לא יחידה, למידת הזִילוּת, השטחיוּת והווּלגריזאציה, שבּה מְרַדֵּד עולם
הרֵייטינג
מהוּת
מורכּבת כּעולמו
הרוּחני של משורר - למֵי-האפסיים של דחילוּ וּרכילוּ וּמציצנוּת לִשמה.
נכון
שהביאוגראפיה הססגונית והחריגה של פּן, בין
אם אותנטית ובין אם בּדוּיה ומפוּבּרקת
בידי
עצמו, יש בה סממנים מובהקים של טֶלֶנוֹבֶלָה; אך הן האיש והן שירתו היו מורכבים
ועשירים לאין ערוך מִמה שמתעקש הזיכרון הקולקטיבי, שמְּכָנֵהוּ המשותף נמוך ביותר,
לשַמֵּר בתודעתו של ציבור המוּלעט בדיאטה רבת-קלוריות אך דלת-ויטמינים בסגנון
שבועוני-הנשים והעיתונות הצהוּבּה.
מִפּרטים
שקיבל כותב שורות אלו מאלכסנדר פּן עצמו ב-1970 (עִם הופעת הכרך הראשון של כתב-העת
"אופק",(1) לו תרם ארבעה משיריו)
עולות העובדות הביאוגראפיות הבאות:
הוא
נולד ב-1906 בעיר נִיזְ'נִי קוֹלִימְסְק שעל גדות ים-הקֶרַח הצפוני ועלה ארצה
ב-1927. מכּתיבה בלשון הרוּסית עבר לכתיבה בעברית ושירו העברי הראשון, "מולדת
חדשה", נתפרסם בכתב-העת הספרותי "כּתוּבים" בעריכת אברהם שלונסקי בתל-אביב, ב-1929.
לאחר-מכן הופיעו שיריו ב"דבר", ב"הארץ", ב"קול העם" ועוד. הוא היה בעל הטוּר
הפוליטי-מחורז הראשון בעיתונות העברית (בעיתון ההסתדרות "דבר", בשנים 1931-1933
[כאשר כבר אז, זמן קצר ביותר לאחר שלמד עברית, מתבלטת שאיבתו מן המקורות העתיקים
בעצם הפסיבדונים שבּוֹ חתם על שירי טוּר זה: הפּתיחה המקוּבּלת בַּגמרא בּהבאת דברי
בָּרַיְתָא, "תָנוּ רַבָּנָן"]).
מִספריו: "חזון ז'נבה", "תבל במצור", "לאורך הדרך" ו"היה או לא היה" (שירים); "כולם
כאחד" (מחזה, בשיתוף עם שחקן תיאטרון "הבימה" צבי בן-חיים); מיבחר תרגומיו משירת
ולאדימיר מאיאקובסקי וכן תירגומים רבים משירת סֶרְגֵי יֶסֶנִין, בּוֹרִיס
פַּסְטֶרְנָאק ואחרים. היה במשך שנים רבות מראשי אנשי-הרוח של המפלגה הקומוניסטית
הישראלית (מק"י) ופירסם במשך תקופה ארוכה טור שבועי-פוליטי בעיתונה, "קול העם"
(בחתימת הפסיבדונים "יִישַר חוֹחַ", על משקל הניב המישנאי "יִישַר כֹּחַ" [מסכת שבת
פז.]). כן תרם רבות לַזֶּמֶר הישראלי הקל ושירים רבים מפרי-עטו פופולאריים עד היום
מבּלי שמרבּית מאזיניהם יודעים כי אלכּסנדר פּן הוא מחבּרם ("שיר השיכּור" [המוּכּר
יותר בּשוּרתוֹ הראשונה: "הדרך נראית לי כּל-כּך ארוּכּה"], "על גבעות שייך
אבּרֵיק", "הבוּ לבֵנים", "לַמידבּר שָֹאֵנוּ על דבּשות גמלים", "כּינרת", "מעמק
לגבעה", ועוד).
על
כּרוניקה "יבֵשה" וּ"מרוּבּעת" זו בִּכתב הוסיף המשורר, בּעל-פּה, גם את פַּן
הטֶלֶנוֹבֶלָה, שהוּא הכּל מִלבד "יבֵש" או
"מרוּבּע", בּסיפּוּר-חייו. אין לדעת בּוודאוּת מה אותנטי ומה "מעוּבּד" בּו,
וחוקרת-ספרוּת כּד"ר חגית הלפּרין (בספרהּ "שלכת כּוכבים", המוּקדש לתולדותיו וליצירתו)(2) כבר הטילה ספק
בּמידת נחרצוּתוֹ של קו-התפר בין שהיה ושלא היה (על משקל ספרו האחרון שיצא לאור
בחייו, "היה או לא היה").(3)
גירסת
הטלנובלה מספרת כי בשנת 1905 בקירוב (היא שנת מהפכת-הנפל הרוּסית שקדמה לזו
של
אוקטובר
1917) נפגשו בווינה יהודי איש-אשכולות שהיה רב שנתפקר ועלמה צעירה ממוצא מעורב,
חציוֹ שוודי-אצילי וחציוֹ מיושבי חופיו של ים הקרח הצפוני. אביה של העלמה היה חוקר-
טבע בשם יַאנְסֶן, מי שנימנה עִם משפחת המלוּכה השוודית אך העדיף לחיות באיזור
הצפוני של רוסיה ולעסוק שם בּמחקריו וּבצֵיד-דוּבּים. מנישֹוּאיו לאחת מילידות
האיזור נולדה העלמה
הנ"ל, שנתייתמה
מאִמהּ ובהגיעה לפִרקה נדדה עד וינה, בּה בּיקשה לרכּוש השכּלה גבוהה. בין הרב
שנתפּקר והעלמה מעורבת-הגזע נתפּתח בווינה רומאן, שהגיע בּמהרה לסיומו כשהגבר
היהודי-רוּסי מודיע לאהוּבתו הנִזנחת על שוּבוֹ לרוּסיה ומשאיר בידיה את כתובתו
במוסקבה. לאחר עזיבתו מגלה העלמה כי היא הרה לו, אך אינה מודיעה לו על כך דבר. היא
חוזרת בלב שבוּר אל חופי ים הקרח הצפוני, יולדת את תינוקה ומפקידה אותו בבית אביה,
צייד-הדוּבּים השוודי, בּית שלא היה
אלא "איגלוּ" הבּנוּי מקוּבּיוֹת קרח. בהיות בּנה כּבן שנתיים מתה אמו ועד היותו
כבן שבע היה סבו מגדלו ומחנכו היחיד. יום אחד נפצע הסב פציעה אנוּשה בּצֵיד דוּבּים
לבנים ונאלץ לבלות את שארית ימיו
על
ערש דווי באותו "איגלוּ". באחד הימים, כשהחמיר מצבו והיה ברור לו כי ימיו ספוּרים,
שמע את נכדו אלכּסנדר, המכוּנֶה שוּרָא, מתקוטט מִחוּץ לָ"איגלוּ" עִם אחד מילדי
ה"איגלוּ" השכן.
בין שאר הגידוּפים וה"מחמאות" שהחליפו ביניהם שני הזאטוטים קלטה אוזנו של הסב
המרוּתק למיטת- חוֹליוֹ גם את המילה "זִ'יד" (המקור: פּולני, שיבּוּשהּ של
המילה הצרפתית juif [יהוּדי], אך כּשם- גנאי מקוּבּלת מילה זו גם
ברוּסיה ובשאר הארצות הסלאביות). –"שוּרָא," קרא לנכדו בּשם-החיבּה
שהוּצמד
לו, "בּוא הֵנָּה, יקירי, ואָחוּד לךָ
חידה." הילד המסוּקרן נכנס אל ה"איגלוּ" ויַאנסֶן
השְכִיב- מְרַע אמר לו כּך: "שמעתי אותך אומר 'זִ'יד'. כּלוּם יודע אתה מהוּ
'זִ'יד'?" – "ז'יד, סבּא," אמר שוּרָא, "הוּא מין שֵד וּמזיק, בּעל זנב
וקרניים, החוטף ילדים מהוריהם." –"לא, שוּרָא," אמר הסב, "'ז'יד' הוא בּן לעם עתיק
שבִּזכוּתוֹ קיבּל
העולם את הבּיבּלֵיאָה (התנ"ך) ואתה
עצמך נחשב 'ז'יד'"
(הוּא
טעה, כּמוּבן, מבּחינה הִלכתית, אולם שוודי חוקר-טבע אינו בּר-הָכֵי בּהלכה). הילד
נפגע קשות, פּרץ בּבכי מר
וקשה היה ליַאנסֶן הזקן להרגיעוֹ. מִשנִרגע סופסוף, הראה לו הסב מעטפה ישנה
וּדהוּיה שעל צידה האחורי היתה רשוּמה כּתובתו של יהודי מוסקבאי לא-נודע לו בּשם ר'
יוסף פֶּן. הוּא בּיאר לנכדו כּי מאחר שימיו ספוּרים, מבקש הוּא כּי עִם מותו ישמור
הילד מעטפה ישנה זו מִכּל משמר ויעשה כּל מאמץ אפשרי להגיע למוסקבה, המצוּיה
"אי-שם, מֵעֵבֶר להרי החושך", וּלאתר את אביו מולידוֹ, אותו ה"ז'יד"... ואכן, עִם
מותו של האריסטוקראט השוודי הזקן, בהיותו בן שבע בִּלבד, הֵחֵל שוּרָא (אלכּסנדר)
חֲסַר-הכֹּל את דרך נדוּדיו מגדות ים הקרח הצפוני עד מוסקבה, דרך שארכה שש
שנים שבּהן התגלגל, כנער-הפקר, על פני אמא רוּסיה בּחיפּוּשיו אחר אב שכּלל לא ידע
על קיוּמוֹ. בּמרוּצת אותן שנים נתמכּר לאלכּוהול, לחיי כּנוּפיות-נערים פּרוּעוֹת
ולסוציאליזם. הוּא אף הֵחֵל לכתוב שירה, בּרוּסית כּמובן, ואחד משיריו מאותה תקופה,
"בּן-הפקר", תוּרגם מאוּחר יותר לעברית בּסיוּעוֹ של המשורר אברהם
שלונסקי.
וּממש
כּמו בַּטלנובלות, הופיע אותו בּן-הפקר יום אחד בּביתו של ר' יוסף פֶּן, יהוּדי
מוסקבאי בּעל- בּיתי,
נשֹוּי ואב לשתי בּנות, והציג בּפניו את המעטפה הישנה שבּה נכתבה כּתובתו בּעצם
ידיו. האב הנדהם, שלא ידע כּלל כּי הרומאן האסוּר שלו מימי שהוּתוֹ בּווינה
הניב פּרי,
קיבּלוֹ בִּמאור-פּנים, הכניסוֹ לביתוֹ ואף ניסה לשלבוֹ בּמסגרת לימודית מסוּדרת
וּ"מרוּבּעת". עד מהרה נסתבּר כּי מן הנמנע לאלף את סייח-הפּרא: הוא נעשה
"ציוניסט", "אנרכיסט", אלוּף האיגרוּף של "מכּבּי" בּברית המועצות בּמִשקל קל,
ולאחר שהיה מעורב בּכמה וכמה מהוּמות יעצה לו אשתו של מקסים גורקי לצאת לבּראזיל או
לפּלשֹתינה. פֶּן, הציוני ה"שֹרוּף", בּחר בּפּלשֹתינה, עלה ארצה בּ-1927 עִם
קבוּצת חלוּצים שנקראה "השחר", עבד במושבה רחובות כּפועל אצל האיכּר
וסופר העליה הראשונה משה סמילנסקי, וּבביתו של זה נתוודע אל בּיאליק. בּיאליק חיבּב את הצעיר הפּרוּע חיבּה
יתירה ובּשבּתות היה פֶּן הולך בּרגל מרחובות עד תל-אביב ולומד מפּי בּיאליק תנ"ך,
גמרא ואוצרות
השֹפה
העברית. הִשתלטוּתוֹ המהירה על מִכמניה של לשון עם-אביו (עד כּדי אקרובּטיקה לשונית
וירטוּאוֹזית) היתה מדהימה ממש, אך יושרו האינטלקטואלי התבּלט כּבר אז, כּאשר
בִּמקום להעלות מס-שֹפתיים "ציוני" לאופנת הימים ההם, העיד על עצמו בּכנוּת כי
עדיין לא הִסתגל לָארץ, (4) אף כּי ה"טֵרוּף התנ"כי
העתיק" שהֱבִיאוֹ אליה מלהיט אותו בּיותר:
הַשֶּמֶש
– גֵּיהִנּוֹם צָלוּי.
אַדְמַת
פִּתִּי
– צַבָּר וָחוֹל.
אֲנִי זוֹרֵק לָךְ
בְּגָלוּי:
אֵינִי
יָכוֹל!
אֵינִי יָכוֹל אֶת
נַאֲקוֹ שֶל
אֹחַ,
אֶת הַשָּרָב
אֲשֶר אַפּוֹ חָרָה,
אֶת הַחַיִּים עַל
חֹד הַחֹחַ -
לִקְרֹא
מוֹלֶדֶת-מְכוֹרָה.
טֵרוּף עַתִּיק
נוֹתֵן בִּי אֵש-קוֹלוֹ,
אֲבָל אֵינִי
יָכוֹל. עֲדַיִן
– לֹא!
("עדייןלא!")(5)
הקושי
הנפשי לראות בנוף הארצישראלי של שנות ה-20 למאה הקודמת, מולדת יחידה – קדם להקצנתו האידיאולוגית-פוליטית של פֶּן מציונוּת
סוציאליסטית לקומוניזם בלתי-ציוני. שורשיו, לפחות בשלבי ההִתאקלמוּת הראשונים
בָּארץ – ביאוגראפיים יותר מאשר אידיאיים והדיכוטומיה הנפשית-נופית הזאת
מתבּטאת בשלבים אלה בַּדִילֶמָה שבין שתי המֶטוֹנִימְיוֹת, הדוב הרוּסי (זֵכֶר
לצֵיד-הדוּבּים שאליו הירבּה לצאת בילדוּתו עִם סבּא יַאנְסֶן) מוּל התַּן
המזרח-תיכוני:
אֶרֶץ,
אֶרֶץ-הַשְּכוֹל, תִּזָּכְרִי בַּפַּיְטָן
שֶאַחֵר לָךְ
שִירוֹ עַד לִתְמֹהַ;
שֶהוֹלִיךְ
צְמוּדֵי-קוֹל אֶת הַדֹּב וְהַתַּן
בְּשָאֹג
וְדָמֹעַ.
("הֵלֶךְ זר")(6)
רק
מאוחר יותר, כאשר הפכה ספרד של מלחמת האזרחים (1936-39) לזירת-הניסוּי של הנשק
הגרמני ומעין קְדִימוֹן (promo) למאבק-האיתנים הגלובאלי בין דמוקראטיה ובין פאשיזם, מאבק שנתלקח
שלוש שנים בלבד לאחר-מכן, במלחמת-העולם השניה - רק אז נִבנָה, על בּסיסהּ
של הדיכוטומיה
הבּיאוגראפית-נוֹפִית הזאת בין "הדוב" וה"תן", גם מעין "בּניין-על" (אִם לנקוט
מינוּחַ מרכּסיסטי) רעיוני-פּוליטי
של הַקְצָנָה מקוטב הציונוּת לקוטב הקומוניזם הבּלתי-ציוני. פֶּן מפרסם את הפּואמה
שלו "ספרד על המוקד" (שבּעצם-שמהּ נרמז כּבר הפָּן היהוּדי-היסטורי של העלאת
האנוּסים על מוקדי ה"אוטו דה-פֶה" של
האינקוויזיציה) ומציג מעין פּאטריוטיזם כּפוּל של "שתי מוֹלָדוֹת", שבּאחת מהן בּחר
כּחלוּץ ציוני צעיר, אך השניה, זו שעזב מאחוריו, חסֵרָה לו מאוד בּשל ה"סכּין",
ה"הוֹללוּת" ו"הרַעַם" האנארכיסטיים-בּוֹהֶמִיִּים של ימי נעוּריו בּרוּסיה - וּכבר
כּאן מִתמחשת הדִילֶמָה הטיפּוּסית לו, בּחייו כּבשירתו, בין יֵצֶר לאידיאולוגיה:
בְּעַד מוֹלֶדֶת
זוֹ אֲשֶר לֹא יְדַעְתִּיהָ
וְרוּחַ רֵיחָנִית
בִּזְהַב הַפַּרְדֵּסִים –
הֵשַמְתִּי אֶת
נַפְשִי, בִּצְחוֹק עַלִּיז שְלַחְתִּיהָ
לְהִשָֹּרֵף
בִּיקוֹד חַמְסִין.
מַה בִּשְבִילִי
חַיִּים בְּלִי הוֹלֵלוּת וָרַעַם,
בְּלִי
סַעֲרַת-שְֹרֵפָה, בְּלִי נְשִיקוֹת סַכִּין,
אֵי שֶמֶש
אֲרוּרָה תִשְפֹּךְ אִשָּהּ בְּזַעַם,
אֵי בְּלִי
מֶרְחָב שִלְגֵי לֵבָב מַזְקִין.
אֲנִי אוֹהֵב
אוֹתָהּ - אֶת זוֹ - אֶת הַמּוֹלֶדֶת!
בְּעַד חוֹלוֹת
מִדְבָּר, שִבְּרִיָּה וְנַבּוּט -
גָּבוֹהַ וְרָזֶה
כְּמַנְגִּינָה רוֹעֶדֶת
עָרִיר בֵּין
הַצְּבָרִים אָנוּד.
..וְכָךְ, בְּלִי
מְגָמָה, צוֹעֶדֶת לָהּ הָרֶגֶל.
כִּבְכִי תִינוֹק
גּוֹסֵס אַפְרוּרִיּוּת קָשָה.
הֵן כָּל
תְּנוּפַת נַפְשִי אַתְּ מְמִיתָה
בִּן רֶגַע,
אַתְּ,
הַמְּכֻנָּה
מוֹלֶדֶת חֲדָשָה.
..שַלְהֶבֶת
סוֹד-סוֹדֵךְ - הִיא מֵעֵינִי נִסְתֶּרֶת
רַק פַּעַם,
אָז... רַק שָם נָגְעָה
בְּדַל שְֹפָתַי.
לָךְ אֶת עֲסִיס
חַיַּי הֵבֵאתִי לְמִשְמֶרֶת
וְדַם
מַחְשְבוֹתַי.
..וְאִם תָּבוֹא עִתִּי
וְיִתְפָּרֵץ רָקִיעַ
וְיַעֲנִין
כָּחְלוֹ, יִתְקַע בָּרָק בָּהָר, -
אֶל תַּרְדֵּמַת
שָֹדוֹת שַאֲגָתִי אַשְמִיעַ
וְאֶתְחוֹלֵל
בְּלִי קֵץ, יָדוּעַ וּמוּזָר.
אֵלֵךְ נָא כְּמוֹ
הָתָם לְהִתְחַבֵּק עִם רוּחַ,
בְּפֶה פָּעוּר
לִשְתּוֹת אֶת סַעַר הַיְּגוֹנִים.
לִצְנֹחַ
שְבוּר-צְלָעוֹת וּלְהִזָּנֵק בְּלִי נוּחַ
בְּיֶתֶר עֹז
לָשִיר שִירַת הַסַּכִּינִים.
אֲזַי שִירָה
פִּרְאִית, אַחֶרֶת וְנִבְדֶּלֶת
אֶל חוֹל לִבֵּךְ
אֶזְרֹק, כִּי הִיא גוֹרַל חַיַּי.
הֵן לֹא לַשָּוְא
פִּרְזַלְתִּי אֶת הַדֶּלֶת
בֵּין שְתֵּי
הַמּוֹלָדוֹת: בֵּין רוּסִיָּה וְאַ"י.
("מולדת חדשה")(7)
אף
כי שיר זה (שנדפּס לראשונה בִּכתב-העת האוונגרדי "כּתוּבים" של שטיינמן וּשלונסקי,
בשנת
1929)
אוצֵר בּחוּבּוֹ עֵדוּת בּרוּרה לַ"כּאב של שתי המּוֹלָדוֹת", כּניסוּחה המפוּרסם
של לאה גולדבּרג באחד משיריה
- הרי שבסך-הכֹּל הוּא מהווה את הדוקומנט הפיוטי המובהק ביותר לשריפת- הגשרים הבּיאוגראפית של פֶּן עם המכורה הרוּסית
וּבחירתוֹ המוּדעת בארץ-ישֹראל. לְפַרְזֵל את הדלת הסוגרת וחותכת סופית את
הדיכוטומיה בין רוּסיה ואַ"י, פירושו הכרעה ציונית מוּבהקת, גם אם בשלב מאוחר יותר
הוא עובר לקומוניזם הבלתי-ציוני ואף
האנטי-ציוני. על הדוּאליזם שבּין נאמנוּתו המוּצהרת לַמפלגה הקומוניסטית בּמשך שנים
רבּות (גם כּשהדבר נָגַד באורח נחרץ הן את מִזגוֹ האינדיווידוּאליסטי של
"אַאוּט-סַיְדֶר" מרדני ואנטי-"מרוּבּע" כּמוֹהוּ וגם כּאשר הציוּת לתכתיבֵי
הקרמלין היה ממש היפּוּכוֹ של יושרו האינטלקטוּאלי) על הדוּאליזם החריף הזה
שבּין
המִשמעת
האידיאולוגית לצו-המפלגה וּבין התפּכּחוּתוֹ המרה מאשליותיה - יעידו זכרונותיה של
צעירת בנותיו, סינילגה פֶּן-אייזנשרייבּר, שנרשמו ע"י פּנחס גינוסר וראו אור במוסף
הספרותי של עיתון "הארץ" במלאות
שנתיים לפטירת המשורר:
"במאי
1959 נערכה במוסקבה ועידת אגודת הסופרים הסובייטית. במוסקבה, כמו בתל-אביב, לא
התחשב (אבּא) במוסכמות ובאיסורים כאשר הדבר היה בנפשו. בביקורנו בברית-המועצות, יצא
בּאחד הימים בחמש אחר הצהריים, ואמר לי כי הוא נוסע עם נָזִים חִיכְּמֶת
(המשורר התורכּי- קומוניסטי הנודע,
שחי שנים רבות בגלות פוליטית מארצו, במוסקבה). והִנֵּה שב לבסוף בלילה, מְכוּסֶה
זיעה קרה ונראה כאדם שהזקין בעשרים שנה תוך ערב אחד. - 'היכן הייתָ?' שאלתי אותו.
הוא לא השיב. חלץ את נעליו וגידף בּרוּסית: 'ארוּרים, הלוואי יישֹרפוּ!' הוא הביט
בזעם אל כתלי החדר וכעבור שעה ארוכה, אחרי שנרגעה קצת רוחו, נענה לי וסיפר כי פגש
את בוריס פסטרנק (המשורר היהודי-רוסי הגדול שלא הוּרשה מִטעם שלטונות הקרמלין לטוּס
לשטוקהולם ולקבּל את פרס נוֹבֶּל על הרומאן שלו 'ד"ר ז'יוואגו'). פסטרנק היה נתון
אז במין מעצר-בית.
כּשבּיקש אבי
את כּתובתו באגוּדת
הסופרים הסובייטית, נֶאֱמַר לו כי בּיקוּר כּזה אינו רצוּי. אך אבא לא נהג לוותר,
השֹיג את הכּתובת ויצא לדרכּו בּמונית. למחרת בבוקר כבר ידעו הכּל כי ביקר אצל
פסטרנק. יתכן שנהג המונית
היה איש קג"בּ (השירות החשאי הסובייטי) ואולי מסרו לו את הדבר השומרים
המשגיחים על
ביתו של פסטרנק. אך אבא אמר: 'הייתי מוכרח לראות את פסטרנק. החלטתי כי אֶרְאֶנוּ
ויהי מה, אפילו יעלה לי הדבר בכך, שמחר אצטרך לארוז את החבילות ולצאת את
ברית- המועצות.'
בּשוּבוֹ אל המלון היו
עיני אבי אדוּמוֹת. כּנראה בּכה. העמידוּ לפניו בּקבּוּק קוניאק, והוא לא נגע בו.
לא היה דבר שיעיד יותר מזה על הזעזוע שפּקד אותו… פעם אמר: 'אילו נשארתי בּרוּסיה היתה פרשת הרופאים (9 רופאים, מהם
6 יהודים,
בּיניהם ד"ר ווֹפסי הנודע, שהואשמוּ באשמת-שווא של נסיון להרעיל את
שליטי הקרמלין
והוּצאוּ להורג) מתחוללת בְּעֶטְיִי בשנים
1929-30 ולא
בשנת 1952.' סתם ולא פּירש. לא היה לי ספק כּי התכּוון לומר שאילו נשאר בּרוּסיה
היה גורלו רע ומר. ודרך-אגב, בעת בּיקוּרנוּ בברית-המועצות לרגל אותה ועידת סופרים,
הוּצע לו להישאר בּרוּסיה, והוא השיב כי נעם לו מאוד להיות אורחם, אבל עַם ישֹראל
הוא עמוֹ והעברית שֹפתוֹ. והוא הוסיף בּהוּמוֹר: 'וחוּץ מזה, רבּותי, אין לי בּרירה, יש לי אשה בּישֹראל.'"(8)
ב.
בּהכרעה
לטובת ארץ-ישֹראל אין פֶּן מוותר על תביעות היֵצֶר לחיים "בּיטניקיים",
בּלתי-"מרוּבּעים"
שֶיֵּש
בּהם גם "הוֹלֵלוּת וָרַעַם", גם סכּנות וסכּינים, גם נשיקות - וגם ציונוּת. כפי
שמעידה על תקופה זו בחייו חוקרת הספרות ד"ר חגית הלפּרין:
"שמה
של 'חבוּרת הרוֹעים' קשוּר בחבורה המפורסמת 'חֶבְרֶ'ה טְרַאסְק'.
מקור המילה 'טראסק' הוא
ביידיש ופירושה רעש גדול
ומהומה. מייסדי
'חבר'ה טראסק' היו קבוצת פועלי בניין בתל-אביב
הקטנה,
שבעצם ימי המחסור הכלכלי והמשברים של שנות העשֹרים הקימו את אגודתם, כדי להעלות את
המוראל ו'לעשֹות שֹמח'. חבורה זו היתה ידועה במעשֹי הקונדס שלה ובעזרתה לחלשים
ולנדכּאים בדרכה שלה. בשנת 1927 התכנסה החבורה והחליטה, שצריך להשתתף
במעשֹה
חלוצי ממש. על החלטתה זו של הקבוצה סיפר
יעקב מחט (אַבּוּ-עֶדְרִי), אחד מאנשי החבורה: 'באחד הערבים כשהתאספנו בבית אייזן,
על זנב דג מלוח ומעט משקה, נולד הרעיון של הקמת תנועת רועים בארץ. המטרה היתה פיתוח
ענף המִרְעֶה ועם זה שמירה על אדמות היהודים שעדיין לא היו מיוּשבוֹת. נודע לנו
שבּשייך אַּבְּרֵיק נשאר אדם בודד עִם עדר צאן, החבר גרשון פליישר, יחיד מגרעין של
קבוצת רועים שהתפזרה. אחרי משא-ומתן והבנה הדדית הצטרפנו אליו ויסדנו את קבוצת
הרועים באדמות שייך אבּרֵיק.' בשכנוּת לקבוצת הרועים גרה משפחת אלכּסנדר זַייד,
והחבוּרה קיימה עִמם יחסי רֵעוּת עמוקים.' באותן שנים היה פֶּן מקורב ל'חבר'ה
טראסק' והיה נוסע לעיתים קרובות לשייך אבּרֵיק ושוהה אצל חבורת הרועים. בזכרונותיו
כתב יעקב מחט: 'גם המשורר אלכּסנדר פֶּן היה בין מבקרינו הקבועים ובהשראת המקום
והחבר'ה כתב שירי רועים.'"(9)
במכתב
לאקו"ם טען פֶּן שהוא-הוא מחבּרם של שירי הרועים הנודעים מאותה תקופה, "לַמִּדְבָּר
שָֹאֵנוּ עַל דַּבְּשוֹת
גְּמָלִים", "מֵעֵמֶק לְגִבְעָה" ו"לַמַּעֲיָן" (שני הראשונים אכן נכללו במבחר
כתביו שיצא לאור לאחר מותו, בעריכת כותב שורות אלו ובהרשאתו המלאה של פֶּן עצמו,
בקובץ "היה או לא היה" הנזכר בביבליוגראפיה למאמר זה). היו שטענוּ (הזמרת רבקה מחט,
אשת יעקב מחט, הסופר והמחנך אליעזר שֹמֹאלי, מחבּר "אנשי בּראשית" על משפחת
אלכּסנדר זייד, ובת-שבע רזניק) כי הם נתחבּרוּ ע"י איש קבוצת הרועים משה
זמירי (שאולי היה אחד ממחבּריהם ה"קולקטיביים" של שירים אלה, ביחד עם
פֶּן, ואולי ויתר על ההכּרה בּ"אבהוּתוֹ" על שירים אלה, אִם בּשל צניעותו המופלגת
ואם משום שזמירי שאף ליצור שירי-עם אותנטיים שלא ייוודע מי באמת
חיבּרם). אשר
להערצתו הגדולה של פֶּן לאלכּסנדר זַייד (שאף מוצאו, ממש כּמו זה של פֶּן, לא היה
יכול לעבור את הקריטריונים המחמירים של ההלכה היהודית – זייד היה בּן למשפּחת "סַבּוֹתְנִיקִים", רוּסים שנטשוּ את הדת
הפּראבוֹסלאבית, עלוּ ארצה ותרמוּ רבּות למפעל הציוני) מעיד שירו המפורסם - שהוּלחן
ע"י מרדכי זעירא - בּו מוּפגנת, בין השאר, הווירטוּאוֹזיוּת הלשונית המוּפלאה
שלו:
אֲדָמָה,
אַדְמָתִי, רַחוּמָה עַד מוֹתִי,
רוּחַ רַב
חַרְבוֹנַיְך הִרְתִּיחַ.
אֵרַשְֹתִּיךְ
לִי בְּדָם שֶאָדַם
וְנָדַם
עַל גִּבְעוֹת
שֵיךְ אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה.
הַמָּחוֹל
בְּגַלִּים יְעַגֵּל עִגּוּלִים.
אוֹרִי, שֶמֶש,
לָעַד בְּחַרְתִּיהָ!
בְּיוֹמִי
וְלֵילִי לִי יֵהוֹד עֲמָלִי
עַל גִּבְעוֹת
שֵיךְ אַבְּרֵיק
וְחַרְתִּיָּה.
כָּאן צַמְּרוֹת
הַזֵּיתִים מְזַמְּרוֹת: זֶה בֵּיתִי,
אֶבֶן-אֶבֶן
תִּלְחַש: הִכַּרְתִּיהוּ.
הֶרָה, הוֹרָה
שֶלִּי, יְבוּלַי מַבְשִילִים
עַל גִּבְעוֹת
שֵיךְ אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה.
בִּשְבוּעָה
לוֹהֲטָה אַתְּ שְבוּיָה לִי עַתָּה,
זֶה הַלֵּב אֶת נִדְרוֹ לֹא יַרְתִּיעַ
כִּי צִוַּנִי
חֵרוּת הָאָדָם הַפָּשוּט
עַל גִּבְעוֹת
שֵיךְ אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה.
("על גבעות שייך אבּריק") (10)
אולם
מה שנוגע לענייננוּ – בּרוּר היה כי פֶּן מצא אז בהווי
הרועים החופשי וההרפתקני אפיק בריא וציוני למהדרין לתביעות היֵּצֶר ה"צועני" שלו
מימי כּנוּפיוֹת נערי-ההפקר של נדודיו מן ה"איגלוּ" של סבא יַאנְסֶן המנוח עד לביתו
המוסקבאי של אבּא יוסף פֶּן. הוּא הציב אנטי-תיזה לתקדים המדכּא של התאבּדוּת ידידו
מימי מוסקבה, המשורר הגדול סרגֵי יֶסֶנִין (1895-1925). על יסנין כתב פֶּן עצמו:
"משורר-ליריקן נודע, שנתפּרסם בּשיריו עדינֵי הרישוּם האַקְוָרֶלִי
מחַד וּבהִתפּקרוּת פּסימיס- טית-מרזֵחית מאידך, אשר בּוֹ, וּבחבריו לדרך-פּיוּטית,
לחם מאיאקובסקי (שמִבחר תרגומים עבריים משירתו פירסם פֶּן בּ-ּ1950) בּכוח שיריו
החריפים. יֶסֶנִין התאבּד בּ-1925. מותו גרם למבוּכה רבּה בּין המשוררים
וּקהל מעריציו.
הִלְכֵי-רוּח של דיכדוּך ואובדן-דרך בּאוּ לידי
בּיטוּי בּעשֹרות שירים שהוּקדשוּ לזִכרוֹ. בּיחוּד שתי שוּרוֹת, המסיימות את
שירוֹ, שהשאיר, כּביכול, בּתור 'צוואה רוּחנית' – הן שהפכוּ לזמן-מה
למוֹטוֹ של
דוגלֵי-בּפּסימיזם. והן: 'בְּחַיֵּינוּ לֹא
חִדּוּש הַמָּוֶת/ אַךְ לִחְיוֹת – חִדּוּש פָּחוֹת מִזֶּה.' מאיאקובסקי, היחיד שהבין לסַכָּנָתָן של
שוּרוֹת אלה, יצא בּשירוֹ 'לסרגֵי יסנין' להַקְהוֹת את השפּעתן בּכוח
שירי-פּרוגרמאטי והצליח הצלחה מלאה: 'לֹא קָשֶה לָמוּת בְּתַבְעֵרַת חַיֵּינוּ, - /
לַעֲשֹוֹת חַיִּים/ קָשֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר!..."(11)
האירוניה
העצוּבה (והעוּבדתית) היא, שחמש שנים בִּלבד לאחר שגינה מאיאקובסקי בּאורח כֹּה
קטיגורי את הִתאבּדוּתוֹ של יסנין - ליתר דיוק: בּ-14 בּאפּריל 1930 - שָֹם הוּא
עצמו קץ לחייו בּיריית אקדח. פֶּן, הקומוניסט המיליטאנטי של שנות ה-50 לַמאה
הקודמת, אנוּס היה לְטַיֵּחַ פּאראדוֹכּס מנקר-עיניים זה וכתב בכרך תרגומיו:
"אויבי-העם למינם - מבקרי-ספרות, אֶסטֶטים פּיוּטיים
וקוסמופּוליטים תלוּשים מקרקע המציאוּת הסוציאליסטית המנצחת, - שרדפוּ את
מאיאקובסקי ושָֹמוּ מִכשולים בּדרכּוֹ הלוחמת לבנייה חדישה בּשטחי השירה המהפּכנית
– הם-הם שגרמוּ למותו. אך אויבי-העם הוּקעוּ ונתנוּ את הדין
ו..נשכּחוּ. וּמאיאקובסקי – אנדרטה נצחית לנצחונותיה של מהפּכת אוקטובר." (12)
כּיום,
לאחר שעגוּרנים וּמנופים רבּים הסירו מעל כַּנָן אנדרטאות רבּות של לנין, סטאלין
ואולי אף של מאיאקובסקי עצמו; לאחר שכּוּלנוּ היינוּ
עֵדִים ל"נצחונותיה של מהפּכת אוקטובר" – קשה שלא לזכּור כּי בּאותו מִבחר של תרגוּמי פֶּן לשירת מאיאקובסקי
כותב המתרגם: " (מאיאקובסקי) תמיד קרא להיחלץ למאבק נוסף, לביצוּע הקו הגנראלי של
מפלגת לנין-סטאלין"…"'מאיאקובסקי היה ונשאר משוררהּ הכּשרוני
ביותר של תקוּפתנוּ הסובייטית' אמר החבר סטאלין."(13) לאור הדברים הללו קשה להעלות
על הדעת כּי מישהוּ היה מֵעֵז "לרדוף" את ילד-השעשועים של מישטר-הזוועות
הסטאליניסטי ולהביא להתאבּדוּתוֹ. הנרדפים בּאמת היו משוררים דגוּלים כּאנה
אחמטוֹבה, בּעלהּ ניקולאי גוּמילוֹב, המשורר היהודי-רוסי הדגוּל אוֹסִיפּ
מַאנדלשטַאם ובמידה פחוּתה אך קיימת - גם פּסטרנק. האמת העירומה היא, כּמוּבן,
היפּוּכם הנחרץ של "הסבּרֵי" פֶּן, וכפי שמעיד עליו עורכו של פּרק התרגוּמים
האנגליים משירת רוּסיה בַּקובץ המפוּרסם של הוצאת בַּאנְטָאם, ג'ורג' ריווי:
"התאבּדוּתוֹ (של יסנין) היוותה פּרֶליוּד לזו של מאיאקובסקי, המשורר שהאשים את
מעשֵֹהוּ (האובדני) של יסנין... (מאיאקובסקי), שנחשֹף בּאורח הולך וגובר
למֶתַח ולחרדה, לא יכול היה לגַשֵּר על פּני המַּעֲבָר אל רוסיה של סטאלין... הוּא
ירה בּעצמו."(14)
כּנגד
הפּסימיזם היֶסֶנִינִי הנ"ל מעמיד פֶּן אופּטימיזם שהוּא, בּוֹ-זמנית, גם בּיטוּי
לָאספּקט הקונסט- רוקטיבי שבּעצם המפעל הציוני (שהוּא היה קשוּר אליו בּכל נימי
נפשו, גם כּאשר, רישמית ואידי-
אולוגית,
פּרש מן הציונוּת, כּפי שהוּא כּותב על ארץ ישֹראל בּשירוֹ "ארץ זָבַת": "הוֹ, אֶרֶץ הַיֵּעוּד וְאֶרֶץ הַגְּזֵרָה,/ גַם
בַּכְּפִירָה אֲנִי מִבְּנֵי בּוֹנֶיהָ")(15) וגם עולה בּקנה אחד עם ה"קו" הקרמליני
של "ריאליזם סוציאליסטי" ששידר אמוּנה בּעתיד טוב יותר וראה בּכל יאוּש גילוּי
פּסוּל של דקאדנטיוּת קפּיטליסטית. אופייני לגישתו זו, מחד, ולהיותו בּן-בּית אמיתי
וטבעי בּיותר בּספרוּת העולם כּבמסורת העברית, מאידך, הוּא השיר הבּא:
"להיות או לא להיות, הִנֵּה השאלה!"
"לֹא לִהְיוֹת?"
– לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת!
אֲנִי מֻכְרָח
לִהְיוֹת בַּגֹּדֶל וּבַפֶּרֶט,
בְּכָל דְּפִיקַת
לִבִּי עַד אַחְרִיתָהּ לִחְיוֹת
מַהוּת חַיַּי
מוֹרֶדֶת לְתִפְאֶרֶת.
לֹא לִהְיוֹת
– לֹא
יָכוֹל
לִהְיוֹת!
"לֹא לִהְיוֹת?"
– לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת!
עָלַי עוֹד
לְהַמְרִיא, אוֹבֵד מִשְקָל וָנֹהַג,
יַחְדָּו עִם
יָפָתִי אוֹפֶלִיָּה לִשְתּוֹת
גְּבִיעֵי
זְרִיחָה עַל מַאֲדִים וְנֹגַה.
לֹא לִהְיוֹת
– לֹא
יָכוֹל
לִהְיוֹת!
"לֹא לִהְיוֹת?"
– לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת!
כִּי חַי אֲנִי
שְנַת-אוֹר בְּכָל שְנִיָּה שֶל חֹשֶךְ,
מֵחֶבְיוֹנֵי
אָטוֹם חַיָּב אֲנִי לִסְחֹט
מִלָּה
נִשְֹגֶּבֶת "אֹשֶר".
לֹא לִהְיוֹת
– לֹא
יָכוֹל
לִהְיוֹת!
"לֹא לִהְיוֹת?"
– לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת!
בְּלִי שְתֵּי
עֵינַי תִּקְפָּא הַשֶּמֶש הַנִּתֶּכֶת.
כְּאַבְרָהָם
תְּרָפָיו, צֻוֵּיתִי לְכַלּוֹת,
שֶקְסְפִּיר,
שְאֵלוֹתֶיךָ.
לֹא לִהְיוֹת
– לֹא
יָכוֹל
לִהְיוֹת!
("האמלט בּן-זמננוּ")(16)
ג.
פָּן אחֵר בּאישיוּתוֹ וּבשירתו של פֶּן,
בּו בּולט הניגוּד בּין יֵצֶר לאידיאולוגיה, הוּא יחסו של המשורר אל האשה.
כּקומוניסט (ואף לפני השלב הקומוניסטי בּחייו, כּחלוּץ ציוני-סוציאליסטי
צעיר) אין
ספק שדָּגַל בּשיוויון מלא ואמיתי בּין המינים. ואכן, שיריו הפּרוגרמאטיים, שאותם
נוהג היה לדקלם בּקולו העמוק והמרשים בּעצרות המוניות של האחד בּמאי וּבשאר
אירוּעים של ארץ ישֹראל העובדת, מאשרים קביעה זו (לדוּגמה: "הוּא הָיָה אָדָם
פָּשוּט,/ אֵם זְקֵנָה, אִשָּה עוֹמֶלֶת").(17) אך בּחינה מדוּקדקת
יותר, הן
של הבּיאוגראפיה שלו והן של שירתו, מגלה כּי הוּא היה הכּל מלבד גבר שיוויוני.
אפילוּ בְּשיר בּוֹ
נִרמזת תחוּשת אשמתו של הגבר כּלפּי האִשה הנִפגעת מִמנוּ והמְּגַלָּה לאכזבתה כּי
בּרגעים הקשים בּיותר - הקיר (שאליו היא לחוּצה בּזוּגיוּת אוּמללה זו) הוּא
מִשענהּ היחיד, בִּמקום שיהא זה בּן-הזוּג – אפילוּ
בְּשיר זה מיוּצגת מהוּת הגבר כּאימפּריאליזם נפשי הכּובש את האשה בּאורח
טוטאלי, מִקָּצֶה אל קצה, כּשאפילוּ ההוֹדאה המרוּמזת בּאשמת הִתמכּרוּתוֹ
לאלכּוהול - האוסף אל שלטונו המְמַכֵּר את בּבוּאת האשה שנעלמת מתודעתו על הסף
ומִתְאַיֶנֶת- מִתְאַפֶּסֶת לחלוּטין – אינה מבטלת את העוּבדה המחרידה,
המקוֹממת ממש, של תיאוּר האשה כּאיזו טֶריטוֹריָה כּבוּשה, חסרת כּל אישיוּת וכבוד
עצמי, וּבּוודאי לא כִּשוות-כּוח-וערך לַמשורר-הגבר:
אֶת כֻּלֵּךְ מִ -
וְעַד -
אֶת כֻּלֵּךְ עַד
מֵעֵבֶר לְאַתְּ
עַד מֵעֵבֶר
לַקִּיר
הַמַּכִּיר
אֶת
גַּבֵּךְ
בִּהְיוֹתוֹ לָךְ
מִשְעָן בְּגַפֵּךְ.
אֶת כֻּלֵּךְ
מֵעֵינֵךְ
עַד מִכְשַף
הֱיוֹתֵךְ בְּאֵינֵךְ
עַד
מוֹתָהּ שֶל
עֵינִי
בְּיֵינִי
שֶאָסַף
בָּבוּאַת עִלּוּמֵךְ עַל
הַסַּף.
אֶת כֻּלֵּךְ מִ -
וְעַד –
אֶת
כֻּלֵּךְ עַד מֵעֵבֶר
לְאַתְּ!
("לאחת ש…")(18)
ואילוּ בּשירוֹ "וידוּי" (הנהדר מבּחינה
שירית והנִּרְאֶה, על פּניו בִּלבד, כּשֹיא החרטה, הבּיקורת וההלקאה העצמית) מגלים
אנוּ בּעיוּן מעמיק, כּי למרות מראית-העין של הכּאה-על-חטא דוסטוייבסקאית
– הרי שמבּחינת תוֹכנוֹ – זהוּ, אליבּא דאמת, שיר מאצ'וֹאיסטי-שוביניסטי מוּבהק, שבּו האשה
האוּמללה מוּכנה לעבור שוּב את כּל הוִיאַ-סְבוֹלוֹרוֹזָה של סֵבֶל, השפּלה
ועלבּונות, וּבִלבד שכּל זה "יוענק" לה מידי הגבר שיחסהּ אליו הוּא יחס של אהבה
מאזוכיסטית ממש, משהוּ המעלֶה מיד על הדעת את שירהּ הנוקב, המצמרֵר, של רחל המשוררת
(שנכתב, אגב, בּדיוּק בּאותה שנה בּה נִדפּס שירו העברי הראשון של פֶּן,
1929):
מִלְּמַטָּה
לְמַעְלָה...
כָּךְ:
בְּמֶבָּט מָסוּר
וְעָגוּם
שֶל עֶבֶד, שֶל
כֶּלֶב נָבוֹן.
הָרֶגַע גָּדוּש
וְזַךְ.
דּוּמִיָּה.
וְכֹסֶף
סָתוּם
לְנַשֵּק אֶת יַד
הָאָדוֹן - -
("אִשָּה")(19)
אך
נחזור אל שירוֹ של פֶּן, "וידוּי", הכּתוּב כִּביכול
מִנקוּדת-התצפּית של אשת המשורר (וּבמִקרה ספּציפי זה, מוּתר אוּלי לנחש כּי הוּא
"נֶאֱמָר", לכאורה, מִ"פִּיהָ" של רעייתו הראשונה, בֶּלָה, שהיתה - כּמוֹהוּ -
חלוּצה צעירה בּקבוּצת הפּועלים "השחר" בּמושבה רחובות, בּסוף שנות
השלושים; או,
לחילוּפין,
מִ"גרוֹנהּ" של חנה רובינא, הגברת הראשונה של התיאטרון העברי, שהיתה חברתו-לחיים
בַּשנים 1932-34:
..וְקִנֵּאתִי
לְךָ וּבַחֹשֶךְ אָרַבְתִּי
וְשָֹנֵאתִי
לְךָ וְעַד דֶּמַע
אָהַבְתִּי
וּבֵיתֵנוּ שָמֵם
מִחִיּוּךְ וּמִצְּחוֹק.
וּבְשוּבְךָ אֶל הַבַּיִת,
מָרוּד כְּמוֹ כֶּלֶב,
עֶלְבּוֹנוֹת שֶל
זָרִים בִּי
נָקַמְתָּ פִּי
אֶלֶף
וָאֵדַע כִּי
חָשַבְתָּ עָלַי מֵרָחוֹק.
וּבַלַּיְלָה
הַהוּא, עֵת הִטַּחְתָּ בַּדֶּלֶת
וְהָלַכְתָּ לָעַד
וַאֲנִי נוֹשֵֹאת יֶלֶד,
רַק חָשַךְ אוֹר
עֵינַי אַךְ לִבִּי לֹא נִשְבַּר;
כִּי הָיָה
לִי בָּרוּר כְּמוֹ
שְתַּיִם וּשְתַּיִם
שֶתָּשוּב עוֹד
אֵלַי וְתִפֹּל עַל
בִּרְכַּיִם
וַאֲנִי בְּפָנֶיךָ אַבִּיט
וְאֹמַר:
כֵּן, הָיָה זֶה
לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת,
אֲבָל טוֹב
שֶנִּפְגַּשְנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת;
אִם יִהְיֶה זֶה
שֵנִית – אַל יִהְיֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ
אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ
מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ
הַשִֹּמְלָה הַפְּשוּטָה מִשְֹּמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה
שֵנִית אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ,
כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
("וידוּי")(20)
אין
פּלא בּכך ששיר זה, על אף יופיו השירי, עורר עליו – וּבצדק רב – לא רק את חמת הפֶמיניסטיוֹת שבּינינוּ, אלא את התנגדוּתוֹ של כּל
אדם המאמין בּתום-לב בּשיוויון אמיתי בּין המינים. מבּחינה
זו אין פֶּן, בּסתירה הבּולטת בּין יֵצֶר לאידיאולוגיה, יחיד בּשירה העברית.
אלתרמן, בשירו המוּלחן והמזוּמר אצלנו השכּם והַעֲרֵב (המלחין: אריה לבנון, המבצעת:
זהבה בּן) אף הוּא מתאר דמוּת אשה המוּכנה לסבּוֹל כּל השפּלה ועלבּון מצד הגבר
וּבִלבד שלא יבקש ממנה לשכּוח אותו:
הוּא אָמַר: אִם
תֵּלְכִי אַחֲרַי
לֹא קְטִיפָה
תִלְבְּשִי וְלֹא מֶשִי,
וְיִרְבּוּ הַמְּרוֹרִים עַד
בְּלִי כֹּחַ אוּלַי.
אָז אָמְרָה הִיא
לְאַט: כֹּחַ יֵש
לִי.
אִם צָרִיךְ
אֶתְהַלֵּךְ בִּסְחָבוֹת
שֶיִּהְיוּ
כַּקְּטִיפָה הָרַכָּה.
אִם תֹּאמַר לִי
אֶשְטֹף רְצָפוֹת
וְאֶהְיֶה
בְּעֵינַי כְּמַלְכָּה.
..אָז אָמַר: מַה
יִּהְיֶה אִם אֶבְגֹּד
וְאוֹתָךְ אֶעֱזֹב
מְיֻתֶּרֶת
בְּלֵילוֹת
אֲרֻכִּים לְחַכּוֹת
עַד שוּבִי
מִזְּרוֹעוֹת הָאַחֶרֶת?
אִם צָרִיךְ
לְחַכּוֹת, אֲחַכֶּה,
כָּךְ אָמְרָה
וּפָנֶיהָ בָּאוֹר.
אִם תֹּאמַר לֹא
לִבְכּוֹת, לֹא אֶבְכֶּה.
הָעִקָּר שֶאֵדַע
כִּי תַחְזֹר.
..אָז אָמַר: מַה
יִּהְיֶה אִם אַגִּיד
שֶעָלַיִךְ לָקוּם
וְלָלֶכֶת
וְלִשְכֹּחַ
אוֹתִי וְשֵנִית
לֶאֱהֹב, כִּי
לָרְחוֹב אַתְּ מֻשְלֶכֶת?
הִיא רַק רֶגַע
שָתְקָה וַתְּחַיֵּךְ
וְדִבְּרָה
וּפָנֶיהָ
כַּכְּפוֹר:
אִם תֹּאמַר לִי
לָלֶכֶת, אֵלֵךְ,
אִם תֹּאמַר לֹא
לַחְזֹר, לֹא אֶחְזֹר.
אַךְ דָּבָר רַק
אֶחָד אַל תִּשְאַל:
אַל תֹּאמַר לִי
אוֹתְךָ לִשְכֹּחַ.
כִּי אֶת זֶה,
אֲהוּבִי, לֹא אוּכַל,
בִּשְבִיל זֶה לֹא
יִהְיֶה לִי כֹּחַ.
("זֶמֶר שְלוֹש הַתְּשוּבוֹת")(21)
כּאמוּר,
גם אצל אלתרמן, על כּל גדוּלתוֹ הפּיוּטית, בּולטת הסתירה בּין האידיאולוגיה
השיוויונית (לדוּגמה: הנערה והנער בּ"מגש הכּסף" או "מיכל וּמיכאל" בּ"עיר היונה"
– מוּל גילוּיים סֶקסיס- טיים בּולטים כּבר בּשיר מוּקדם מאוד שלו,
"אמא, אַל תִּשְּׂאִי נאוּם בּאסיפת נשים!") וּבין הנימה הסַאדוֹ-מאזוֹכיסטית
המוּבהקת, העוברת כּחוּט השָּנִי הן בשירתו והן בַּבּיאוגראפיה האישית שלו, בּיחסוֹ
לנשים. ההבדל בּין השניים, פֶּן ואלתרמן, בּנקוּדה זו, הוּא בּכך שאצל פֶּן
– מתוארת האשה המאוהבת בּו, כְּמאזוכיסטית, בּעוד שבּשירת האהבה של
אלתרמן גם האשה וגם הגבר נגוּעים לא אחת בּמאזוֹכיזם זה, אלא שאצל הגבר נוספת
למאזוֹכיזם זה גם הקידומת "סַאדוֹ".
מעניין
כּי היחס המאשים של הגבר כּלפּי האשה, הבּא לידי אחד מבּיטוּייו העזים בּיותר
בּשירוֹ הנודע של בּיאליק:
..זַךְ הָיִיתִי,
לֹא-דָלַח הַסַּעַר רִגְשוֹתַי הַזַּכִּים
עַד שֶבָּאת,
יְפֵה-פִיָּה, וּבְרוּחֵךְ נָשַפְתְּ וְנִדְלַחְתִּי.
וַאֲנִי,
נַעַר פֹּתֶה,
לְרַגְלַיִךְ בְּלִי-חֶמְלָה הִשְלַכְתִּי
תֹם לְבָבִי, בֹּר
רוּחִי, כָּל-פִּרְחֵי נְעוּרַי הָרַכִּים.
רֶגַע קָטֹן
מְאֻשָּר הָיִיתִי בְּלִי-חֹק, וָאֲבָרֵךְ
אֶת הַיָּד
הַחֹלֶקֶת לִי מַכְאוֹב הָעֹנֶג הֶעָרֵב;
וּבְרֶגַע קָטֹן
שֶל-תַּעֲנוּג, שֶל-אֹשֶר וָגִיל, עָלַי חָרֵב
עוֹלָם מָלֵא
– מַה-גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶנָּתַתִּי בִּבְשָֹרֵךְ!
("העיניים הרעבות")(22)
יחס
זה מקבּל בּשירת פֶּן טרנספורמאציה מִקּוֹטֶב האשה הספציפית, הבּיאוגראפית, אל קוטב
המהוּיוֹת המוּפשטוֹת-מוּכללוֹת, כּגון "מולדת", כּגון "לילה", או כּגון
"ירוּשלים".
דוּגמאות
למַעֲתָק (shift) לקוטב "המולדת":
"מִי,
מִי הִמְצִיאֵךְ לְחָרְכֵנִי בְּחֶנֶק?"(23)
או:
"לְפֶתֶן הַפִּתּוּי הִקְרַבְתִּי אֶת
הַפֶּלֶא/ בְּהִמָּשְכִי אַחַר טַבַּעַת- שָוְא."(24) או
גם: "עֲלֵה, סוֹרֵר, נַסֵּה לִכְפֹּר בָּהּ עַד עוֹלָם - / הִיא לֹא תַרְפֶּה
כַּצֵּל, עוֹקֶבֶת וְשוֹמֶרֶת,/
מִפִּיךָ תֵעָקֵר
'מַה טֹּבוּ' שֶל בִּלְעָם/ עֵת בְּלִבְּךָ קְלָלָה הַמַּזְעִיקָה
לְמֶרֶד."(25)
דוּגמה
למעתק אל קוטב "הלילה":
"עַל
אַרְבַּע זְנוּנוֹת רַגְלֶיהָ /פַּרְצוּפַת הַלַּיְלָה קָמָה./ כַּמָּה תְהוֹם בְּהֶרְגֵּלֶיהָ,/
כַּמָּה רֹךְ וְרֹעַ כַּמָּה!"(26)
ודוגמה
למעתק אל קוטב "ירושלים":
"הִנּוּמַת
כִּשּוּפַיִךְ עוֹלָה וּפוֹרֶצֶת,/ קְדֵשָתִי, בַּתֵּבֵל מִי רִיבֵךְ לֹא
יָרִיב?/ מִבָּבֶל אָץ לִטְעֹם אֶת בְּשָֹרֵךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר,/מֵאַשּוּר
הִשְתּוֹקֵק לָךְ אָדוֹן סַנְחֵרִיב."(27)
יחסי
האהבה-שֹנאה בין המשורר הנזקק לאשה, לעיר, למולדת ולכל הוויה שמִבּחינה לשונית
היא מְסוּוֶגֶת
כִּ"נְקֵבִית" (הלשון העברית מאפשרת, כּידוּע, "סכיזופרניה" עשירה של קונוטאציות
לַמילה
הקצרה
"אַתְּ", והדבר בּולט, בּין השאר, בּשירת אלתרמן לא פּחות מאשר בּשירתו של פֶּן)
וּבין
חרדתו
להשתעבּד להּ ולאבּד בּכך את חירוּתוֹ הצוענית-בּוהמית - הם נושֹא מרתק למחקר
טקסטוּאלי מקיף. דוּגמית צנועה לכך ניסחה חוקרת הספרות הגר אלון.(28) מִכּל מקום,
דווקא בגיזרה תמאטית זו בּולט בּיותר המאבק הפּנימי בּין יֵצֶר לאידיאולוגיה בּאורח
המזכּיר את המאבק הפרוידיאני בּתוככי ה"אני" (ה-ego), בּין
ה-id המושך כּלפּי מטה ובין ה"אני העליון" (ה-super
ego) המושך כּלפּי מעלה (או, בַּמינוּח הבּוֹדְלֶריאני, בּין השֹטן
והמלאך הנלחמים על נפש המשורר וּבקִרבּהּ).
ד.
אוּלם
למאבק בּין יֵצֶר לאידיאולוגיה היה גם פָּן פּוליטי, שבּו התנגשוּ לא אחת
עצמאוּתוֹ האמנוּ-
תית-אינטלקטוּאלית של המשורר ותכתיבי המפלגה שהוּא נחשב בּמשך שנים רבּות
לאיש-הרוּח הבּולט בּיותר שלה. כּותבת
על כּך חוקרת הספרוּת ד"ר חגית הלפּרין:
"הסופרים
ואנשי-הרוּח שהבינוּ את שירתו והעריכוּ אותה, אנשי דור שלונסקי-אלתרמן, היו יריביו
הפּוליטיים, שלא עזרוּ לו להוציא את ספרי שירתו; ואילוּ חברי מפלגתו, הללוּ
שתמכוּ בּו, בּחלקם לא הבינוּ את שירתו הלירית ולא ראוּ את חשיבוּתה... פֶּן נע
איפוא בּין אהבתו והערצתו לשלונסקי ולאלתרמן, שאותם כּינה 'חבריו-יריביו' ושהם היו
קהל קוראיו הפּוטנציאלי, לבין שוּתפיו האידיאו- לוגיים שלא תמיד הבינוּ את
שירתו אך עזרוּ לו לפרסמה... הספר ('לאורך הדרך', בהוצאת 'מדע וחיים' של המפלגה
הקומוניסטית) עבר צנזוּרה כּפוּלה וּמכוּפּלת: הן צנזוּרה מרצון שהפעיל פֶּן עצמו
והן צנזוּרה מטעם המפלגה, שניסתה לכפּות על פֶּן מבחר שירים בּהתאם לדרישותיה...
פֶּן נענה לצנזוּרה של 'צו לִבּוֹ' ולא 'לצו מגבוה' של המפלגה הקומוניסטית והביא
קורבּן חלקים מראשית שירתו הלירית, שהיתה אהוּבה עליו לא פּחות משירתו
הפּוליטית. ...אוּלם פֶּן לא רק השמיט שירים רבּים ממיטב שירתו, כּפי שהודה,
אלא הכניס שינוּיים מפליגים בּשירים מרכּזיים, בּהתאם לָאידיאולוגיה שאימץ לעצמו.
...השמטת חלקים מן השירה הלירית ושיבּוּש סדר הזמנים של השינוּיים שערך,
תמכוּ בַּמיתוס
שבּרא פֶּן, מיתוס המשורר-הקומוניסט-העברי, שדרכּו היתה בּרוּרה מאז עלייתו
ארצה."(29)
כּלומר:
גם בּקו-התפר שבין שירה לפּוליטיקה נטוּש היה המאבק בּין היֵּצֶר הלירי,
האישי-אותנטי של משורר שלא הֵחֵל את דרכּו כּקומוניסט מילטאנטי אלא עבר לכך בהדרגה,
ולא פּעם תוך הכּחשת חלקים עמוּקים ושורשיים בּיותר בּמִזגוֹ וּבַמנטאליוּת האישית
שלו, שנָּגְדוּ תכלית ניגוּד את הקשי- חוּת הדוֹגמאטית של "קו המפלגה" המוּכתב מן
הקרמלין (ודווקא לא קו עָקִיב ורצוּף, אלא הפכפּך, ציני וּמאקיאבֶליסטי ביותר.
לדוּגמה: גיוּסם של סופרים ואמנים יהוּדיים מברית-המועצות, כּגוֹן הסופר
איציק פֶפֶר והשֹחקן-בּמאי שלמה מיכאלס, ל"ועד היהוּדי האנטיפשיסטי" שנשלח בּמִצוות
סטאלין לארה"ב לגיוּס כּספים ותמיכה ציבּוּרית במאבקה של בּרית המועצות נגד היטלר
– שאִתּוֹ כּרתה ברית המועצות זמן קצר לפני כן את חוזה
ריבֶּנטרוֹפּ-מולוטוב המביש – וחיסוּלם הקאניבּאלי, פיסית ממש, של אותם פֶפֶר ומיכאלס, ביחד עם
עוד סופרים ואמנים יהודיים, כּאשר
הם לא היו נחוּצים כּבר לסטאלין, כגון פרץ מארקיש, אלישע רודין, דֶער נִסְתֶּר
("הנִּסְתָּר" ביידיש) ועוד – שרובם נרצחו ב-12.8.52). קטעי הריאיון עם בּתו של
פֶּן על בּיקוּרוֹ בוועידת הסופרים הסובייטית בּמוסקבה (שאותם הבאנוּ
לעיל) מוכיחים
בבירוּר עד כּמה צדק המשורר בּרומזו לכך שאילוּ היה
נִשאר בִּצעירוּתוֹ בּברית המועצות, היה סופו רע ומר.
ואף-על-פּי-כן
היוּ לו, לפֶּן, גם שירים פּוליטיים נוגעים ללב, שגם בּהם ניכּרת, בּין השאר, זיקתו
העמוּקה לַתנ"ך ולַמוּסר
היהוּדי גם יחד. כּס. יזהר (בּן אחיינוֹ של משה סמילנסקי, שאצלו עבד פֶּן הצעיר
כּפועל בּמושבה רחובות), שלא חשש להצבּיע גם על חוּרבּנם ואסונם של ערביי ארץ ישראל
כּתוצאה מהסיכסוּך היהוּדי-פּלשֹתינאי (בשני סיפּוריו המפוּרסמים, "סיפּוּר חירבֶּת
חיזעֶה" ו"הש-בוּי") – גם פֶּן לא היה אדיש
לַ"צד השני של המטבּע", למרות הזדהוּתוֹ המלאה עם הצד היהוּדי בּמלחמת
השיחרוּר:
כָּאן תִּמְרֵר
הֶעָשָן.
כָּאן הִכְתִּיבָה
הָאֵש אֶת חֻקֶּיהָ.
בַּיִת מָךְ
וְיָשָן
לִצְחוֹקוֹ
הַנִפְקָד מְחַכֶּה הוּא.
לֹא בֶּן-עוֹף
מְדַדֶּה.
לֹא בִּרְכַּת
הַבּוֹצְרִים פְּרִי-הַגֶּפֶן.
שְכוֹל צָהֹב
בַּשָֹּדֶה
מְסַפֵּר
קוֹרוֹתָיו אֶבֶן-אֶבֶן.
עַל גָּדֵר
הַשּוֹעָה
לְמַפַּץ
אַנְחוֹתָיו שֶל הַבַּיִת,
כְּדִגְלֵי
הַשּוֹאָה
דוֹמְמוֹת
בִּשְחוֹרָן שְתֵּי עַבַּיּוֹת.
הַמַּבְעִיר, קוּם וָרֵש!
–
עַל הַחַי,
בִּדְרִיסָה מְפֻרְזֶלֶת,
כְּבָר עוֹבֵר
הַחוֹרֵש
בְּחֶלְקַת
הַזָּרִים הַנִּגְזֶלֶת.
קוֹל
נִשָּׂא בָּרָמָה.
לֹא רָחֵל
מְמָרֶרֶת בְּנֶהִי.
אֲדָמָה, אֲדָמָה,
זֹאת הָגָר
מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ!..
("כּפר
שדוּד")(30)
בּימינוּ
אלה, ימים של אבטלה גואה, פּערים כּלכּליים וחברתיים מתרחבים וּמעמיקים, ואקלים
תרבּוּתי שבּו כּמעט כּל משוררינוּ מסוּגרים, מרצונם, בּמִגדלֵי השֵיין של אסתטיזם
נרקיסיסטי, אטוּם ואוֹטִיסְטִי לכל העוולות, המכאובים והתבעֵרות שמִסביב
– מוּזר ומעורר לא מעט עצב לקרוא שיר שונה כּל-כּך כּמו זה של פֶּן
מלפני קצת למעלה משלושים שנה:
אַרְצִי - פּוֹעֵל
שָחוֹר, פְּשוּטוֹ כְּמַשְמָעוֹ - פּוֹעֵל שָחוֹר אַרְצִי.
הַהִכַּרְתֶּם
אֵי-פַּעַם פּוֹעֲלִים שְחוֹרִים? – אֲנִי מַכִּיר אוֹתָם וּמַאֲמִין בָּהֶם,
לָכֵן גַּם
אַאֲמִין בִּמְכוֹרָתִי, כִּי הִיא – פּוֹעֵל שָחוֹר.
בְּבוֹא הַיּוֹם
עוֹד יִשָּמַע דְּבָרָהּ.
הוֹ, הַדִּבּוּר
הַזֶּה שֶל שְתֵּי יָדַיִם נְבוֹנוֹת וּשְרִירִיּוֹת יִהְיֶה קָצָר
וְתַכְלִיתִי.
אֲנִי מַזְמִין
אֶת כָּל הַסַּפְקָנִים לָבוֹא וּלְהִוָּכַח.
חִנָּם-אֵין-כֶּסֶף.
בֹּאוּ!...
("ארצי – פּועל שחור")(31)
הערות ורשימת
מקורות
(1) - "אופק",
כתב-עת לספרות, להגות ולביקורת, העורך: יוסי גמזו, הוצאת בצלאל צ'ריקובר,
תל-אביב, קיץ
1970, בסיוע המרכז לחינוך ולתרבות של ההסתדרות הכללית (כרך שני ראה אור באביב
1972).
(2) - הלפרין
חגית, "שלכת כּוכבים", הוצאת פּפּירוּס, תל-אביב, 1989.
(3) - פֶּן,
אלכּסנדר, "היה או לא היה", מבחר כּתובים, ליקט, ערך והוסיף מבוא וביאורים:
יוסי גמזו, הוצאת בצלאל
צ'ריקובר, תל-אביב, תשל"ב.
(4) - נימה דומה
מוצאים אנו בשירת אלתרמן ( "בָּאֵש נִקְרַע הַפֶּה אֲשֶר נִקְרָא לִקְרֹא/
לַאֲדָמָה הַזֹּאת/
מוֹלֶדֶת."
["כּוכבים בַּחוּץ"] או: "וְאַשְרַיִךְ, אַשְרַיִךְ, לְשוֹן-חֲרוּצִים/
הַמַּשְֹכֶּלֶת לִדְחוֹת אֶת הַנֶּכֶר
בְּקַש/ וְאַשְרֵי
הַשִּירָה הַכּוֹתֶבֶת 'אַרְצִי'/ בְּלִי לָחוּש כִּי דָרְכָה עַל נָחָש." ["עיר
היונה"]). המוּבאה
הראשונה
–מתוך "שירים
שמִכּבר", הוצאת הקיבוץ המאוחד, מחברות לספרות, דבר,
תל-אביב, תשכ"ב,
והשניה – מתוך "עיר היונה", באותה הוצאה, תל-אביב,
תשי"ח.
(5) - פֶּן,
אלכּסנדר, "היה או לא היה", שם, עמ' 6.
(6) - שם,
שם.
(7) - שם, עמ'
15.
(8) -
פֶּן-אייזנשרייבּר, סינילגה, "אבי, אלכּסנדר פֶּן", מוסף "תרבות וספרות", "הארץ",
3.5.74.
(9) - הלפּרין, חגית: "שירי שֵייךְ אַבְּרֵיק",
"עֵת-מוֹל", עיתון לתולדות ארץ ישֹראל ועם ישֹראל מיסודם של אוניברסיטת תל-אביב
ומשרד החינוך והתרבות, כרך ו', גליון 6 (38), תל-אביב, תמוז תשמ"א- יולי 1981.
(10) - עורכים: פסחזון רפי ואליגון תלמה,
"1000 זֶמֶר ועוד זֶמֶר", הוצאת כּינרת, תל-אביב,
1981, עמ'
78.
(11) - מאיאקובסקי, ולדימיר, "מִבחר
שירים", עברית: אלכּסנדר פֶּן, הוצאת ספרית
פועלים,
מרחביה, 1950, עמ'
267.
(12) - שם, עמ'
261.
(13) - שם, עמ' 15
ועמ' 20.
(14) - Modern
European Poetry, Willis Barnstone (General Editor),
George Reavey (Russian Editor), Bantam Books, Toronto/
New York/ London,
1966, p.387, p. 393.,
(15) - פֶּן,
אלכּסנדר, "לאורך הדרך", הוצאת מדע וחיים, תל-אביב 1957.
(16) - "היה או לא היה", עמ'
58.
(17) - השיר
הפּאציפיסטי "נֶגֶד" (המוּכּר יותר בּשוּרתוֹ הפּותחת: "הוּא הָיָה אָדָם פָּשוּט")
נִראֶה לכותב שוּרוֹת אלוּ - למרות כֵּנוּתוֹ, מצד אחד, והפּוֹפּוּלאריוּת העצוּמה שלו
בּזמנוֹ,- גם כּשָגוּי בּיותר מבּחינה פּוליטית-היסטורית (הוּא נכתב נגד ההתגייסוּת
למלחמת העולם השניה מצד העולם החופשי, ורק כּאשר הצטרפה בּרית המועצות לַמוּתקפים
ע"י גרמניה הנאצית שינה המשורר את טעמו) וגם כּחלק החלש יותר, מִבּחינה ספרותית,
ביצירתו של המשורר. הוּא נִדפּס בּכרך
המקיף של שירת פֶּן, "לאורך הדרך", שיצא בּשנות ה - 50 בּהוצאת "מדע
וחיים" של מק"י. אגב, "עוֹמֶלֶת" היא פּשוּט שגיאה לשונית. בּעברית יש לומר ולכתוב
"עֲמֵלָה".
(18) - "היה או לא
היה", עמ' 25.
(19)
- רחל, "שירת רחל",
הוצאת "דבר", תל-אביב תרצ"ה, עמ' ק"ה.
(20) - שם, עמ'
23. וּלעצם הרקע הבּיאוגראפי המסתתר מאחורי שיר זה: לא זו בִּלבד שאין אמת
בָּרושם הראשון,
השִטחי והמַטְעֶה, כּאילוּ יש כּאן מעין "חזרה בִּתשוּבה" של המשורר
והִתנערוּת מן
היחס הסֶקסיסטי של הגבר המתואר בַּשיר כּלפּי האשה הנִפגעת – אלא ששתי
הנשים האמיתיות,
הבּיאוגראפיות, שֶנִּתָּן לזהות כּל אחת מהן עם האשה-הדוברת בּ"וידוּי", שפֶּן
הוליד מִכּל אחת מהן בּת ומאוּחר יותר נטש את אִמָּהּ - כּלל לא היוּ נשים חלשות,
נִרְצָעוֹת,
כִּדמוּת האשה הדוברת בַּשיר, נהפוך הוּא: אשתו הראשונה, בֶּלָה, לא סלחה לו
מעולם, שיקמה את
חייה ונישֹאה לישֹראל שֹשֹונקין מחֲדֵרָה, שאימץ את בּתוֹ של פֶּן,
זְרוּבָּבֶלָה;
ואילוּ חנה רובינא, למרות שכּל ימיה לא היתה אדישה לקיוּמוֹ של פֶּן, ניתקה את
קשריה הזוּגיים
עמו, וּכפי שכּותבת כּרמית גיא בּסִפרה הבּיאוגראפי על רובינא, "המלכּה
נסעה בּאוטובּוּס"
(הוצאת עם עובד, תל-אביב, 1995, עמ' 188): "לה (לרובינא) לא היה ספק
והיא חזרה ואמרה
לידידיה, כּי אין היא רוצה שבִּתָּהּ תחיה בּצִלּוֹ של
אב שיכּוֹר וחולה הלּוֹקֶה
גם בּהתקפי
אלימוּת."
(21) - "אהבה בת
50", עורך: יואב קוּטנר, הוצאה לאור
"מִשְֹכָּל", ליד "ידיעות אחרונות",
תל-אביב, 1997,
עמ' 54.
(22) - בּיאליק,
ח. נ., "כּל שיריו", הוצאת דביר, תל-אביב, 1953, עמ' קל"א.
(23) - פֶּן,
אלכּסנדר, "ובכל זאת", "לאורך הדרך" (ראה הערת-שוליים מס' 17 ברשימה
זו).
(24) - נוסח מאוחר
יותר של השוּרוֹת המוּקדמוֹת "לָשִיר? אַךְ מָה אָשִיר – שִכַּלְתִּי אֶת הַפֶּלֶא/
בְּהִמָּשְכִי
אַחַר טַבַּעַת-שָוְא" מתוך "מולדת חדשה" (ראה הערת-שוליים מס' 7 בּרשימה
זו).
(25) - פֶּן,
אלכּסנדר, "ארץ זבת", "לאורך הדרך" (ראה הערת-שוליים מס'
17).
(26) - פֶּן,
אלכּסנדר, "לילות בּלי גג", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב,
1985.
(27) - פֶּן,
אלכּסנדר, "ירושלים הקְּדֵשָה", "לאורך הדרך" (ראה הערת-שוליים מס'
17).
(28) - אלון, הגר,
"ההוויה הנשית בּשיריו של אלכּסנדר פֶּן בּין השנים 1927-1933", "עיתון 77",
גליון 278, ניסן
תשס"ג, אפּריל 2003.
(29) - הלפּרין,
חגית: "לאורך דרכּוֹ - רק ספר אחד", "עיתון 77", שנה כ"ב, גליון 216, שבט
תשנ"ח, פברואר
1998, עמ' 22.
(30) - "היה או לא
היה" (ראה הערה מס' 3), עמ' 53.
(31) - שם, עמ'
65.