דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
קידושין דף כד
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(קידושין כג,ב)
ורמי דרבי מאיר
אדרבי מאיר ורמי דרבנן אדרבנן, דתניא:
(קידושין כד,א)
'אין אשה
פודה מעשר שני בלא חומש (קא סלקא דעתא במעשר שני שהוא משדה
בעלה שהיא כבעלה, וקרינן ליה 'ממעשרו' וכדמפרש
לה ואזיל); רבי שמעון בן אלעזר
אומר משום רבי מאיר: אשה פודה מעשר שני בלא חומש (דלאו
דידה הוא, ואין מוסיפין חומש על פדיון מעשרות והקדשות אלא בעלים)';
היכי דמי?:
אילימא בזוזי דבעל ומעשר דבעל - שליחותיה דבעל קא עבדה (ומאי
טעמא דמאן דאמר פודין בלא חומש)!?
ואלא בזוזי דידה (דנכסי מלוג) ומעשר דידיה (משדותיו)? [ויקרא כז,לא: ואם גאל יגאל] איש (ממעשרו)
[חמשיתו יסף עליו] אמר רחמנא, ולא
אשה (ממעשר בעלה, דאשה - כאחֵר דמיא)!? אלא - לאו כי האי גוונא: דאקני לה אחֵר מנה, ואמר לה:
"על מנת שתפדי בו את המעשר" (שתהיה כאיש אחר לפדות בלא
חומש), ואיפכא שמענא להו (רבנן
סברי: כי אמר לה 'קני' - קנה ליה בעלה, וכי אמר לה "על מנת" - לאו כלום
הוא; הילכך זוזי הוו נמי דבעל, ושליחותיה עבדא: 'איש ממעשרו' קרינא ביה; ורבי מאיר
סבר: לדידה גופה לא אקני לה אלא להכי: שתהא כאיש אחר לפדות בלא חומש)!?
אמר אביי:
איפוך!
רבא אמר: לעולם
לא תיפוך, והכא במעשר דאתא מבי נשא עסקינן (שמת אביה, והיה לו מעשר
שני, וירשתה עם שאר נכסים, וירושה הבאה לה לאחַר מכאן - נכסי מלוג הן, וילקח בהן
קרקע, והוא אוכל פירות).
ורבי מאיר
לטעמיה, דאמר (לקמן בפרק ב'): מעשר - ממון הקדש הוא (ממון גבוה הוא, ואכילתו משולחן
גבוה הוא; הילכך אינו כשאר נכסים למקנייה בעל בתקנתא דתקון רבנן 'פירות לבעל'), (הילכך) ולא קני ליה בעל (וכי פרקה ליה בזוזי דבעל -
לאו ממעשרו הוא, דזוזי דחד [ממנו] ומעשר דחד [שלה]); ורבנן לטעמייהו, דאמרי: ממון הדיוט הוא (וחיילא
עליה תקנתא דרבנן, ופירות לבעל כשאר נכסי מלוג) וקני ליה בעל הילכך שליחותא דבעל קעבדא (וכיון
דבזוזי דבעל פרקה - בעי חומש).
תנא (אמתניתין
קאי): 'יוצא בשן ועין וראשי
אברים (כ"ד הם, ושנויים אצל נגעים (פ"ו
מ"ז), ומייתי להו לקמן בשמעתין (כה,א)) שאינן חוזרים (אם נטלן,
כשן ועין)'.
בשלמא שן ועין
– כתיבי [שמות כא,כו: וכי יכה איש את עין עבדו
או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו (פסוק כז)
ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו]; אלא 'ראשי אברים' מנלן?
(וגמר במה מצינו:) דומיא דשן ועין: מה שן ועין - מומין שבגלוי ואינן
חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין.
ואימא ניהוו שן
ועין כשני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין (מדלא
כתיב אחד ונגמור כולהו מיניה)?
צריכא (דלא
גמר חד מחבריה, הילכך לא 'באין כאחד' נינהו): דאי כתב רחמנא 'שן' הוה אמינא: אפילו
(קידושין כד,ב)
שן דחלב (שן
שינק בה דעתיד להחליפה כגון בעבד קטן) - כתב רחמנא 'עין'; ואי כתב רחמנא 'עין' הוה אמינא: מה עין שנברא עמו - אף
כל שנברא עמו, אבל שן – לא!? צריכא.
ואימא 'כי יכה' – כלל; שן ועין – פרט; כלל ופרט - אין בכלל אלא מה
שבפרט: שן ועין אִין, מידי אחרינא לא!?
'לחפשי ישלחנו' (ריבה לו שלוחים, מדלא כתיב 'חפשי
הוא' או 'יצא חפשי') - חזר וכלל;
כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש: מום שבגלוי ואינן
חוזרים - אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין.
אי מה הפרט
מפורש: מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ובטל
ממלאכתו (העין נסמת מראות, והשן מללעוס)? אלמה תניא 'תלש בזקנו ודילדל בו עצם (השמיטו
ממקומו ומחובר בבשר) - עבד יוצא
בהם לחירות (אם עצם שאינו חוזר הוא, וסופו ליבש וליפול, ואף על גב
דליכא ביטול מלאכה, דהא עצם דזקן [יש
מפרשים שכוונת רש"י לשן – אולי לשן בינה דוקא]
לאו מידי הוי עביד - כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי
אברים)?
'לחפשי ישלחנו' ריבויא הוא (אינו לשון כלל להיות נידון
בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט וריבה, וריבה הכל).
ואי ריבויא הוא
- אפילו הכהו על ידו וצמתה (יבשה) וסופה לחזור נמי!? אלמה תניא 'הכהו על ידו וצמתה
וסופה לחזור - אין עבד יוצא בה לחירות'?
אם כן (דלא
ממעט מידי) - 'שן' ו'עין' - מאי
אהני ליה (מיעוט דשן ועין למאי מיעט)?
תנו רבנן: 'בכולם
(אראשי אברים קאי) עבד יוצא בהם לחירות, וצריך גט שחרור (להתירו
בבת חורין) - דברי רבי שמעון;
רבי מאיר אומר: אינו צריך. רבי אלעזר אומר: צריך;
רבי טרפון[1]
אומר: אינו צריך; רבי עקיבא אומר: צריך.
המכריעים
לפני חכמים אומרים: נראין דברי רבי טרפון בשן ועין, שהתורה זכתה לו (דכתיב
בהדיא), ודברי רבי עקיבא בשאר
אברים, הואיל וקנס חכמים הוא.'
'קנס הוא'? קראי קא דרשינן!
אלא: הואיל ומדרש חכמים הוא.
מאי טעמא דרבי
שמעון?
יליף 'שילוח' [לחפשי ישלחנו] 'שילוח' [וכתב
לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו (דברים כד,א)] מאשה: מה אשה בשטר - אף עבד נמי בשטר.
ורבי מאיר?
אי כתב 'חפשי'
לבסוף, כדקאמרת (דלאו חיפושו אלא בשילוח); השתא דכתב 'לחפשי ישלחנו' - הוה ליה
חפשי מעיקרא (וכי אתא 'ישלחנו' - לשאר ראשי אברים אתא).
תנו רבנן: 'הכהו
על עינו וסמאה, על אזנו וחרשה - עבד יוצא בהן לחירות; נגד עינו ואינו רואה, כנגד
אזנו ואינו שומע (שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש) - אין עבד יוצא בהן לחירות.' אמר רב שִׁמְן לרב אשי: למימרא דקלא לאו כלום
הוא? והתני רמי בר יחזקאל[2]:
'תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית, ותקע בו, ושברו (בקול) - משלם נזק שלם (כסומכוס
מוקמינן לה בבבא קמא, דאמר: בהמה שהזיקה בצרורות משלם נזק שלם)' ואמר רב יוסף: אמרי בי רב: 'סוס שצנף וחמור
שנער, ושברו כלים (בקולם)
בתוך הבית - משלמים חצי נזק (כדין צרורות לרבנן, דפליגי עליה
דסומכוס בבבא קמא, ואמרי: אינו משלם אלא חצי נזק צרורות)' [ומכל
מקום: בין לסומכוס ובין לחולקים עליו – יש חיוב נזיקין בגין נזקים שנובעים מעשיית
קול]?
אמר ליה: שאני
אדם (האי ניזק),
דכיון דבר דעת הוא (וכי מיבעית) - איהו מיבעית נפשיה (מדעתיה קא מיבעית: שנותן לבו אל
פחד קול הבא פתאום), כדתניא: 'המבעית
את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. כיצד? תקע באזנו וחרשו – פטור; אחזהו
ותקע באזנו וחרשו – חייב'.
תנו רבנן: 'הכהו
על עינו וכהתה (ולא נסמית לגמרי, שרואה במקצת), על שינו ונדדה: אם יכול להשתמש בהן עכשיו - אין
עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו - עבד יוצא בהן לחירות.';
תניא אידך: 'הרי
שהיתה עינו כהויה וסמאה, שינו נדודה והפילה: אם יכול להשתמש בהן (במראה
זה) כבר - עבד יוצא בהן לחירות,
ואם לאו - אין עבד יוצא בהן לחירות.';
וצריכא (הני
תרתי 'יצא לחירות' לאשמועינן דהיכא דאין יכול להשתמש - אף על גב דלא סמאה לגמרי -
הויא השחתה, והיכא דסמאה לגמרי - אף על גב דכהויה הויא מעיקרא - הואיל והיה יכול
להשתמש למראיתה בדוחק הויא השחתה):
דאי אשמועינן הך קמייתא, משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא (שאין
יכול להשתמש), אבל היכא דמעיקרא נמי
נהורא כחישא (ואף על גב דיכול להשתמש בו) אימא לא (אימא לאו 'עין' הוא); ואי אשמועינן הא - משום דסמיא לגמרי, אבל התם
דלא סמיא לגמרי אימא לא; – צריכא.
תנו רבנן: 'הרי
שהיה רבו רופא, ואמר לו לכחול לו עינו – וסמאה, לחתור לו שינו (לנקרה
ולגרר סביב מושבה) - והפילה -
שיחק באדון ויצא לחירות;
רבן שמעון
בן גמליאל אומר: [שמות כא,כו: וכי יכה איש את עין עבדו
או את עין אמתו] ושחתה [לחפשי
ישלחנו תחת עינו] - עד שיתכוין
לשחתה.'
ורבנן, האי 'ושחתה' מאי עבדי ליה?
מיבעי להו
לכדתניא: 'רבי אלעזר אומר: הרי שהושיט ידו למעי שפחתו (להוציא
עוברה), וסימא עובר שבמעיה –
פטור (דלא נתכוין לעין כלל, אבל "כחול לי עיני" -
דנתכוין לעין - אף על גב שלא נתכוין לשחתה חייב)[3]'.
מאי טעמא?
דאמר קרא 'ושחתה' - עד שיכוין לשחתה.
ואידך?
מ'ושחת' 'שחתה'
נפקא (נפקא לן הא דרבי אלעזר: פרט לזה שלא נתכוין לשחת כלל,
ו'שחתה' משמע בעִסוק בה הכתוב מדבר, ואפילו הכי מתכוין לשחתה בעינן).
ואידך – 'שחת'
'שחתה' לא דריש.
אמר רב ששת:
'הרי שהיתה עינו סמויה, וחטטה (הוציאה לחוץ) - עבד יוצא בהן לחירות; מאי טעמא? מחוסר אבר
הוא. ותנא תונא (כלומר מצינו תנא שלנו המסייענו בזאת): 'תַמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות
בעופות' (האי
קרא דריש, הנאמר בכל הקרבנות: (ויקרא כב,יח)
איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם (פסוק
יט) לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים;
מדלא כתיב 'לרצונכם זכר תמים' ולישתוק – לימדך: שאין מקפיד על תמות וזכרות אלא על
אלו); יכול יבשה גפה נקטעה רגלה
נחטטה עינה? תלמוד לומר: [ויקרא א,יד: ואם] מן העוף [עלה
קרבנו לה' והקריב מן התרים או מן בני היונה את קרבנו] - ולא כל העוף' (אלמא אף על גב דסמויה מעיקרא, כי
חטטה - משוי ליה מומא).
אמר רב חייא בר
אשי אמר רב: היתה לו
(קידושין כה,א)
יתרת (אצבע) וחתכה - עבד יוצא בהן לחירות.
אמר רב הונא:
והוא שנספרת על גב היד (שהיתה בשורת שאר אצבעות).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[1] הרבייתא אומרת דרשני, שהרי סדר הדורות הפוך: רבי שמעון ורבי מאיר
ורבי אלעזר לפני רב
[3] אחיו של רב יהודה
[3] לולא רש"י היה אפשר להבין שהגמרא מסבירה את הפטור משום שלא נתכוין
לשחתה; אך רש"י מסביר שלא נתכוין לעין כלל. ולפי רש"י יוצא, שההמשך [מאי
טעמא] הוא דברי החולק על רבי אלעזר – אולי רבן שמעון בן גמליאל, והוא אומר: לא
בגלל שלא נתכוין לעין כלל, אלא מאי טעמא? בגלל שלא נתכוין לשחת את העין.
ואז יוצא, שהאידך, שלומד
מ'ושחת' 'שחתה' הוא שוב רבי אלעזר, שלומד עד שיתכוין לשחתה – והרי רש"י פירש
לעיל שפטור רק אם לא נתכוין כלל? אך לפי המשך הרש"י נראה שאידך הוא החולק על
רבי אליעזר, הרי כתב רש"י: 'נפקא לן הא דר"א'?! אך אם נאמר שה'אידך' הוא
החולק על רבי אלעזר – מה הכוונה 'נפקא לן הא דר"א? לפי זה אין מחלוקת! ולכן
לכאורה מוכרח רש"י לפרש שה'אידך' הוא ר"א עצמו, וזאת כוונת רש"י:
שר"א לומד מ'ושחת' ושחתה'.
–
ומכאן ראיה שפירוש סימן התנא 'ר"א' – כאן הוא רבי אלעזר, ולא רבי אליעזר,
שהרי וראינו שרבי אליעזר אינו לומד 'עבד- הע