קידושין דף כט

דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

קידושין דף כט

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(קידושין כח,ב)

משנה:

רשות הגבוה בכסף (בגמרא מפרש: דמעות הקדש קונות), ורשות ההדיוט בחזקה (משיכה); אמירָתוֹ לגבוה (מפרש בגמרא) כמסירתו להדיוט.

גמרא:

תנו רבנן: 'כיצד 'רשות הגבוה בכסף'?

גיזבר שנתן מעות בבהמה (קרבן צבור) - אפילו בהמה בסוף העולם – קנה; ובהדיוט לא קנה עד שימשוך.

כיצד 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'?

האומר "שור זה עולה", "בית זה הקדש" - אפילו בסוף העולם – קנה; בהדיוט - לא קנה

(קידושין כט,א)

עד שימשוך (בשור) ויחזיק (בבית);

משכוֹ (הדיוט חפץ של הקדש מיד הגזבר) במנה ולא הספיק לפדותו (כלומר: לתת דמיו לגזבר) עד שעמד במאתים - נותן מאתים (דכי אייקר - ברשות הקדש אייקר, הואיל ולא נתן המעות);

מאי טעמא? - (ויקרא כז,יט) 'ונתן הכסף וקם לו'[1]

משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה - נותן מאתים;

מאי טעמא? - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (שאם משכו [הגזבר] מיד הדיוט - ישלם כל מעותיו, דקנאו במשיכה, וברשותו הוא דזל)

פדאו במאתים (נתן את המעות), ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה -נותן מאתים;

מאי טעמא? - 'ונתן הכסף וקם לו'.

פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים - מה שפדה פדוי ואין נותן אלא מנה'.

אמאי? הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש?

אטו הדיוט לאו ב'מי שפרע' קאי? [בבא מציעא מד,א: 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו'.]

משנה:

(בגמרא מפרש לכולה מתניתין.)

כל מצות הבן על האב - אנשים חייבין ונשים פטורות;

וכל מצות האב על הבן - אחד אנשים ואחד נשים חייבין;

וכל מצות עשה שהזמן גרמא (שהזמן גורם לה שתבא) - אנשים חייבין ונשים פטורות;

וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין;

וכל מצות לא תעשה - בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא - אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מבל תקיף (פאת הראש) ובל תשחית (פאת זקן) ובל תטמא למתים (דכהנים).

גמרא:

מאי 'כל מצות הבן על האב'?: אילימא 'כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא' (והכי משמע 'כל מצות שהבן מצווה על אביו') - נשים פטורות (בתמיה)? והתניא: ''איש' - אין לי אלא איש, אשה מנין? - כשהוא אומר (ויקרא יט,ג) איש אמו ואביו תיראו [ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלקיכם] - הרי כאן שנים (לשנים הוא אומר)'.

אמר רב יהודה: הכי קאמר: כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו (כגון הנך דמפרש בברייתא: ללמדו תורה, ולמולו, ולפדותו בחמשה סלעים אם בכור הוא, ולהשיאו אשה; וכולה יליף ואזיל מקראי) אנשים חייבין ונשים פטורות.

תנינא להא! דתנו רבנן [תוספתא קידושין פ"א ה"יא [ליברמן]]: 'האב חייב בבנו: למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; ויש אומרים: אף להשיטו במים [גירסת רש"י: בנהר] (שמא יפרוש בספינה, ותטבע, ויסתכן אם אין יודע לשוט).

רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות'.

'ליסטות'? סלקא דעתך (והלא ישב ולא למדו כלום)? אלא 'כאילו מלמדו ליסטות' (דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו - ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות).

'למולו' מנלן?

דכתיב (בראשית כא,ד) וימל אברהם את יצחק בנו [בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלהים];

והיכא דלא מהליה אבוה - מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב [בראשית יז,י: זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך] המול לכם כל זכר;

והיכא דלא מהליה בי דינא - מיחייב איהו (כשיגדל) למימהל נפשיה, דכתיב (בראשית יז,יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה [הנפש ההוא מעמיה, את בריתי הפר];

איהי - מנלן דלא מיחייבא?

דכתיב (שם) 'כאשר צוה אותו אלהים': אותו - ולא אותה (ולא את שרה).

אשכחן מיד (לאברהם נאמר כן), לדורות מנלן?

תנא דבי רבי ישמעאל: 'כל מקום שנאמר 'צו' אינו אלא זירוז (שיהא מהיר וזריז בדבר) מיד (ונוהג מיד) ולדורות (ונוהג לדורות)';

זירוז - דכתיב (דברים ג,כח) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו [כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה];

מיד ולדורות - דכתיב [במדבר טו,כג: את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה] מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם.

'לפדותו' מנלן?

דכתיב [שמות לד,כ: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו] כל בכור בניך תפדה [ולא יראו פני ריקם[YH1] ]

והיכא דלא פרקיה אבוה - מיחייב איהו למפרקיה דכתיב [במדבר יח,טו: כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך] פדה תפדה [את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה] (כלומר: קרי ביה 'תפדה').

ואיהי (אמו) - מנלן דלא מיפקדה (מנין שאינה מצווה לפדות את בנה? דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא - בעי קרא למעוטה)?

דכתיב: 'תִּיפְדֶה' = 'תִּפָּדֶה': כל שמצווה לפדות את עצמו (כשהוא בכור ולא פדאו אביו) - מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו - אינו מצווה לפדות אחרים.

ואיהי - מנלן דלא מיחייבא למיפרק נפשה (נהי דאביה אינו מצווה לפדותה, דכתיב 'בכור בניך' - אימא איהי תפדה נפשה לכשתגדל, דהא קרינן ביה 'תפדה' - אלמא מצוה אברא נמי רמיא, והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא)?

דכתיב 'תפדה' = תיפדה: כל שאחרים (האב) מצווים לפדותו - מצווה לפדות את עצמו, וכל שאין אחרים מצווים לפדותו - אין מצווה לפדות את עצמו.

ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה?

דאמר קרא (שם) כל בכור בניך תפדה - בניך ולא בנותיך.

תנו רבנן: 'הוא לפדות (שלא פדאו אביו) ובנו לפדות - הוא קודם לבנו;

רבי יהודה אומר: בנו קודמו, שזה - מצותו על אביו, וזה - מצות בנו עליו.'

אמר רבי ירמיה: הכל מודין

(קידושין כט,ב)

כל היכא דליכא אלא חמש סלעים (דלית ליה נכסי אלא חמש סלעים) - הוא קודם לבנו; מאי טעמא? - מצוה דגופיה עדיפא; כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין: רבי יהודה סבר: מלוה דכתיב בתורה - ככתובה בשטר דמיא (ובפדיון עצמו היה מחוייב קודם ששיעבד קרקעותיו, ויטרוף את הלקוחות; הילכך:) בהני חמש (דאיכא) - פריק לבריה (דאין זה אונאה, שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו), ואזיל כהן וטריף ליה (לקוחות) לחמש משועבדים לדידיה (על פדיון עצמו); ורבנן סברי: מלוה דכתיב באורייתא - לאו ככתובה בשטר דמיא (ואינו גובה ממשועבדים), והילכך: מצוה דגופיה עדיף.

תנו רבנן: 'לפדות את בנו ולעלות לרגל - פודה את בנו, ואחר כך עולה לרגל.

רבי יהודה אומר: עולה לרגל ואחר כך פודה את בנו, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת.'

בשלמא לרבי יהודה, כדקאמר טעמא; אלא רבנן - מאי טעמייהו?

דאמר קרא [שמות לד,כ: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו] כל בכור בניך תפדה...' והדר [סוף הפסוק] '[ו]לא יראו פני ריקם'.

תנו רבנן: 'מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים - שחייב לפדות כולן? תלמוד לומר: 'כל בכור בניך תפדה.'

פשיטא: בפטר רחם תלא רחמנא!

מהו דתימא נילף 'בכור' 'בכור' מנחלה: מה להלן 'ראשית אונו'* אף כאן ראשית אונו - קא משמע לן.

*דברים כא,יז: כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אֹנוֹ לו משפט הבכרה.

'ללמדו תורה' מנלן?

דכתיב (דברים יא,יט) וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם [לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך]; והיכא דלא אגמריה אבוה - מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב 'ולמדתם [אותם וכתיב: אתם]'.

איהי מנלן דלא מיחייבא (ללמד את בנה)?

דכתיב 'ולימדתם' (שם) 'וּלְמַדְתֶּם [או וְלָמַדְתֶּם]': כל שמצווה ללמוד - מצווה ללַמֵּד (דכתיב וְלִמַּדְתֶּם... את בניכם - קרי ביה וְלָמַדְתֶּם לאקושינהו, דלא מיפקדא ללמוד), וכל שאינו מצווה ללמוד - אינו מצווה ללמד.

ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה?

דכתיב 'ולימדתם' (קרא אחרינא הוא 'וְלִמַּדְתֶּם אותם ושמרתם לעשותם') [דברים ה,א: ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם: שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום וּלְמַדְתֶּם אתם ושמרתם לעשתם] 'וּלְמַדְתֶּם': כל שאחרים (האב) מצווין ללמדו - מצווה ללמד את עצמו' וכל שאין אחרים מצווין ללמדו - אין מצווה ללמד את עצמו.

ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה?

דאמר קרא (דברים יא,יט) וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם [לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך] - ולא בנותיכם.

תנו רבנן: 'הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו.

רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו (והאב רואה שיצליח ממנו, ואין לו סיפוק נכסים שילמדו שניהם) - בנו קודמו (ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו)'.

כי הא: דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב, שדריה אבוה לקמיה דאביי; כי אתא - חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה, אמר ליה: אנא עדיפא מינך, תוב את דאיזיל אנא.

שמע אביי דקא הוה אתי; הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי (בית המדרש רחוק מן היישוב הוה), דכי הוו עיילי בתרין [שני אנשים] - אפילו ביממא - הוו מיתזקי. אמר להו: לא ליתיב ליה (לרב אחא) אינש אושפיזא (ועל כרחו ילין בבית המדרש), אפשר דמתרחיש ניסא (ומתוך חסידותו יעשה לו נס ויהרוג את המזיק).

על [בא רב אחא בר יעקב], בת (לן) בההוא בי רבנן. אידמי ליה (מזיק) כתנינא [כתנין] דשבעה רישוותיה (שהיו לו שבע גולגולות). כל כרִיעָה דכרע (רב אחא מתפלל על אותו מזיק) - נתר [נשר, נפל] חד רישיה.

אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא – סכינתין (סכנתם אותי).

תנו רבנן: 'ללמוד תורה ולישא אשה - ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה; ואם אי אפשר לו בלא אשה - ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה.' אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה: נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצוארו - ויעסוק בתורה?

ולא פליגי: הא לן (בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בארץ ישראל, ומתוך שלומדים חוץ למקומם - אין צרכי הבית מוטלים עליו - נושא אשה, דהוה בלא הרהור, ואחר כך הולך ולומד תורה) והא להו (לבני ארץ ישראל הלומדים במקומם: אם נושא אשה יהו צרכי הבית מוטלין עליו, ויבטלוהו).

משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא; אמר ליה: כשיבא לידך - הביאהו לידי.

כי אתא, חזייה (רב הונא לרב המנונא) דלא פריס סודרא (כדרך הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשן); אמר ליה: מאי טעמא לא פריסת סודרא?

אמר ליה: דלא נסיבנא.

אהדרינהו לאפיה מיניה. אמר ליה: חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת.

רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה - כל ימיו בעבירה.

'בעבירה' סלקא דעתך? אלא אימא 'כל ימיו בהרהור עבירה'.

אמר רבא: וכן תנא דבי רבי ישמעאל: 'עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה; כיון שהגיע עשרים, ולא נשא – אומר: תיפח עצמותיו.'

אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי, דנסיבנא בשיתסר [שש עשרה] ואי הוה נסיבנא בארביסר -

(קידושין ל,א)

הוה אמינא לשטן "גירא בעיניך" (כלומר: הייתי מתגרה בו; ושטן - הוא יצר הרע; ולא אירא שיחטיאני).

אמר ליה רבא לרבי נתן בר אמי: אַדְיָדְךָ על צוארי דבריך (בעוד ידך תקיפה על בנך - קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך - השיאו אשה): משיתסר (שנין הגיע זמן לכנוס) ועד עשרים ותרתי (ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו.

לשון אחר: אדידך על צוארי דבריך בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות, ואיזה זמנו? משיתסר ועד עשרים ותרתין בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות; ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט. וזה עיקר); ואמרי לה: מתמני סרי עד עשרים וארבעה.

כתנאי: (משלי כב,ו) חנוך לנער על פי דרכו [גם כי יזקין לא יסור ממנה] ('דרכו': דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו: חנוך לו בנערותו. ואיזוהי נערותו?) רבי יהודה ורבי נחמיה: חד אמר משיתסר ועד עשרים ותרתין, וחד אמר מתמני סרי ועד עשרים וארבעה.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)

מקרא - באותיות נרקיסים

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com

פרעון ההלואה - אינו

[1] אין צירוף מילים זו נמצאת במקרא כולו וכן מציין תוספות ד"ה ונתן בשבת קכח,א אולי הכוונה במקום 'ונתן הכסף' - לדברים יד,כה: ונתתה בכסף [פדיון מעשר שני] וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו]; ואולי 'וקם לו' -מויקרא כז,יט: ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אתו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו – שהפדיון מו