פרשת "וירא"
ירון
א וַיְהִי,
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר
אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
ב וַיֹּאמֶר
קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ
הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר
אֵלֶיךָ. ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר,
וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק
בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם
אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. ד בַּיּוֹם
הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא
אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק. ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם
אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה
עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. ו
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח
בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי,
וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה
הַשֶּׂה, לְעֹלָה. ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים
יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים,
וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד,
אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח
אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. יא
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם
אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר,
אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי
עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ
אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם
אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו;
וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת
בְּנוֹ.
כבר שבוע ימים אני
יודע, כי בניגוד לפרשות קודמות, בהן הלכתי אל הפכים הקטנים, בפרשה זו לא אוכל
לחמוק מן הענין המרכזי, והוא סיפור העקדה.
שבוע מעניין היה לי,
ועכשיו, בבוקר שבת, כאשר אני יושב לסכם את כל אשר חויתי במהלך השבוע, מתערבלים
במחשבתי כל המידרשים וההסברים והפרשנויות והציורים, ורואה אני איך כל מי שנגע
בסיפור העקדה הכניס לתוכו בדיוק את מה שרצה להפיק ממנו.
אני רואה את רמברנדט
מסדר את אברהם, יצחק והמלאך במשולש שאלכסוניו יפגשו באופן האסטתי ביותר, ואת
קארואג'ו מטיל את האור כך שהדרמה תתעצם;
אני קורא על אברהם
חסר-הרגש, זה שכבר שלח למדבר את הגר וישמעאל בנו, ועכשיו עומד לזבוח את בנו האחר,
יצחק, כי בשם הדת עושים אנשים חסרי מצפון את הדברים הנוראים ביותר, אף כי בדרך כלל
לא לעצמם;
אני הולך עוד צעד,
עם אלה הטוענים שאברהם לא עמד בנסיון, כמו שנהוג לחשוב, אלא בעצם נכשל בו; אחר כך
אני מהנהן לאלה המסבירים שאברהם אולי עמד בנסיון, אלא שאלוקים נכשל בו;
אני לומד איך השתנו
לא רק הפרשנויות, אלא אפילו העלילה הפשוטה עצמה עוותה כך שאברהם שחט את יצחק, דבר
הסותר בפירוש את לשון הכתוב, כי מקדשי השם בפרעות תתנ"ו ניזקקו לתקדים שיצדיק
את ההתאבדויות המשפחתיות;
אני מבחין (אחרי
שהראו לי, כמובן) שעלילות הדם הראשונות צצו אחרי הופעת הגירסאות המתוקנות לסיפור
העקדה ולחיקויו ע"י המתאבדים בוורמייזא ומגנצא, כי היהודים שאינם מהססים
לשחוט את ילדיהם שלהם, ודאי לא יחוסו על ילד נוצרי;
אני שומע, באי-נחת
מסויימת, איך השרות של ימינו, עוטות שחורים, לא יניחו לאברהמים להעלות שוב את
הבנים על המזבח, ולא תסמוכנה על שום מלאך שיופיע ברגע האחרון עם ה"אל תשלח
ידך אל הנער";
ובעיקר אני מקשיב.
לשירים.
אני מקשיב לחיים
גורי קורא את "ירושה", וללאור קורא את "המטומטם הזה יצחק". אני
מהמהם לעצמי את אצ"ג ואת למדן, ועכשיו, ברמקולים פתוחים לרווחה, אני מקשיב
שוב, בפעם המאה, ל"קח את בנך" של נעמי שמר, ו.. טוב. כן. תקשיבו בעצמכם.
אבל, אחרי הכל, אני
חוזר אל הסיפור המקורי, מהרהר בו שוב, ורואה איך נושרות ממנו, בזו אחר זו, כל
המחלצות בהן הולבש.
אני מבין שאברהם אהב
מאד מאד את יצחק, ולא היה כלל קשה לב או חסר רגש, שאחרת היה אלוהים מנסה אותו
באופן אחר; מצווה עליו לשחוט את עצמו, למשל.
אבל לא בזה הענין.
ואני מבין שלשרה
באמת לא היה מקום בסיפור הזה, כי עניינו באבות ובנים, ולא בשום דבר אחר.
אבל גם בזה לא
הענין.
אני גם מבין, שמי
שחושב שטוב המוות מהמרת דת, יעשה את הדבר שהוא חושב שעליו לעשות, גם אם לא יהיה
בפניו שום תקדים, אבל אם קל לו יותר עם התקדים, לא אני אבוא אתו חשבון על שיצר
אותו לעצמו כדי להקל קצת מכובד משקלה של הזוועה;
אלא שגם בזה לא
הענין.
ובסופו של דבר אני אומר
לעצמי, שלא סתם אין בסיפור העקדה שום ויכוח בין אברהם לאלוקים, למרות שאברהם טרטר
לאלוקים במוח בענין השמדת סדום הרשעה, והנה כאשר מדובר בבנו, ויש לו טיעונים
מצויינים מול אלוקים ההולך להפר את הבטחתו להרבות זרעו ככוכבי השמיים לרוב, הוא
שותק.
הוא שותק, לדעתי,
מפני שבשבילו לא היה שם בכלל מקום למלים.
אבל אני, שאינני
אברהם, אביא את המלים שלדעתי, בשבילי, ממצות את עצם הענין.
והשאלה שאני רואה
אותה כעולה מסיפור העקדה, היא זו:
האם קדושת החיים היא
ערך עליון ?
את השאלה הזו אני
מציב בפני כל מי שדש בסיפור העקדה, ומוצא דרכים קלות או עקלקלות לחמוק מן העיקר.
למשל בפני הנשים
בשחור.
אבל, בעיקר, אני
מציב אותה במישור על-זמני, בפני אלה שהבינו אותה. האברהמים של מלחמת יום כיפור,
שראו את בניהם נעקדים כי בקורבנם כבר לא היה למולך חפץ, ואחר כך, משלא בא המלאך
ולא הזיז את צריח הטנק מטר אחד ממסלול האר.פי.ג'י, גררו שנותיהם האחרונות במרירות
אל נחמת העפר.
ואני שואל אותם, כי
אולי להם תשובה:
האם קדושת החיים היא
ערך עליון ?
שבת שלום ושבוע טוב.
ירון.