דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
קידושין דף כב
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(קידושין כא,ב)
תנו רבנן [ספרי
דברים פסקא ריא]: '[דברים
כא,יא: וראית בשביה אשת יפת
תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה (פסוק יב) והבאתה
אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה]
'וראית בשביה' - בשעת שביה (אם נתן
מתחילה עיניו בה, ולא שלקחה למוכרה או לשפחה ואחר כך נתן עיניו בה);
'אשת' - ואפילו אשת איש –
'יפת תואר' - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע (משמע:
מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה - התירה לו, ובקושי): (אלא) מוטב שיאכלו ישראל בשר
(קידושין כב,א)
תמותות
שחוטות (בשר מסוכנת שחוטה, ואף על פי שהיא מאוסה, כדכתיב
ביחזקאל [ד,יד] 'ולא בא
בפי בשר פגול') -
ואל יאכלו בשר תמותות (אמורטיי"ש) נבילות (לאחר
שימותו ויהו נבלות);
'וחשקת' - (בחשקו תלה הכתוב) אף על פי שאינה נאה;
'בה' - ולא בה ובחברתה (שלא יקח שתים);
'ולקחת' - ליקוחין יש לך בה (קידושין
תופסין, ואף על פי שהיתה עובדת כוכבים, שהרי אינה מתגיירת מדעתה);
'לך לאשה': שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לאביו אחת לו ואחת לבנו (גירסת
רש"י: 'לך' - ולא לאחרים שלא
יקחנה לצורך אחרים כגון אביו); [עד
כאן דברי הספרי] 'והבאתה' - מלמד שלא ילחצנה במלחמה (לבא עליה)'.
(ה"ג להאי ברייתא בספרי בפרשת 'ראה אנכי' [פסקא
קכא [טז]]:) תנו רבנן: [שמות
כא,ה: ואם אמר יאמר העבד: אהבתי את אדני את אשתי ואת בני, לא אצא
חפשי] ''אם אמר יאמר' - עד שיאמר וישנה;
אמר בתחילת
שש ולא אמר בסוף שש - אינו נרצע, שנאמר 'לא אצא חפשי': עד שיאמר בשעת יציאה (והכי
פירושה: אמר ושנה שתי האמירות בתחילת שש ולא אמר בסוף שש - אינו נרצע, שנאמר 'לא
אצא': משמע סמוך ליציאה אמר);
אמר (שתי
פעמים) בסוף שש ולא אמר
בתחילת שש - אינו נרצע, שנאמר 'אם אמר יאמר העבד':
עד שיאמר כשהוא עבד'.
אמר מר: 'אמר
בתחילת שש ולא אמר בסוף שש - אינו נרצע, שנאמר 'לא אצא חפשי'' (קא
סלקא דעתן 'תחילת שש' – ממש); מאי
איריא מ'לא אצא חפשי'? תיפוק ליה דבעינן [שמות
כא,ה: ואם אמר יאמר העבד] אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני [לא אצא
חפשי] – וליכא (ועדיין
בתחילת שש אין לו אשה ובנים שלא מסרו לו עדיין שפחה כנענית)? ותו: 'אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע
שנאמר 'העבד' - אטו סוף שש לאו עבד הוא (יום
אחרון נקרא סוף שש וכל היום הוא עבד)?
אמר רבא [מאי
'בתחילת שש'?] - בתחילת פרוטה אחרונה [ומאי 'בסוף שש'?] - בסוף פרוטה
אחרונה.
(כל
'תחילת שש' דקתני: כשמגיע להתחיל לסוף פרוטה אחרונה לפי חשבון גרעונה: שעדיין עליו
שוה פרוטה, דהוי דמי עבד, וכל 'סוף שש' (פרוטה אחרונה): מאחר שהתחיל בה נקרא
'סוף', דלאו עבד הוא, דאין עליו שוה פרוטה;
והכי קאמר: אמר 'בתחילת שש': קודם פרוטה אחרונה, דכבר
יש לו אשה ובנים, ולא 'בסוף שש' - לאחר שהתחיל פרוטה אחרונה - אינו נרצע; ואפילו
אמר ושנה, דכתיב 'לא אצא חפשי' סמוך ליציאה; וכל זמן שיש עליו פרוטה שלימה - לאו
'סמוך ליציאה' הוא;
אי אמר ושנה בסוף פרוטה אחרונה, ולא אמר בתחילת פרוטה
אחרונה - אינו נרצע, שנאמר 'אם יאמר העבד'
- עד שיאמר כשהוא עבד.
ובלשון אחרת גירסא זו
בפי כל, ואיני יכול להעמידה, שהרבה תשובות בה, וזה הלשון: 'אמר
יאמר' - עד שיאמר וישנה';
'העבד' - עד
שיאמר כשהוא עבד;
אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף שש - אינו נרצע, שנאמר 'אם
אמר יאמר'; אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש - אינו נרצע, שנאמר 'לא
אצא חפשי';
והכי פירושו: אמר
בתחילת שש פעם אחת, ולא חזר ואמר בסוף שש - אינו נרצע, דבעינן 'אמר
יאמר': שתי אמירות;
אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש - אינו נרצע, שנאמר 'לא
אצא חפשי', וזה כבר יצא!
השתא קשיא לי טובא: הא - נמי תיפוק לי מ'אמר
יאמר', דהא לא אמר ושנה! ואם באת לפרש 'אמר בסוף שש' - שתי פעמים
- אם כן לא דמיא לרישא, דאי אומר בתחילת שש שתי פעמים - מנא ליה דאינו נרצע? ועוד:
מה לי דשבקיה לדרשה קמייתא דדריש 'העבד'
- עד שיאמר כשהוא עבד, ונקיט ליה קרא אחרינא: מ'לא
אצא' - והרי כבר יצא? תיפוק ליה מ'העבד'?)
תנו רבנן [מכילתא
דרבי ישמעאלמשפטים מסכתא דנזיקין פרשתא ב]: 'לו אשה ובנים (שפחה כנענית שנמסרה לו וילדה לו), ולרבו אין אשה ובנים - אינו נרצע, שנאמר [דברים
טו,טז: והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך] כי אהבך ואת ביתך [כי טוב
לו עמָך];
לרבו אשה
ובנים, ולו אין אשה ובנים - אינו נרצע, שנאמר [שמות
כא,ה: ואם אמר יאמר העבד] אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני [לא
אצא חפשי];
הוא אוהב את
רבו ורבו אינו אוהבו - אינו נרצע, שנאמר: כי טוב לו עמָך;
רבו אוהבו
והוא אינו אוהב את רבו - אינו נרצע, שנאמר: כי אהבך;
הוא חולה
ורבו אינו חולה - אינו נרצע, שנאמר: 'כי טוב לו עמָך'(פרט לחולה);
רבו חולה
והוא אינו חולה - אינו נרצע, שנאמר 'עמָך''.
בעי רב ביבי בר
אביי: שניהם חולין מאי? 'עמָך' בעינן, והא איכא? או דילמא 'כי טוב לו עמָך' בעינן, והא ליכא?
תיקו.
תנו רבנן: [דברים
טו,טז: והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך] כי טוב לו עמָך: 'עמָך' במאכל, 'עמָך' במשתה: שלא תהא אתה אוכל
פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי
מוכין והוא ישן על גבי תבן; מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי - כקונה אדון לעצמו'.
תנו רבנן: '(ויקרא
כה,מא) ויצא מעמך הוא ובניו
עמו [ושב אל משפחתו ואל אחזת אבתיו ישוב] ('הוא
ובניו עמו' - על כרחיך בבני ישראלית, דאי בבני כנענית – 'האשה
וילדיה' כתיב (שמות כא,ד)); אמר רבי שמעון: אם הוא נמכר - בניו ובנותיו מי
נמכרים? מכאן שרבו חייב במזונות בניו; כיוצא בדבר אתה אומר: [שמות
כא,ג: אם בגפו יבא בגפו יצא] אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו; אמר רבי שמעון: אם הוא נמכר, אשתו מי נמכרה?
מכאן שרבו חייב במזונות אשתו'.
וצריכא: דאי
אשמועינן בניו - משום דלא בני מיעבד ומיכל נינהו (שקטנים
הם [פחות משש שנים]), אבל אשתו - דבת מיכל ומיעבד היא - אימא תעביד
ותיכול; ואי אשמעינן אשתו - דלאו דירכה להדורי (לחזר על
הפתחים לפי שהיא בושה), אבל בניו -
דדירכייהו להדורי - אימא לא? צריכא.
תנו רבנן:
(קידושין כב,ב)
[דברים טו,יז: ולקחת
את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם ואף לאמתך תעשה כן] 'אילו נאמר 'אזנו בדלת' הייתי אומר 'ידקור
כנגד אזנו בדלת' (אבל אזן לא ירצענה): דלת – אִין, אזנו לא;
ואזן לא? והכתיב [שמות כא,ו:
והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה] ורצע אדוניו את אזנו במרצע [ועבדו
לעלם]? אלא 'הייתי אומר: ירצענה
לאזן – מאבראי (כלומר: רחוק מן הדלת, כדכתיב: 'את אזנו'), (והדר יתן אזנו בדלת) ויניחנה על הדלת, וידקור כנגד אזנו בדלת (ויקח
את המרצע וידקור בדלת מעבר השני, כנגד אזנו, לקיים 'ולקחת המרצע ונתת באזנו בדלת') -
תלמוד לומר:
'באזנו ובדלת'; הא כיצד? - דוקר (אזנו
כשנותנה על הדלת) והולך עד שמגיע
אצל דלת;
'דלת' -
שומע אני בין עקורה (מן המזוזה ומוטלת לארץ) בין שאינה עקורה?
תלמוד לומר:
'מזוזה': מה מזוזה מעומד (דבלאו הכי לא מקרי 'מזוזה') - אף דלת נמי מעומד;
רבן יוחנן
בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר (צרור
המרגליות וצרור הבושם תלוי בצואר לתכשיט): מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף?
אמר
הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא
כה,נה) כי לי בני ישראל
עבדים [עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלקיכם] - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו –
ירצע;
ורבי שמעון
בן רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר
הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות,
ואמרתי 'כי לי בני
ישראל עבדים' - ולא עבדים
לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם'.
משנה:
עבד כנעני נקנה
בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו (מיד רבו) בכסף על ידי אחרים (שיתנוהו
לרבו על מנת שיהא זה בן חורין, אבל הוא עצמו לא יקבל מהם, ואפילו על מנת שאין לרבו
רשות בו, דקסבר 'אין קנין לעבד בלא רבו'), ובשטר על ידי עצמו (שיקבלנו הוא ובגמרא מפרש לכולה
דרבי מאיר ורבנן) - דברי רבי מאיר;
וחכמים אומרים: בכסף על ידי עצמו, ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים (דעבד אין לו כלום: דאם מצא מציאה או קבל מתנה - הכל לרבו, ואם בא לפדות על ידי עצמו - צריך להיות משל אחרים, ויתנוהו לו על מנת שאין לרבו רשות בו).
גמרא:
מנלן?
דכתיב (ויקרא
כה,מו) והתנחלתם אותם לבניכם
אחריכם לרשת אחוזה [לעלם בהם תעבדו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא
תרדה בו בפרך] הקישן הכתוב לשדה
אחוזה: מה שדה אחוזה נקנה בכסף בשטר ובחזקה - אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה (ולקמן
יליף בפירקין (כו,א) וכל עובדי כוכבים - ככנענים,
משנמכר לעבד; אלא שכל עבדים נקראין על שם כנען, משום דכתיב ביה (בראשית
ט,כה) 'עבד עבדים').
אי מה שדה
אחוזה חוזרת לבעלים ביובל אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל?
תלמוד לומר:
לעולם בהם תעבודו.
תנא: 'אף
בחליפין', ותנא דידן - מילתא (דאיתיה בעבד) דליתא במטלטלין (וליתא
בשאר מטלטלין) קתני, (אבל) מילתא דאיתא במטלטלין (חליפין,
דאיתנהו נמי בשאר מטלטלין: שהמטלטלין גם הם נקנין בחליפין) - לא קתני (לא איצטריך ליה למיתני).
אמר שמואל: עבד
כנעני נקנה במשיכה. כיצד? - תקפו (בחזקה) ובא אצלו – קנאו; קראו ובא אצלו - לא קנאו (דמדעתיה
אזל, ואין זו משיכה).
בשלמא לתנא
דידן (לא תיקשי לשמואל 'אמאי לא תני משיכה במתניתין?', דאיכא
לתרוצי כדאוקמינן) - מילתא דאיתא
במטלטלי לא קתני, דליתא במטלטלי קתני, אלא לתנא ברא (דתנא
חליפין בהדייהו) ניתני 'משיכה' (תיקשי
לשמואל: אי איתיה דנקנה במשיכה - ליתנייה נמי במתניתין)?
כי קתני -
מילתא דאיתא בין במקרקעי בין במטלטלי (כגון חליפין, צירף ושנה עם השאר
דאיתנהו במקרקעי); (אבל) משיכה דבמטלטלי איתא, במקרקעי ליתא - לא קתני (לא
תנא בהדייהו).
'כיצד תקפו ובא
אצלו – קנאו, קראו ובא אצלו - לא קנאו': וקראו לא? והתניא (גבי בהמה
קאי, דקתני מתניתין (קידושין פ"א מ"ד; לקמן כה,ב)
'בהמה גסה נקנית במסירה'): 'כיצד
'במסירה'? - אחזה בטלפה, בשערה (כגון שיער שבראש הסוס), באוכף שעליה, בשליף (משאוי) שעליה, בפרומביא שבפיה, ובזוג שבצוארה – קנאה;
כיצד
'במשיכה'? קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו - כיון שעקרה יד ורגל -
קנאה'.
רבי אסי -
ואמרי לה רבי אחא – אומר: 'עד שתהלך לפניו מלא קומתה'.
אמרי: בהמה -
אדעתא דמרה אזלה (על דעת הקורא אותה, לפי שאין לה דעת); עבד - אדעתיה דנפשיה (מדעת
עצמו) קאזיל.
אמר רב אשי:
עבד קטן (דלית ליה דעת)
כבהמה דמי (ואם קראו לשם קניה, ובא אצלו - קנאו).
תנו רבנן: 'כיצד
'בחזקה'?
התיר לו
מנעלו (העבד ללוקח) או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו (גראט"ר
בלע"ז), הלבישו, הנעילו,
הגביהו (העבד את הלוקח) – קנאו.
אמר רבי
שמעון: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום'.
מאי קאמר? (מה
ענין הגבהה דעלמא להגבהה דהכא? הגבהה דעלמא לוקח מגביה החפץ, והכא אמרינן שהעבד
מגביהו: משום עבודה שהלוקח משעבד בו לקנותו בחזקה?)
אמר רב אשי: [כך
יש לפרש בתנא קמא בברייתא:] הגביהו הוא לרבו – קנאו; הגביהו רבו לו - לא קנאו; אמר
רבי שמעון: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום.
השתא, דאמרת
'הגביהו הוא לרבו - קנאו' אלא מעתה (דהגביהו הוא לרבו קנאו) שפחה כנענית תקנה בביאה (דהא
אגבהה ליה)?
כי קאמרינן –
'זה נהנה וזה מצטער'; הכא - זה נהנה וזה נהנה הוא.
שלא כדרכה מאי?
איכא למימר אמר רב אחיי [בר אדא] דמן אחא: מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו
לתרוייהו? ועוד: 'משכבי אשה' כתיב [ויקרא יח,כב; כ,יג]: הקישה הכתוב כדרכה לשלא כדרכה!?
רבי יהודה הנדואה (מארץ כושי; 'כוש' מתרגמינן 'הינדואה') - גר שאין לו יורשין הוה; חלש; על מר זוטרא לשיולי ביה; חזייה דתקיף ליה עלמא טובא (גוסס ונוטה למות). אמר ליה (מר זוטרא) לעבדיה (דגר): שלוף לי מסנאי ואמטינהו לביתא (לקנותו בחזקה היה מתכוון שיהא בעבודתו כשימות אדונו). איכא דאמרי גדול הוה (העבד, ונזהר בו שלא יזכה הוא עצמו מן ההפקר; לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו),
(קידושין כג,א)
זה (והגר) פירש למיתה, וזה (ומר
זוטרא) פירש לחיים (תחתיו,
שלא יהא העבד בלא אדון רגע אחד);
ואיכא דאמרי:
קטן הוה (ואף על פי כן הוצרך לכל זאת), ודלא כאבא שאול (דאמר: כל המחזיק בהן זכה
אפילו לאחר זמן זכה בהן), דתניא: 'גר
שמת, ובזבזו ישראל נכסיו, והיו בהן עבדים - בין גדולים בין קטנים - קנו עצמן בני
חורין; אבא שאול אומר: גדולים קנו עצמן בני חורין; קטנים: כל המחזיק בהן זכה בהן'.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com