~~~  ה ק ו מ ד י ה ~~~ ה ת א י ל נ ד י ת ~~~

 

 

חלק ראשון: PARADISO

 

הגיעה העת, החליט, להתנתק קצת מההמולה של בנגקוק. דפדף במדריך, התלבט, ובסוף בחר בקאנצ'אבורי. בעיקר בזכות הסרט ההוא, "הגשר על נהר קוואי". האוטובוס יוצא מהתחנה בתונבורי, על הגדה המערבית של  הצ'או-פראיה. אמנם הוא גר די רחוק משם, ברחוב קאו-סאן שברובע באנגלאמפו, כי משם קל להגיע יום יום ברגל למיקדשים הגדולים. אבל עכשיו התברר כי היתה זו בחירה טובה משחשב, כי יכול היה ללכת ברגל קילומטר אחד, לחצות את הנהר הבוצי על גשר פרא-פינקלאו ההומה, להעיף מבט אחרון על הסירות הארוכות שמנועיהן מתקתקים תחתיו, ומשם לצעוד לאיטו עוד שני קילומטר בלבד עד שיגיע לתחנת האוטובוסים, ממש לפני שהתרמיל יתחיל להעיק על כתפיו, וכך לא יצטרך להוציא אפילו באט מתקציבו המצומצם.

 

רוב התרמילאים, גם החסכנים ביותר, עלו על האוטובוס החדיש והממוזג שהמתין בתחנה.

 

הוא העדיף לנסוע כפי שהמקומיים נוסעים. אף על פי כן, ואולי דווקא משום כך נהגו בו כבוד, ופינו לו מקום ליד החלון, כמודים לו שהואיל להצטרף לאוטובוס המיושן שלהם, שיותר מכל הזכיר לו את קופת החיסכון מפח שהביא לו אביו ליום הולדתו השביעי, תאריך שנחרת בזכרונו כי אז החלה אמו לתת לו בכל בוקר יום ראשון דמי כיס שבועיים, כדי שילמד את משמעותו של הכסף.

 

לא שזה הועיל הרבה, כי הנה הוא, מבוגר פי שלושה, קצת אחרי יום הולדתו העשרים ואחד, ועדיין אינו מבין את מהותו של הדבר החמקמק הזה, שבבית בו גדל אף פעם לא היה ממנו יותר מכדי להבטיח את הקיום היומיומי. כאן בתאילנד, מכל מקום, גם הוא בעשירים, והתחושה הזו, שבארץ לא חש אותה מעולם, כלומר תחושת היכולת לקנות לעצמו כמעט כל פינוק שנקרה על דרכו, גרמה לו גם הנאה, וזה ברור, אבל גם בושה משונה, כאילו נוטל הוא משהו שלא ממש מגיע לו, מנצל את עוניים של אנשים, שבעצם באופן יחסי אולי אינם עניים יותר ממנו, אלא שמעט הכסף שהביא לכאן תפח בערכו פי כמה, ולא בגלל משהו שהוא עשה בשביל זה.

 

לידו ישב גבר שחייך אליו בידידות, אבל מיהר לקום ממש לפני שהאוטובוס החל לנוע, כי מכיוון הנהג פילסה דרכה פנימה אשה לא צעירה, כבת ארבעים או חמישים, שפניה בהירים וגופה מעט מלא אבל גמיש בתנועותיו. עוד בטרם התיישבה במקום שפונה לכבודה לידו, הגיע אחריה, מונף בצהלה מיד ליד מעל ראשי המקומיים המחייכים, התרמיל שלה, והוא יכול היה לעזור למקם אותו בצד התרמיל שלו, שעליו כבר ישבו שתי תרנגולות וחירבנו בשלווה של מי שיודעות כי גם בדרך אל המרק כדאי להנות מיציאה טובה.

 

חיש קל התברר לו כי כריס, ששמה נודע לו מיד כי הציגה עצמה עוד בטרם יצאו מהתחנה, החליטה כי הגיל אליו הגיעה בזכות ולא בחסד, אינו סיבה שלא לטייל במזרח הרחוק, ואל תגיד שאתה רק בן עשרים ואחת, מה אתה אומר לא הייתי מאמינה אתה בטח מתלוצץ כי אתה נראה בוגר ממש אבל אל תעלב גיל זה רק מספר כמו שאני אומרת לבנות שלי, וכאן שלפה מהפאוץ' שהיה חגור תחת חולצתה מספר תמונות, אשר לקח לו קצת זמן לקלוט את מה שהיה בהן, כי פיסת העור החלקה של ביטנה שנחשפה לעיניו השתלטה על מחשבותיו, אבל ההפסד לא היה גדול, כי מה כבר היה שם, כלומר בתמונה אחת הביטה למצלמה בחורה כבת עשרים שבידה תינוק שמנמן, ג'ון שמו, כך נאלץ לשמוע בעודו נאבק שלא להניח לפיסת העור החלקה של בטן הסבתא לחמוק מזכרונו, ולצידה גבר מעונב, רואה חשבון מצליח שעתיד גדול לפניו, ובתמונה השניה שתי נשים, שהימנית היא אליס והשמאלית לא חשובה, כי אליס ממילא מחליפה אותן כמו גרביים אתה כבר מבין שהיא לא אוהבת גברים אבל את זה לפחות היא לא קבלה ממני בירושה חה חה חה. היה לה צחוק נעים.

 

מבנגקוק לקאנצ'אבורי רק 130 קילומטרים, ענין של שעה בכל מדינה נורמאלית, אבל רק בשעת צהריים נכנס האוטובוס, שבינתיים התווספו לו נוסעים גם על הגג, לעיירה המאובקת.

 

המדריך שלו המליץ על "ניטה רפט האוס", אכסניה צפה על מי הנהר קוואיי, לא רחוק מהפארק העירוני. הוא בקש להיפרד לשלום מכריס, כי הניח שאשה בגילה ודאי תשים פניה ל"שרתון" המקומי, אבל כשאמר לה זאת, טענה בתוקף כי לרשת שרתון אין כלל מלון בקאנצ'אבורי, טענה שהוא מצא מוזרה למדי, כיון שהמדריך שבידו ציין אותו במפורש כמלון הטוב במקום, אבל לא נתן דעתו על כך יותר מדי, בפרט שהיא אמרה שגם בכוונתה להתאכסן על הרפסודה של ניטה, מה שמצא חן בעיניו מיד.

 

הוא ניסה לסרב להצעתה להצטרף לטוק-טוק ששכרה בתחנה, אבל כשהתעקשה ויתר, כי הויכוח היה מייגע אותו יותר מההליכה ברגל. הספסל של הרכב המגוחך היה צר, ומגע ירכה ברגלו החשופה גרם התכווצות באשכיו אף שאלה היו מרוקנים למדי אחרי השהיה בבנגקוק.

 

3 israeli soldiers killed near Jordan river "   " צדה את עינו כותרת קטנה ב "Bangkok  Post"   שכריס קנתה מיד עם הגיעם לקאנצ'אבורי, והוא בקש ממנה את העתון. בעוד הטוק-טוק מרעיש ומעלה אבק בטיסתו בסימטאות הצרות, חורק בסיבובים ומבריח ילדים עירומים ממסלול טיסתו, קרא את פרטי התקרית שארעה ארבעה ימים קודם לכן, ב- 25.1.1968, על גשר אלנבי, כאשר חיילים ישראליים פתחו ללא שום התגרות באש על רועים בצד המזרחי של הגשר, ושלושה מהם, כלומר מהחיילים, נהרגו בדרך שהעתון לא חשב שיש צורך לפרט. הוא עצמו הספיק, לפני צאתו לטיול הגדול, לעשות שרות מילואים אחד באותו מקום ממש, ולכן יכול היה לדמיין בנקל את מראה המקום השלוו, הבית בן שלוש הקומות ששימש כמוצב, גשר הביילי שנבנה לצד זה שהופצץ, וגם ידע שההרוגים הם ככל הנראה מגדוד המילואים שלו, כי קצינת הקישור אליה פנה לקבל אישור יציאה, אמרה לו שחבל שהוא נוסע כי המילואים בינואר יהיו שוב בדרום הביקעה.

 

"מאיי פרנדס.." הוא אמר לכריס בלי שידע בעצם מדוע הוא אומר לה זאת, אבל היא כנראה הבינה והניחה ידה על זרועו, כאילו מבקשת להשתתף בצערו, ואחר כך אמרה לו משהו על כך שמוזר כי דווקא כאן, בקאנצ'אבורי, שהאתר הכי מעניין שלה זה הגשר על נהר קוואיי, וגם הוא כמוה בודאי בא לכאן בשבילו, הוא מקבל את הידיעה שחברים שלו נהרגו ליד גשר אחר, כל כך רחוק.

 

בלילה, אחרי שהתגלגל מעל גופה הדשן של האשה שיכולה היתה להיות אמו אבל דווקא בכך היה משהו מגרה עד כדי מתיקות פושעת, והנאתו בה היתה גדולה מזו שנערות בנגקוק המיומנות הסבו לגופו הבתולי, נרדם מיד, וחלם חלום משונה, בו מצא עצמו שוכב בבגדיו, מכוסה שמיכה מעופשת, בחדר שקירותיו צבועים בצבע שמן צהוב, ולצד מיטתו כסא גלגלים עשוי עץ, ממתין לו.

 

*

 

" שוב מטיילים בתאילנד ? " צחקה כריס, והוא הניח מידו את המדריך המסמורטט, עבר באנחה לכסא הגלגלים הנוקשה, ובמספר תנועות מדודות הניע עצמו אל המסדרון שבחוץ, כדי שתוכל להחליף את המצעים. פעם בשבוע, לפעמים אפילו זה לא, אבל הענין לא הטריד אותו במיוחד.

 

שורה ארוכה של כסאות כאלה כבר ניצבו שם, אבל כמנהגו השתדל שלא להביט בהם ולא לראות את הגוויות החיות שפיותיהן הפעורים הזכירו לו את המצב אליו בודאי יגיע גם הוא בעוד זמן לא רב כל כך. הכסאות נרכשו כנראה לפני עשרות שנים, וגם אז בלי ספק מהחלפת ציוד בבית אבות נורמאלי, שהחליט כי דייריו אינם יכולים לשבת עוד על מושב דיקט אשר לוח דיקט שני, הניצב בזוית ישרה אליו, משמש לו משענת.  אבל זה מה שאיפשר לו הסכום המועט שנותר בידיו לאחר מכירת הבית והחזר החובות שצבר, והוא לא יכול היה להתרעם על הנהלת המקום שניסתה לצמצם את הוצאותיה.

 

רוב הדיירים היו עצמאיים קטנים, בעלי מלאכה וסוחרים לשעבר, שלא השכילו לחסוך לעת זיקנה, וכאן, בתשלום מועט, לפעמים אפילו רק כנגד העברת קיצבת הביטוח הלאומי, נמצאה להם התחנה האחרונה להמתין בה לטיול הגדול.

 

הוא היה חריג מעט, בהשכלתו ובמקצועו המכובד, אפילו במקום בו האוכל האחיד והכתלים הצהובים נטו לעצב במהרה את כל הדיירים לתבנית אחת אחידה, אלא שהצוות הרבה להתייעץ עמו בעניינים משפטיים, אף שמעולם לא הסכים לייצג אותם בהם, ולכן לא הניפה כריס אף פעם את הסדין מולו ולא הצביעה על כתמים חשודים תוך נפנוף אצבע מאיימת מול אפו, כפי שנהגה לעשות לכל זקן שנחשף כך פשע לילו, גם מול דלת חדרו הפתוחה.

 

תקנות המוסד הגדירו במדוייק את החפצים האישיים שהורשה כל דייר להביא עמו:

 

שני זוגות נעליים.

 

שני זוגות מכנסיים.

 

שתי חולצות.

 

סוודר או אפודה.

 

כובע.

 

שלושה זוגות לבנים.

 

תמונה אחת במסגרת שגודלה ברוטו עד 20 על 30 סנטימטר.

 

חמישה ספרים.

 

זהו.

 

ערב הגעתו התקשה לבחור בחמשת הספרים שמותרים לו מעתה מבין שלושת אלפי הספרים שבספרייתו, וכשצפרה בתו מתחת לבית, חשש להכעיס אותה בהמתנה מיותרת, ולכן חטף באקראי את הספר הראשון שמול עיניו והשליכו בבהילות לתוך המזוודה אליה דחס את כל הרכוש שיורשה להביא עמו לביתו החדש. רק במוסד גילה שמכל הספרים, מרביתם ספרי פילוסופיה והיסטוריה, נטל דווקא מדריך נסיעות לתאילנד, אותו רכש שנים אחדות קודם לכן, בעת ששקל שוב לצאת, אמנם באחור מה, לאותו טיול גדול במיזרח שעליו ויתר לפני עשרות שנים, מיד עם שחרורו משרות החובה, משום שקצינת הקישור שכנעה אותו לדחותו עד אחרי שרות המילואים בבקעה, אותו שרות שלא ישכח לעולם, עד כמה שיש משמעות של ממש במלה זו לאדם שימיו ספורים כבר.

 

הוא חזר פעמים רבות לתוכנית הטיול, ומדי מספר שנים אפילו רכש מדריך נסיעות מעודכן, אבל תמיד צץ משהו שגרם לדחיה, וכך נותר הענין תלוי ועומד עד אשר לא יוכל להתבצע עוד בשום פנים ואופן, לפחות לא במובן הממשי, אבל המדריך איפשר לו להעביר את פרטי הטיול במחשבתו באופן חי לא פחות, אדרבא, אפילו חי יותר מאשר האפרוריות הבלתי נתפסת שבה התנהלו חייו האמתיים כביכול.

 

כיון שהיה זה הספר היחיד שהיה לו ושיהיה לו אי פעם, לא מיהר להתקדם בו, אלא הקציב לעצמו עמוד אחד ליומיים, אותו היה קורא פעמים רבות ולאחר מכן מעביר את תוכנו לנגד עפעפיו העצומים עד אשר הריחות, הטעמים ואפילו מגע האדמה תחת סנדליו היו מוכרים לו היטב. כיון ששליש הספר הוקדש לעיר בנגקוק, חלפה כמעט שנה תמימה עד שמיצה את העיר, ורק הבוקר הרשה לעצמו להמשיך ליעד הבא, קאנצ'אבורי.

 

כריס סיימה את סידור החדר ויצאה אל המסדרון, מה שאיפשר לו לגלגל עצמו חזרה למיטתו, שלצידה, על הארונית הנמוכה, המתין לו המדריך שהיווה את כל חייו הנוכחיים. הוא קרא שוב, בפעם השלישית, את העמוד הנוגע ליציאה מן העיר, ולאחר היסוס הרשה לעצמו באופן חריג להציץ בגניבה בעמוד הבא, כדי לבחור לעצמו את המלון בו יבלה את הלילה. 

 

"ניטה רפט האוס", אכסניה צפה על מי הנהר קוואיי, לא רחוק מהפארק העירוני, נראתה בעיניו בחירה אכזוטית, מה גם שכנער בן 21 יוכל ללכת לשם ברגל מתחנת האוטובוס.

 

עם זאת, כאשר נרדם, שעה קצרה לאחר שהניח מידו את הספר, חלם כי בדרך פוגש הוא את כריס, וזו מציעה לו להצטרף אליה אליה בטוק-טוק שיסיעם לאכסניה. אחר כך היה עוד קטע מביך, שבו חלם כי שוכב הוא עם כריס, שהיתה אמנם בגילה של בתו אבל למרות זאת ואולי דווקא משום כך היה במישגל משהו מגרה עד כדי מתיקות פושעת.

 

*

 

חלק שני: INFERNO

 

*

 

היה זה חלום שקוף למחצה, כי אמנם לא היה מודע לכך שהוא חולם, אבל היתה לו תחושה עמומה שהחדר בו הוא שוכב, זה עם הקירות הצהובים, אינו ממשי באמת, ורק סירחון השמיכה המעופשת היה בעל נוכחות חזקה וברורה. הסרחון הזה, שהיה בתחילה מטריד, השתנה לאיטו, עד שבשלב מסויים היתה בו נעימות מסויימת, אינטימית באי-הלגיטימיות שלה, כמעט כמו ריח בית השחי של עצמך. שעה קלה הרשה לעצמו להתענג על הריח הזה, שהיה מוכר לו היטב ורק שם לא הצליח להצמיד לו, עד אשר צף מתוך החלום אל העירנות, שתחילה נראתה לו כהמשכו של החלום כי המיטה עליה שכב נעה קלות, וזה מובן כי החדר כולו היה כזכור על רפסודה שצפה לה על מימיו העכורים של הנהר קוואיי. כשם שההתערסלות שנראתה לו חלומית זכתה לסיבה פיזית בעולם המציאות הברור, כך קבל הריח שליוה אותו מהחלום את תוויתו הנכונה: ריחן של שתי גויאבות גדולות ובשלות, אותן טלטלה כריס תחת אפו.

 

" פאראנג, פאראנג " אמרה כריס את שמו התאילנדי של הפרי, והוא מיהר לנגוס בו ברעבתנות של בן עשרים ואחת שבטוח כי העולם כולו ממתין ששיניו תנעצנה בו או שאברו יבעל אותו, ואם רק אפשר אז גם זה וגם זה, ואכן מיד כאשר סיים במספר נגיסות גדולות את שתי הגויאבות משך אליו, תחילה בביישנות אבל אחר כך בתוקף את האשה שנענתה לו בצחוק מרוצה ומבין את להיטותו, וזיין אותה בתנועות איטיות אך חזקות, לשביעות גופיהם המלאה.

 

אחרי שגמרו שניהם, אמנם לא יחד כפי שהוא בתמימותו השתדל, אבל כמעט, חשב שמאחר וזו פעם שניה שהם שוכבים עליו לומר לה כי הוא אוהב אותה, ואפילו הצליח לבטא את המלים למרות שבאנגלית הן נשמעו לו מגוחכות משהו, אבל היא פרצה בצחוק גדול שאותו מיהרה להפסיק ברגע שראתה את פניו הנעלבות ונזכרה בגילו, ואז ליטפה את לחיו והסבירה לו שהוא אינו אוהב אותה וגם לא צריך לאהוב אותה, די בכך שטוב להם זה עם זו, ואהבות יהיו לו רבות בחיים כי רואה היא שיום אחד יצמח ממנו גבר של ממש.

 

הוא נפגע קצת ורצה לומר לה שהוא כבר גבר ובשנה שעברה, במלחמה, הוא אפילו הרג קצין סורי, אבל אחר כך חשב שזה לא ממש קשור ומה איכפת לה בכלל את מי הוא הרג.

 

לאחר שהתנשקו לאות ידידות סיכמו כי הדרך הטובה להגיע אל הגשר היא באופניים שישכרו, אף כי עפ"י המדריך ניתן לעשות זאת גם בסירה וגם באוטובוס, אבל כך לא יחושו את הנוף, ובסופו של דבר מדובר רק במעט קילומטרים לכל כיוון, וזה ענין של מה בכך, והאופניים גם ישרתו אותם אולי בהמשך היום.

 

את תרמיליהם השאירו בחדר לאחר שהקפידו לנעול אותו היטב, לא רק במנעול שקבלו אלא גם במנעולים משלהם. לא שהדבר יעצור בעד פורץ נחוש להכנס דרך קיר הבמבוק אבל בהחלט יספיק כדי להרתיע מי שלא איכפת לו במיוחד לאיזה חדר הוא פורץ, ולשלוח אותו אל אחד החדרים הסמוכים.

 

הם היו קרובים למדי לגשר כאשר הציע כי יפנו ימינה כדי לבקר תחילה בבית העלמין הצבאי בו קבורים כשבעת אלפי השבויים של בנות הברית אשר מתו במהלך הקמת הגשר. ככל בית קברות צבאי היה גם זה מטופח ופורח, ובשעת בוקר מוקדמת זו שררה בו עדיין צינה נעימה.

 

יד ביד הלכו בין הקברים וכריס קראה בקול את הכתובות שחלקן היו מרגשות למדי, כמו זו שאמרה:

 

"אנו חושבים עליו עדיין כמו אז, ואומרים:

הוא לא מת, הוא פשוט לא כאן".

 

הוא היה נבוך מדמעה שראה בזוית עינה הימנית ולא ידע כיצד להגיב, כי רק בן עשרים ואחת היה וטרם למד סודו של חיבוק, אף כי יש שאינם לומדים אותו גם עד שנתם התשעים.

 

לאחר שניגבה את הדמעות אמרה לו "זה מרגש אבל תדע לך שגם מרגיז, כי אלה ששוכבים כאן לפחות יש להם קבר אבל חמישים אלף השבויים האסייאתים שמתו בזמן הבניה של הגשר סתם נזרקו לבורות וגם זה רק בגלל שהיפנים פחדו ממגיפות ולא בגלל שהיה איכפת להם בכלל".

 

גם על זה לא ידע להשיב מאומה ולכן שתק. לו הייתי שם אני, הייתי אומר לה שזו דרכו של עולם, שיש דם שנחשב יותר ויש דם שנחשב פחות, ובעוד כמה עשרות שנים, בארץ שבה נולד ומת הצלוב שבשמו היא קוראת תמיד בעת אורגזמה, ליד קבר שייך ישן שמשום מה ידוע כמקום קבורתו של יוסף הצדיק, יניחו חיילים יהודים לחייל צעיר, שגם שמו יוסף, לדמם למוות במשך שעות מפני שהוא דרוזי.

 

כל זה כמובן לא לענייננו, לכן נשוב לזוג שאני קורא לו צעיר אף כי רק הגבר צעיר ואילו הגברת כמעט בגילי היום, אבל כל זוג ששכב רק פעם או פעמיים הוא זוג צעיר, יהיה גילו אשר יהיה. ובכן הזוג הצעיר עזב את בית הקברות הצבאי של קאנצ'אבורי ודיווש לאיטו חזרה לכביש צ'או-קונן, ומשם צפונה עד שנגלה לנגד עיניהם הגשר על נהר קוואיי במלוא עליבותו.

 

זה, אגב, אינו גשר העץ המקורי שכמוהו בנה אלק גינס בתפקיד קולונל ניקולסון והשחקן ויליאם הולדן, בתור המפקד שיר, פוצץ אותו, וזאת מפני שהגשר פוצץ רק בסרט, ובמציאות הוא פשוט נינטש לטובת  גשר ברזל יציב יותר שנבנה במקום הנוכחי.

 

בכל מקרה, גם הגשר השני, המתכתי, וגם המסילה שעברה עליו, שנועדו להעביר אספקה מהבסיסים היפניים בתאילנד לכוחות שלהם בבורמה, פעלו רק פעם אחת ויחידה, ואז הרסו מפציצים אמריקאיים את הגשר, וכל חיי האדם שהושקעו בהקמתו בוזבזו לשווא, אבל מלחמה אף פעם אינה ענין פרודוקטיבי, וגם מזה לא צריך לעשות ענין.

 

אחרי שהביטו בדממה מספר דקות אל הגשר, שהוא כבר השלישי בסידרת הגשרים שהיו במקום, כי החליף את השני, שהופצץ, אשר החליף את הראשון שנינטש, נזכר שלפי המדריך בדיוק כאן, מעבר לגשר, בגדה המערבית, אמור להיות אותו מלון "שרתון" שבו חשב שכריס תתאכסן, עד שהתברר לו כי באקראי היא מתכוונת להתאכסן בדיוק על הרפסודה של ניטה, שבה תכנן הוא לשהות.

 

מובן שכולנו מבינים ששום מקריות לא היתה כאן, שהרי אין זה סביר כלל שמתוך עשרות בתי מלון ואכסניות שיש בקאנצ'אבורי, שני תיירים שנפגשים באוטובוס מתכוונים מראש לשהות באותה אכסניה ממש. הרבה יותר נכון להניח, שכריס שמה עין על הבחור הצעיר כבר באוטובוס, וכאשה מנוסה ידעה היטב שהוא לא יעז להזמין אותה לבוא עמו למקום שבו הוא מתכוון להתאכסן, ובודאי לא יעז לבקש ממנה לארח אותו במקום שהיא מתעתדת לשהות בו, ולכן, אם רוצה היא להנות מגופו וגם קצת מנפשו התמימה, עליה לנקוט יוזמה ולעזור מעט למקריות להשיג את אשר ניתן וראוי להשגה, כי די צער ובזבוז יש בעולמנו מכדי שגבר ואשה שיכולים להנות זו מזה, ישנו בדד במיטות ניפרדות.

 

כך או כך, כזכור לנו, כריס הכחישה נמרצות את עצם קיומו של אותו מלון "שרתון" שהוא חשב כי בכוונתה להתאכסן בו, והדבר נראה לו מוזר אמש, כי המדריך שלו ציין את המלון הזה במפורש כמקום מומלץ ביותר אף כי גם יקר ביותר, כמובן.

 

הוא נשא איפוא עיניו אל צידו המערבי של הגשר, אבל שום מלון, בוודאי לא גדול כפי ש"שרתון" אמור להיות, לא היה שם, ולכן שלף מכיס מכנסיו את המדריך שהיה כבר מהוה מאד וגם רטוב קצת מזעת אחוריו, ודפדף למקום שבו ראה, במו עיניו ממש, עוד בהיותו בבנגקוק, את רשימת המקומות המומלצים למגורים בקאנצ'אבורי, ובסוף הרשימה, המדורגת מן הזול אל היקר, נמצא אז, בהחלט, מלון "שרתון".

 

לא רק שהמלון לא נמצא עכשיו בספר, אלא שהדף כולו נעדר ממנו, כלומר אחרי עמוד 258 בא עמוד 261, ועמודים 259-260 נעלמו ואינם. לא זו בלבד, אלא שהמקום ממנו נעדר הדף גם הדיף צחנה, שאמנם ניתן להסבירה בריח הזעה שחדרה מעט לספר בעת הרכיבה על האופניים, אבל הסבר זה אינו מדוייק.

 

*

 

התעורר מוקדם מאד, כבכל בוקר, ובמעבר הקצר שבין שינה לעירות לא שכח לתפוס בזנבו את החלום האחרון בטרם יימוג. הפעם היה זה חלום נעים במיוחד, כי מצא עצמו, זו פעם שניה, עם כריס, העובדת הצעירה שמסדרת את חדרו שבבית האבות, במלון צף על מימיו של נהר, וכשהתעורר, כלומר התעורר בחלום, שכב עמה להנאת שניהם, מה שכמובן הכפיל את הנאתו שלו. רק ענין משונה אחד היה בחלום, והוא שזכר כאילו אמר לה שהוא אוהב אותה, ועוד באנגלית, וזה דבר שהוא לא עשה מעולם, לא באנגלית ולא בעברית, ככל שרק יכול היה להרחיק לזכור, אלא אם אהב באמת ובתמים.

 

חלומות המסע פקדו אותו מאז כניסתו לבית האבות, כלומר מאז החל לקרוא במדריך תאילנד, והוא הבין היטב כי אין בכך שום פלא, שהרי הקריאה הזו ושינון המקומות המתוארים במדריך העסיקו אותו משך היום כולו, וכי על מה יחלום בלילה אם לא עליהם, ובאשר לכריס, שנכנסה לחלומות האלה בליל שלשום לראשונה, הרי גם בכך אין תמה, כי היא האשה הצעירה היחידה שהוא רואה כאן במוסד, אם לא יביא בחשבון את בתו שמקפידה לבקר אותו פעם בחודש, ומובן שאותה אין להביא בחשבון לענין זה.

 

כמו בכל יום השתדל לדחות את תחילת הקריאה ככל שניתן, אף כי היום לא יוכל לפנק עצמו בעמוד חדש, כי רק אחת ליומיים הוא מרשה לעצמו להתקדם, אחרת יגמר הספר כולו מוקדם מדי. בכל זאת הקריאה, ולו של אותו עמוד שקרא אתמול, היא מיפלט יחיד בשעות היום מעליבות הסביבה, אבל אם יתחיל כבר בבוקר, יאבד הכל את טעמו בעוד היום גדול והערב עם מיפלט החלומות רחוק.

 

לכן שכב במיטתו בעיניים עצומות וניסה להרדם שוב. משהבין כי לא יצליח בכך, הקרין על צידם הפנימי של עפעפיו את הזיון החלומי עם כריס, פרט אחר פרט, גם הוסיף כמה פרטים חדשים מדמיונו, שהרי לא ראה את כריס במערומיה מעולם, כמובן, אבל בכך אין רע כי יכול היה להרכיב את הפנטזיה מעשרות הנשים שידע בחייו, זולת אותן חמש שאהב ואשר מעולם לא חילל את כבודן בשימוש כזה בזכרון שהותירו אחריהן כאשר דחו את אהבתו.

 

לאחר שאכל את ארוחת הבוקר, שהורכבה כתמיד ממחצית ביצה קשה, עגבניה אחת שלמה, מרגרינה ומספר פרוסות לחם וכן תה ללא הגבלה, הסיע את הכסא חזרה לחדרו בציפיה דרוכה לשוב ולקרוא בספר את הדף על המסלול מבנגקוק לקאנצ'אבורי ועל האכסניות למיניהן המצויות בה, ואכן נטל לידיו את הספר וגלגל את הכסא אל מול החלון, אלא שאז חש לחץ עצום במעיו. כדבר הזה קרה לא פעם, כי אמנם קשה להקדיח את התבשיל בתפריט ארוחת הבוקר, אבל הביצים נקנו לא פעם ממקורות מפוקפקים.

 

בחיפזון הסיע את הכסא לשירותים שבסוף המסדרון, והעביר עצמו בכוח שרירי ידיו אל האסלה, תוך שהוא מקפיד תחילה להניח את הספר היקר מפז על מושב הדיקט שהתפנה, אבל מיד לאחר שהתמקם נטל אותו לידיו כדי לפנק עצמו בקריאה אחת או שניים של העמוד המוקצב לו ממילא.

 

מעשה שטן, רק כאשר סיים נוכח לדעת כי כרגיל אזל נייר הטואלט במיתקן, וגלילים נוספים לא נמצאו שם מעולם, שמא יטלו אותם הדיירים לחדריהם במקום מימחטות נייר שהם אמורים לרכוש מכספם או מימחטות בד שרובם היו רגילים אליהן ממילא. הוא לא כעס, לא על הנהלת המוסד ולא על הדיירים שהשאירו את המקום בלי פיסת נייר אחרונה, כי אלה ואלה צודקים בדרכם שלהם, וככל שלא ישימו שם נייר תמיד יקחו אותו הדיירים שרוצים לחסוך את כספם המועט ולא לבזבזו על מימחטות שניתן ליטול חינם מהשירותים.  רק העליבות שבענין העציבה אותו.

 

מצוקות רבות יש בחייו של אדם, ורובן גדולות וקשות מזו, אבל אין בכך נחמה כלל למי שסיים לעשות צרכיו באסלה ונזקק לנייר שאיננו כדי לקנח את אחוריו. שום דבר אנושי אין בושה לתארו, ולכן ארשה לעצמי לפרט ולומר, כי מילא כאשר מדובר ביציאה קשה שאינה מלכלכת כמעט את פי הטבעת, ניתן להרים את המכנסיים ולהגיע בכיווץ אחוריים עד למקום בו ניתן לקנח. ומאידך גיסא, אם מדובר ביציאה מימית לחלוטין, ניתן לשלוח את היד למי ההדחה ולרחוץ את המקום וזה אפילו טוב יותר, ואין הדבר שונה הרבה מלצאת בשער רטוב ממקלחת. אבל כאשר מדובר ביציאה בינונית, שאינה קשה ואינה מימית, רב הסחי מכדי שניתן יהיה לעשות משהו מלבד לתור בתקווה אחר פיסת נייר מיותרת בארנק, שאם מקמטים אותה היטב שוב ושוב היא מגיעה לדרגת רכות המאפשרת לקנח בה. נגיעה קלה באצבע ידו הימנית לימדה אותו את מה שחש כבר, והוא שמדובר אכן ביציאה בינונית המחייבת קינוח כמו זה שתארנו, ואולם לו כלל לא היה ארנק שכן מה יקנה בבית האבות, וככל שהתבונן סביבו ביאוש לא ראה אלא את מדריך הנסיעות בלבד, מונח כל מושב כסא הגלגלים כשהוא פתוח בעמודים בהם קרא זה עתה.

 

לאחר שהרהר ושקל היטב, מצא שאין רע אם ישתמש באחד הדפים שבספר, שבודאי יש בתחילתו מספר עמודים סתמיים שבהם אין ולא כלום זולת מספר המהדורה, תודות לסייענים שונים ופרסומות אחדות של סוכני נסיעות, וכאלה באמת היו בספר, אלא בעוד הוא נוטל אותו לידיו בכוונה להגיע לאותם עמודים מיותרים, נוכח למרבה הזוועה כי לכלך את העמוד בו קרא באצבעו המזוהמת.

 

עכשיו לא נותר לעשות מאומה זולת לתלוש את הדף הזה, שהרי ממילא מלוכלך הוא ולא ניתן להשאירו בספר, ואפילו צד טוב יש בכך, שהנה יאלץ לבלות את היום בקריאת עמוד חדש לגמרי, שהרי לא אשמתו היא שהעמוד שאמור היה לקרוא שוב הלך ואיננו עוד, ואפילו יאמר שאשמתו היא, הרי אין חשיבות רבה לכך שישנה פעם אחת מהסדר הנוקשה שקבע לעצמו, כי אדם בעל משמעת הוא ואין חשש שיעשה הפרה זו להרגל.

 

*

 

חלק שלישי: PURGATORIO

 

*

 

כריס ניסתה את כל מה שאשה בגילה יודעת, יכולה וצריכה לעשות, אבל הוא נותר שותק ועגום פנים. רגע לפני שנואשה עלה על דעתה עוד רעיון אחד, ולהפתעתה ההצעה הזו למרות שלא זכתה ליותר ממנוד ראשון ספקני מצדו בכל זאת גרמה לו לקום ולהצטרף אליה לאותו מופע אורקולי שהיא עדיין לא ידעה עד כמה מטורף יהיה, אף כי אני חושב שאמורה היתה לדעת.

 

עתה יושבים היו בתוך קהל נילהב שרובו תיירים יפניים, מאזינים לשירים אמריקאיים מתקתקים ששודרו בדציבלים מופרכים ברשת הרמקולים האדירים שפוזרו סביב, וממתינים לחשכה שתתעבה יותר ותאפשר את התחלת המופע.

 

מוקדם יותר, בשעות אחר הצהריים, התעורר ותחילה לא הבין היכן הוא בכלל עד שחום גופה של כריס המכורבלת לצדו הזכיר לו הכל. כשחזרו בצהריים מהביקור בגשר היה מבולבל ותוהה, כי המלון שהיה אמור להיות שם ולא היה, והדף החסר במדריך שהיה צריך להוות הוכחה שאכן היה אמור להיות מלון שאיננו, ערערו את בטחונו במוצקותה של תפיסת המציאות על ידו. לתחושה הרעה הוסיפה שיחת הטלפון שהצליח לנהל מיד כאשר חזרו, אגב מאמצים רבים מאד ודרך מספר מרכזיות, עם אחד מדודיו בישראל אשר היה היחיד אותו הכיר אשר בביתו מכשיר טלפון ולכן רשם אותו למקרה הצורך טרם צאתו מן הארץ. הדוד זכר את התקרית בגשר אלנבי לפני ימים אחדים אבל לא ידע את שמות ההרוגים ואת העתונים שעסקו בכך זרק כבר מזמן אבל מובן שיכול הוא לנסות ולברר אלא שזה יקח זמן והשיחה יקרה. השיחה אכן היתה יקרה ולכן ניתקו וסיכמו לדבר שוב כעבור שעה שאותה בילה בשתיית בירה על מרפסת הרפסודה ובהתבוננות קודרת במימיו הבוציים של הנהר קוואיי בעוד כריס יושבת לידו ושותקת כמוהו.

 

למרבה המזל הצליח להשיג את הדוד פעם נוספת כעבור שעה ושמע ממנו את שמות ההרוגים וגם תאור קצר של התקרית כפי שהופיע בעתונים, ממנו הבין כי זו החלה כאשר חייל מילואים בשם אשל או  לנדסקורן, שאת שניהם הכיר היטב, עמד באמצע הגשר שהיווה את מעבר הגבול בין הצד הישראלי לצד הירדני, ומולו לגיונר ושניהם משוחחים כנראה בידידות עד שפתאום יורה הירדני בבטן של הישראלי ונמלט לצד שלו ואז השני, כלומר אם היה הנפגע אשל, אז לנדסקורן, ואם להיפך אז להיפך, עולה על הגשר כדי להושיט עזרה אלא שזה מארב מתוכנן והוא נפגע גם כן ונופל ממש על זה שאותו בקש לחלץ, ואז מגיע החובש, רוטשילד, בריצה, יחף כי התעורר משנתו ולא התעכב אפילו לנעול נעליים אלא רץ לעזור, והוא עולה על הגשר למרות שכבר ברור ששני אלה ששוכבים שם הרוגים מזמן כי המקום שטוף בצרורות של מקלעים אבל בכל זאת הוא עושה את המעשה הטפשי הזה וכמובן נהרג שם גם כן.

 

הסיפור הזה שכל כולו אין בו בעצם כלום סתם תקרית גבול רגילה שכמוה כבר היו ובודאי תהיינה, כי מלחמות של ממש כבר לא תהיינה אחרי הניצחון המדהים בשנה שעברה, עושה לו רע על הלב ותחילה הוא לא יודע אפילו מדוע עד שכריס, שלה הוא מספר בקיצור את הענין אומרת לו מה אתה צולב את עצמך סליחה זה ביטוי שלא אומר לך כלום אבל בכל אופן תפסיק עם זה אם אתה היית שם אתה חושב שמשהו היה משתנה חוץ מזה שאולי גם אתה היית נהרג ואז הוא קולט שזה בדיוק מה שמרגיז אותו שאילו היה שם לא היה נותן בשום אופן לרוטשילד הזה לעלות על הגשר בטח לא לפני שהיו מזמינים עשן ומעלים על הגג אפס-שלוש שיוריד להם את הראש בזמן שהולכים לעלות על הגשר כמו שהשכל דורש ולא כמו שהבטן והלב מכתיבים.

 

ומיד הוא מבין גם שבעצם הכל באשמתו כי אלמלא הוא מחליט לנסוע לטייל בתאילנד במקום לצאת עם החברים שלו למילואים הרי הכל היה מתנהל אחרת לגמרי ועכשיו הם מתו בגיל 21 והוא ימשיך לחיות חיים טובים ומאושרים לזיין נשים כמו כריס ולאהוב נשים אחרות ובטח ישא אשה פעם ויהיו לו ילדים ממנה והוא יזכה להגיע לגיל זיקנה מכובד ובסוף אחרי המון המון שנים כשכבר לא יהיה לו כוח וענין להמשיך הוא ימות מאושר ונינוח בין בני משפחתו בבית שלו, ולא יהרג כמו אידיוט בגיל 21 על איזה גשר דפוק בלי שום תועלת. ההרגשה הזו עושה לו שחור בנשמה.

 

הוא הולך לישון וכריס מנסה להתקרב אליו בכל הדרכים שהיא יודעת שגבר לא יוכל לעמוד בפניהן עד שבסוף היא מבינה שהפעם זה לא יצלח כי הוא לא יכול להנות עכשיו משום דבר לכן היא נכנסת למיטה יחד עמו אבל אינה מטרידה אותו.

 

מיד כשהוא נרדם הוא מוצא עצמו שוב באותו חדר עלוב עם הקירות הצהובים אבל הפעם יש מישהו נוסף שם, שוכב על המיטה ומתחת לשמיכה המעופשת שגם קצרה מדי מציצות רגליו ורואים שהוא ישן בבגדיו כנראה מפני שקר שם ואין לו פיז'מה או משהו כזה, והוא מתקרב לאיש הישן ורואה כי מדובר בזקן מופלג, רזה ובעל עור מקומט עם המון כתמי זיקנה על הידיים והפנים, משהו ממש לא אסטתי אבל הוא מרגיש קרבה אליו, ולכן הוא מניח יד על ידו והזקן מתעורר ואומר לו "אז הגעת, מה".

 

 אחר כך הזקן קם ומשחיל עצמו לכסא הגלגלים שלו ומביא מהמסדרון מים רותחים ומכין לשניהם תה ובמקום סוכר הוא מכניס עיגולים לבנים קטנטנים אבל זה יוצא מתוק כמעט אותו דבר ואז הזקן מקשיב בשקט ואחרי שהוא גומר לתאר הוא אומר לו שהצער על ההחלטה שלו ברור אבל את מה שקרה אי אפשר היה למנוע כי הנה הוא, זאת אומרת הזקן, דווקא ויתר על הטיול לתאילנד ויצא למילואים ההם, אבל מה לעשות ובדיוק בבוקר התקרית ההיא יצא לחופשה ולא היה שם כדי לנסות ולמנוע את מה שקרה. וזה מראה שמה שלא נעשה, מה שצריך לקרות יקרה וזה לא אומר שלא צריך להצטער אבל לא צריך לשפוט את עצמנו יותר מדי לחומרה מה גם שאת העונש בכל מקרה מקבלים למרות שאשמה לא היתה כי בעצם כל בחירה היתה מסתיימת באותה תוצאה אלא שכנראה העונש מיועד לזכך ולנקות ולא לנקום על בחירה שגויה.

 

כשהוא מתעורר הוא זוכר רק שצעק על הזקן ההוא שזה לא ככה והוא לא מתכוון לחזור על הטעות שלו ולחיות את כל החיים שהחברים שלו לא יחיו ובסוף לא רק שלא יזכה למה שהם לא זכו זאת אומרת למות בשלווה בבית שלו בין אלה שאוהבים אותו אלא שעוד יחכה למוות לבדו באיזה חדר עלוב עם קירות צהובים. זה כבר לא תשלום על זה שלא הייתי שם אתם, הוא צעק, אלא זה תשלום על זה שהמשכתי בחיים הרגילים ולא גמרתי כמוהם, ואת זה עוד ניתן לתקן הוסיף בנימת איום ואז התעורר.

 

אחרי שקם והצעקות האלה שלו עדיין מצלצלות באוזניו הרגיש מרוקן ובלי טיפת כוח נוספת ולכן כאשר הציעה כריס שילכו שוב לגשר, ממש עכשיו כשהשמש עומדת לשקוע כי יש שם מופע אורקולי שהוא אמנם בטח ממוסחר ותיירותי אבל הרי גם הם תיירים ומותר להם קצת קיטש, נענע בראשו בספקנות אבל נגרר אחריה לאוטובוס כי לדווש לשם באופניים כבר לא היתה לו שום חשק.

 

המוזיקה ברמקולים העצומים השתתקה ובמקומה נשמע זמזום מרוחק כאילו אלפי דבורים נרגזות מתקרבות אליהם. הזמזום הלך וגבר עד שנשמע כאילו ממש מעליהם כי כנראה פוזרו רמקולים גם על העצים. מכיוון הגשר נראו הבזקים קטנים והוא משך אליו את כריס והוריד את ראשי שניהם אינסטנקטיבית כאילו יורים עליהם אבל מיד הבין שזו כמובן רק פירוטכניקה ובאמת היו שם קולות נפץ ואחר כך נדלקו זרקורים שהתחילו לחפש בשמיים כאילו את המפציצים המתקרבים וכריס אמרה לו "תראה איזה זונות בגלל שרוב התיירים שלהם יפנים אז כל ההופעה זה על ההפצצה של האמריקאים את הגשר המחורבן שלהם במקום על הבניה שלו".

 

מפעם לפעם היה הבזק ופיצוץ מעל צמרות העצים כאילו איזה מפציץ נפגע ואז כל הקהל הריע בהתלהבות, ואילו כאשר נשמע פיצוץ והבזק מכיוון הגשר כאילו פגעה שם פצצה נאנח הקהל כולו בשברון לב של הזדהות. כריס והוא התחילו להגיב הפוך אבל כאשר המון פרצופים מאיימים הסתובבו אליהם הפסיקו עם זה וחייכו אליהם לאות ידידות מה ששכנע את היפנים שהשדים הלבנים הם פשוט מטומטמים ולא צריך להעלב מהם ואחד היפנים שישבו לידם אפילו נתן לו סיגרה דלוקה עם ריח מתקתק שכריס רצתה תחילה להזהיר אותו שלא יגע בה אבל אחר כך חשבה שבעצם למה שלא ימסטל את עצמו קצת וצריך לזכור שזו היתה 1968 והיא באה ממש מחגיגת הפרחים והמריחואנה שם ביונייטד סטייטס אוף אמריקה.

 

הוא כנראה עישן קצת יותר מדי ואולי שתה יותר מדי בירה במשך היום כי כאשר נשמע רעם פיצוץ חזק במיוחד ואור בהיר סינוור את כולם זה קרה במהירות כה רבה שכריס אפילו לא הספיקה לעצור בעדו, ורק צריחה ארוכה השמיעה. לא שניתן בכלל לעצור משהו שחייב לקרות, בין אם זה קורה בזמן הראשוני, בין אם זה קורה אחרי מספר ימים ובין אם אחרי עשרות שנים. מה שצריך לקרות תמיד יקרה.

 

*

 

הוא התעורר עצבני ועצוב שלא כהרגלו, והפעם לא היה צריך להשתדל לתפוש בקצה זנבו של החלום האחרון כיון שזה או ליתר דיוק הצעקות שחטף בסיומו הדהדו באזניו. ולמרות שניסה לומר לעצמו שזה רק ילד ומה יש לבוא בטענות למישהו שלא עבר כלום בחיים ובטח שלא צריך לעשות חשבון נפש בגלל מה שאמר אף כי די חוצפה להופיע אצלו בחלום ולמתוח ביקורת ככה אבל זה מילא, מה שהטריד אותו היה האיום שאותו קלט היטב "את זה עוד ניתן לתקן" וכיון שהיה אדם לא טפש למרו שאני חושב שגם חכם במיוחד לא היה, הבין שהאיום הזה של הנער עשוי לאיים ישירות גם על קיומו שלו ולא רק על מה שנותר עוד מהקיום הזה אלא גם על כל מה שהיה בעבר, ולא שמחיקת כל השנים האלה שלאורכן גרר עצמו עד לכאן ועכשיו תפגע במשהו באנושות או אפילו בערך חייו שלו כך שהבחור אולי אפילו צודק אבל כל היונקים הגדולים ניחנו באינסטינקט להגן על ההישרדות ללא תלות בערכה, ולכן חש לחוץ.

 

באופן לא ממש משונה היחסים שלו עם כריס כלומר לא שהיו יחסים כאלה אבל נגיד המבטים שהחליפו מפעם לפעם הפכו משמעותיים ביומיים האחרונים ואולי זה רק בדמיון שלו בגלל החלומות האינטימיים שלו עליה, כי בכל אופן מי שראית כורעת לפניך ומוצצת אינך יכול להתאדש אליה ולכן הוא לא ממש הופתע כאשר שאלה אותו בטון כמעט ידידותי אם יש בכוונתו להצטרף לטיול המתוכנן למחר. הוא בכלל לא ידע במה מדובר והיא התפלאה כי המודעה כבר היתה תלויה שם חודש לפחות אבל הזקנים האלה ממש סניליים אז מה כבר אפשר לצפות אם כי הוא קצת שונה בעיניה מהאחרים ובעיקר בימים האחרונים היא חשה אליו קרבה משונה ואלמלא היה בן תשעים לפחות, בקושי מסוגל לצעוד כמה צעדים בלי כסא גלגלים, היתה אפילו מתכננת עליו משהו.

 

אחרי שגלגל את הכסא שלו ללוח המודעות ראה שם את המודעה שאליה התכוונה ובאמת היה שם טיול לבקעת הירדן שנערך מטעם כל ארגוני הנכים בארץ בתשלום ממש סמלי ובשיאו צפיה בחזיון אורקולי שיערך על גשר אלנבי בשעות הערב. עיון מעמיק יותר במודעה, הרגל שהתקשה להשתחרר ממנו אחרי עשרות שנים של עיסוק במקצוע בו מאחורי כל פסיק יכול להסתתר מארב קטלני, לימד אותו כי אין מדובר במופע עצמו אלא בחזרה כללית שתערך יום לפני המופע, וזה הרי ברור כי מה פתאום מארגני המופע יבריחו את התיירים במראה כסאות הגלגלים עם האומללים שמוטי הראש ומגירי הריר היושבים בהם שגם לא משלמים דמי כניסה של ממש.

 

אבל לפעמים עשוי לקרות שהחזרה הגנראלית תצא מעניינת יותר מהמופע עצמו.

 

באוטובוס כבר התנהגה כריס כאילו היתה בתו לפחות מה שעורר בו עצב עמום אף כי לא היה לו שום יסוד להתלונן על יחסה של בתו אליו היא הרי מקפידה לבוא במועדים הקבועים ואם אינה מביאה את נכדיו עמה הרי ניתן בהחלט להבין שזה לא ענין אישי אלא רצונה להגן עליהם מפני העליבות שהמקום מקרין וגם זו דרכו של עולם שאנחנו מסתירים מפני ילדינו את האמיתות הכואבות כדי שיחטפו את ההלם במפתיע ובלתי מוכנים לקראתו לחלוטין.

 

באוטובוס שרו שירים ישנים אבל גם את השיר שזכה באירויזיון של  2038 והיה שלגר ממש. כריס קצת הרגיזה אותו כששאלה למה הוא לא עונד את המדליות שלו כמו כולם והוא ענה לה בקיצור שזה לא עניינה אבל אחר כך הצטער כי מנין לאשה בת חמישים שעלתה ארצה לפני עשר או עשרים שנה לזכור את התקופה בה עדיין לא המירו את כל הרישומים הקטנים ואפילו את מה שלא נירשם בכלל אלא רק נדלה מהזכרון, אמיתי או כוזב למי אכפת, במדליות מבריקות תלויות על סרטים צבעוניים עד שכל מי ששירת כאפסנאי ועשה קצת מילואים בתור ש.ג. בקריה נראה כגנראל ארגנטיני. וגם לו היו בשידה ליד מיטתו כמה עשרות כאלו שרצה לזרוק אבל אחר כך חשב שאולי הבת שלו תרצה לתת אותן כמו שמקובל לילדים שלה אחרי שהוא ימות והם ממילא לא תופסים מי יודע מה מקום במגרה אז שישארו.

 

במשך היום עצרו פה ושם בכל מיני אתרים בעיקר הריסות של התנחלויות מהמלחמה האחרונה ושמעו הסברים מהמדריכה. היו המון אוטובוסים כמו שלהם כי זה היה טיול ענקי מטעם כל ארגוני הנכים אבל לכל אוטובוס נתנו כנראה הסבר קצת אחר כמו שיצא לו לשמוע כשחיכו בתור להתקרב לאיזו אנדרטה, כי המדריכות כנראה לא החזיקו באותם דפי רקע אבל לנכים זה לא היה איכפת במיוחד.

 

לקראת ערב הגיעו כל האוטובוסים למקום החזיון ובגלל שזו היתה רק חזרה ולא המופע עצמו הרשו לרכבים להגיע ממש עד קרוב לכניסה ולהוריד את הנוסעים ורק אחר כך לנסוע למגרשי החניה שכבר קושטו בדגלי לארשי, פלשתין ואירן. גם ככה היה די קשה להזיז את העגלות על שביל הכורכר, חוץ מהנכים של מישרד הבטחון שלהם היו צמיגי שטח ומנועים חשמליים חזקים והם לקחו את השביל כמו נמרים והאמת שמגיע להם.

 

מול הגשר היו טריבונות שהוכנו לתיירים שיגיעו מחר אבל ברור שלא היה שום טעם להפנות את הנכים לשם ולהתחיל להעביר אותם מהעגלות לכסאות הפלסטיק הלבנים, לכן פיזרו אותם לאורך המעברים ומסביב. האוטובוס שלהם הגיע כאשר רוב המקומות היו תפוסים אבל המדריכה שלהם שהיתה אחלה בחורה שבעולם ג'ינג'ית ונמרצת הוליכה אותם באיגוף ימני רחב והעבירה אותם על הגשר החדש ששימש לתנועה בין אל-קודס לעמאן, עד שמצאו את עצמם ממש ממש לפני הכניסה המזרחית לגשר, כלומר בצד שבו לא היה אף אחד מהצופים האחרים שיסתיר להם.

 

הוא לא בטוח שמותר היה להתמקם בצד ההוא וכל כך קרוב אבל כבר היה חושך ואף אחד לא בא להגיד להם כלום אז כנראה זה בכל זאת היה בסדר גמור.

 

החלק הראשון של המופע עסק בהפצצה של הגשר הקודם לפני שבעים ואחת שנה, במלחמת ששת הימים. מהרמקולים שהוסתרו סביב נשמע נהם מפציצי ה"ווטור" והגשר הואר בהבזקים שאמורים היו לסמן את הפגיעות וגם פוצצו שם כל מיני חזיזים מה שגרם לקהל למחוא כפיים לאות הזדהות.

 

הוא חשב שהקטע הבא יעסוק בלחימה שהיתה סביב הגשר במלחמה האחרונה, כאשר המיליציות של האוטנומיה היהודית ניסו לעצור את הטנקים האיראניים מלחבור לקנטונים הפלשתיניים, אבל כנראה המופע הזה היה יסודי יותר, כי להפתעתו העצומה הבין שהפרק הבא עוסק במשהו שולי בהרבה.

 

זרקורים גדולים האירו את הגשר כבאור יום ממש, וגילו שני שחקנים שעמדו ממש במרכזו, האחד לבוש במדים מנומרים כמו שלבשו אז חיילי צה"ל והשני במדים ירוקים ועטוי כפיה אדומה.

 

הרקוייאם של ורדי התנגן ברקע, ואז הרים הליגיונר את הנשק שלו ולקול צרור שנשמע היטב במערכת ההגברה המשוכללת התמוטט השחקן הישראלי באמצע הגשר, בעוד היורה בורח לצד האחר, כלומר ממש למקום שהם ניצבו שם עם כסאות הגלגלים שלהם.

 

מאחוריהם נשמעו צרורות של מקלעים שהיו ממש ריאליסטיים כי מפעם לפעם נשמע גם צילצול חד כאילו כאשר פגע כדור באחת מקורות הברזל של הגשר, אבל מובן שזו היתה רק פירוטכניקה.

 

כפי שהוא צפה מראש אבל בכל זאת חש זעזוע קל כשראה זאת במו עיניו, הופיע ממול, בצד המערבי, חייל נוסף שרץ אל זה ששכב באמצע וכאילו התכופף כדי לטפל בו אבל אז כאילו נפגע והתמוטט עליו.

 

הוא חש שכפות ידיו מזיעות, הרבה יותר ממה שמזיעות עכשיו האצבעות שלי כשאני מקליד, אבל הצליח לשמור על שלווה מסויימת ולהתבונן הלאה במחזה שאת המשכו ידע היטב.

 

האש שככה מעט ומחול המוות של סן-סנס הושמע ברקע.

 

מהצד המזרחי הופיע רוטשילד, צעיר, נמרץ פרוע שער וגם יחף, ורץ לעלות על הגשר, בלי שחש כלל בדמות נוספת רצה בעקבותיו ומנסה לשווא להדביק אותו.

 

כאן חש כאילו ידיים נעלמות מניעות את כסא הגלגלים שלו, אף כי לא היה צורך להזיז אותו הרבה, כי ברגע שיצא משורת העגלות שלידו ועלה על הכביש שמוביל לגשר, היישר מול שתי הדמויות שרצות מולו, די היה בשיפוע כדי שיוכל לעזוב את החישוקים, לשלב ידיים על חזהו, ולטוס בכסא הגלגלים שלו, מאושר ושמח עד דמעות, היישר אל המקום שבו אמור היה להיות שבעים שנה קודם לכן.

 

זה קרה במהירות כה רבה שכריס אפילו לא הספיקה לעצור בעדו, ורק צריחה ארוכה השמיעה. לא שניתן בכלל לעצור משהו שחייב לקרות, בין אם זה קורה בזמן הראשוני, בין אם זה קורה אחרי מספר ימים ובין אם אחרי עשרות שנים. מה שצריך לקרות תמיד יקרה.

 

*

 

סוף.