=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-
לא עשיתי כלום בשעות האלה. לא שאני עושה הרבה בזמנים אחרים. בכל אופן
כתבתי בדיוק את כל אשר לא עשיתי. את הקטנה שלי שלחתי לחברה, שיש לה בת שהולכת עם
שלי לכתה גימל. אירוח כולל ארוחת ערב. זה לא שאני תיכננתי את זה. החברה ביקשה.
אולי אחר כך אספר מדוע בקשה. אני, אני הייתי עם דודי. הוא הכין לי גמבארי במי ים
מטוגן בחמאה, על הבוקר, אחרי משמרת לילה. כן שם על הטרולר מול חופי מרסין. לא שאני
יודעת מה זה טרולר. גם לא מה זה גמבארי. אבל הם באו מהרשת ישר, לפני שראו קרח. אז
כנראה אלה היו מין צדפות או משהו. וקנאתי נורא במנדל-לי שידע מיד מה זה. היה לנו
טעים והוא הסתכל לי בעיניים ושר משהו שלא הכרתי, אבל כיון שזה היה במיוחד בשבילי
הייתי מאושרת. אלא שאז בדיוק שרית הופיעה שם, וסיפרה על מישהי שהיא מכירה, החופנת
בכף ידה את נישמותיו האחרונות של מישהו אחר, כנראה בעלה או אולי אבא שלה, ואומרת
לו: "אתה שלי", לוחשת במילים סדוקות ומרכינה גב כפוף אל מיטת המנוחה
האחרונה , התברר לי שקוראים לו שמואל, והיא יודעת שהוא כבר לא ישמור עליה כמו אז,
בשלג שכיסה ילדה קטנה הולכת אל התופת.
היה לי עצוב. באמת. רציתי לבקש מדודי שישיר משהו גם להם, אבל הוא נעלם.
החברה שלי מזמינה את הבת שלי בכל פעם שהיא צופה שבעלה יכה אותה. ואתמול הוא צלצל
לה שהבוס שלו פיטר אותו אז כנראה שהיא ידעה שיהיו צרות. לפעמים אני חושבת שאם לא
היה לי אותה ולה לא היה אותי לא היה בכלל אפשר לחיות. בעיר גדולה כמו תל אביב זה
בטח אפשרי, אבל לא אצלנו. בכל אופן, צריך אופטימיות ואת זה נתנה לי תיכף רוז10, עם
הזאקי הזה שלה. אני מתה על שמות עיראקיים כי יש בהם איזו הבטחה שלעולם לא יחסר
אוכל ואיכשהו לאוכל העיראקי יש טעם מנחם. הייתי איתה בעיניים גדולות כמו של אשה
שלא חוותה עוד כלום בחיים, אמש, כשהיא, זאת אומרת רוז פגשה אותו באקראי, כשהוא צעד
לקראתה מתנדנד, כי הסמים חיסלו אותו, והיא חיבקה ותמכה בו. כל מה שעבר לי בראש זה:
הלואי שמישהו היה מחבק גם אותי, אפילו שהדבר הכי קרוב לסמים שהכנסתי לגוף שלי היו
גברים. והוא, זאקי, רמז לה שזקוק לכסף. גם אני זקוקה לכסף. אם היה לי כסף לא הייתי
צריכה לחלום על גמל צהוב. לפעמים אני מדמיינת שזכיתי במליונים ואני אומרת לו..
בעצם לא אומרת כלום פשוט לוקחת את הילדה והולכת בלי להסתכל אחורה לבנין המתקלף
שאני גרה בו. ואת רוית והבת שלה אקח אתנו אלא מה. וקטיפה, קטיפה קטיפה. פעם היתה
לי שימלת קטיפה אבל זה לא משהו שמעניין לכתוב עליו. לעומת זאת מה שכתבה קטיפה
מהפורום, שמפעם לפעם יבשילו תמרים
וכובדם ישקע אשכולות, היה נהדר בעיני, ומה שהיה הכי נהדר לי, זה שממש קרוב
לשבע, לפני שהבת שלי היתה אמורה לחזור, הגיע בכל זאת דודי, עם גיטרה, אקוסטית
כמובן ולא חשמלית, והוא התחיל לשיר לי את זה. אני לא יודעת איך הוא נראה באמת אבל
אלי הוא בא עם זקן פרוע והעור שלו שזוף מהשמש והמלח של הים הטורקי שלו. והוא שר לי
ככה לאט וליוה עצמו בצלילים רכים: "לענה לענה, מפעם לפעם יבשילו תמרים, לענה
לענה, וכובדם, לענה לענה, ישקע
אשכולות". היו לי דמעות בעיניים, ונורא רציתי שהזוג של שרית ישמע את זה גם כי
בשביל לשמוע דבר כזה אולי שווה למות בשקט. והלואי שאני הייתי מתה בשקט.